המאגר התורני

תקציר השיעור: שלושת הברכות הם תהליך התעצמות. ראשיתו במחויבות המעשים ללמוד על מנת לשמור ולקיים להיות בן ברית, אזי לחכמת התורה, "יודעי שמך", מתוך כך בא להתדבק בכנסת ישראל ובנותן התורה – "אשר בחר בנו מכל העמים... נותן התורה".

תקציר השיעור: בית שמאי ובית הלל נחלקו בסוגייתנו בשאלת אופן קריאת שמע: לפי בית שמאי צריכים בערב "להטות" ולקרוא וביום לעמוד, ואילו לבית בית הלל "כל אדם קורא כדרכו". לאור סקירת סוגיות רבות של מחלוקת הלל ובית הלל מול שמאי ובית שמאי, נראה שגישת בית שמאי היא מידת הדין, הרואה את העדיפות באמת השמיימית האובייקטיבית, בעוד שגישת בית הלל היא מידת הרחמים, הרואה את האמת לאמיתה המתממשת באופן סובייקטיבי בארץ. דעת בית הלל איננה קולא אלא מעורבת עם הבריות, ומחייבת אותנו להיות במציאות רוחנית של "בכל דרכיך דעהו". 

תקציר השיעור: כפי שראינו בזמן התחלת קריאת שמע של ערבית, הדעות השונות לגבי התחלת זמן קריאת שמע יכולות לתפקד כסימן או כסיבה. בקריאת שמע של שחרית, סימני ההבחנה יכולים לתפקד כסימן, מתי באמת מתחיל היום, או כסיבה – בעקבות מצבים שונים של האדם והעולם, הוא יכול להתחיל לקרוא קריאת שמע. בחלק הראשון של השיעור נעיין בסוגיית הגמרא, ונעמיק במחלוקת הראשונים האם אפשר לקרוא קריאת שמע של שחרית רק מהנץ החמה, או שהזמן שבין עלות השחר להנץ החמה אפשרי גם לקריאת שמע של ערבית וגם של שחרית. בחלק השני של השיעור, בעקבות הירושלמי, נטען שכל אחת מהדעות במשנה ובברייתא מייצגות שלב אחר בו האדם צריך להיות על מנת שיוכל לקבל עול מלכות שמים של שחרית: היכולת להכיר בדומם, צומח וחי, האפשרות לראות בני אדם, ולבסוף – התקווה להבחין בין מלכי עכו"ם למלכי ישראל. בשלב זה אנו מגיעים למצב של "ייראוך עם שמש" - לקבל על מלכות שמים, לראות את האין, עם השמש.

תקציר : רבי יוסי הלך בדרך ונכנס לחורבה מחורבות ירושלים בשביל להתפלל. כאשר יצא התברר, מתוך השיח בינו לבין אליהו הנביא, שרבי יוסי שמע בת קול שמנהמת כיונה ובוכה על החורבן, ושלמעשה הדבר קורה שלוש פעמים ביום. המסקנה הפשוטה מהסיפור היא שאין להכנס לחורבה, דבר שנכון הלכתית אבל גם מהותית – אין לשקוע באבל יותר מדי כפרטים, ואין להתעלם מהחורבן ככלל.

תקציר השיעור: תקציר: בגמרא נפסקה ההלכה כרבן גמליאל, שמצוות קריאת שמע כל הלילה ורק חכמים עשו סיג עד חצות, אך נחלקו הדעות מה בדיוק מחלוקתם. בפשטות, הדיון הוא לגבי הסייג: האם רבן גמליאל מסכים שלכתחילה עד חצות? האם חכמים מסכימים שבדיעבד אפשר עד עמוד השחר? האם אפשר לפסוק כרבן גמליאל ולהסכים עם סייג חכמיםבמהלך השיעור נציע אפשרות שחצות הוא זמן מהותי, כפי שרואים מהאגדה הנסמכת לסוגייתינו, מדוד המלך ומסוגיית משמרות – "אמצעית דאמצעיתא". בסופו של דבר, מסתבר ש"בשכבך" אינה רק הגדרה של זמן ההליכה לישון, אלא זמן פעילות לילית: לרבי אליעזר זו משמרה הראשונה, כנגד החומר של החמור הנוער, לחכמים זה עד חצות, העזות של הכלבים הצועקים, ולרבן גמליאל כולל גם את האשמורה השלישית, זמן ההתעוררות של "אשה מספרת עם בעלה".

תקציר: זמן קריאת שמע מתחיל, על פי המשנה, בזמן שבו כהנים "נכנסים לאכול בתרומתן". מדוע נקטה המשנה הראשונה של הש"ס בתיאור זמן מיוחד זה, במקום פשוט לומר "צאת הכוכבים"? כפי שנראה, הזמן של הכהנים הוא זמן סובייקטיבי, והמגדיר של זמן קריאת שמע הוא "בשכבך ובקומך", זמן השכיבה וזמן הקימה. לטענה זו השלכות המציבות את קריאת שמע כמצוות עשה שהזמן גרמא במהותה, ומסבירות את הקשר העמוק בין קריאת שמע, טהרת היום, לבין טהרת הכהנים לאכילה בתרומה.

תקציר: הדיון האם להצמיד בין יום העצמאות ליום הזכרון יכול להתבאר דרך סוגיית סמיכת גאולה לתפילה הנמצאת בתחילת מסכת ברכות. הסקנו שהסמיכות ביניהם נכונה, ונדרשנו לסוגיית סמיכות גאולה לתפילה. אחרי כמה שאלות בפשט, הסקנו שהפסיקה לפי רבי יוחנן, גם בסדר שקודם גאולה ורק אז תפילה, וגם בסמיכות ביניהם. ראינו שבבוקר הפסיקה מתקיימת הלכה למעשה, אולם בערב עניין הסמיכות מאבד קצת מתוקפו. הבנו שבבוקר זה סמיכות גאולה לתפילה, זה בנייה של סולם יציב ועלייה בשלביו עד קבלת עול מלכות שמים שלמה. הבנו שבערב נכנסים לאווירה אחרת, למצב של אמונה. זה לא שהסמיכות מאבדת מערכה, אלא היא משנה את עניינה: בערב זה תכף לגאולה תפילה, הסמיכות מתהפכת והאדם באוריינטציה של "אמונתך בלילות", של גאולה. האדם מבין ומאמין שהיום שעבר הוא חלק מתהליך גאולה שלם, שעליו להכיר באותה גאולה, שאולם היא לא מעלייתא, אבל היא אתחלתא, עוד קמעא ושלב בתהליך הגאולה, ועוד שעליו להתפלל עליה.