המאגר התורני

תקציר: את הביטוי "כסדרם" אפשר להבין לפי סדר הפרשיות בתורה, כשיטת רש"י. או – באופן פשוט יותר – כשיטת השימושא רבה, שהולכים לפי ימין המניח. שיטת רבינו תם, לעומת זאת, מחלקת בפועל בין ימין המניח לימין הקורא, באותו תפילין. על פי הסברו של הגרי"ד, שהסביר את החלוקה בין קיום המצווה לעצמו, לבין הפרסום שלה. שין אחד מפרסם החוצה את יציאת מצרים (קדש והיה כי יביאך), ושין אחד הוא כלפי האדם עצמו (שמע והיה אם שמוע). על פי הקבלה, אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, שניהם נכונים. יש את מה שהעם צריך להניח, "זה כבודו", וזו שיטת רש"י, ויש "בקרובי אקדש" שהיא שיטת ר"ת. יש צד שבו העולם הפוך. בתחילה האדם נמצא מול הקב"ה, אך בהמשך, כאשר הוא מתעלה מעל עצמו, הוא כבר מכוחו של הקב"ה.

תקציר: את הביטוי "כסדרם" אפשר להבין לפי סדר הפרשיות בתורה, כשיטת רש"י. או – באופן פשוט יותר – כשיטת השימושא רבה, שהולכים לפי ימין המניח. שיטת רבינו תם, לעומת זאת, מחלקת בפועל בין ימין המניח לימין הקורא, באותו תפילין. על פי הסברו של הגרי"ד, שהסביר את החלוקה בין קיום המצווה לעצמו, לבין הפרסום שלה. שין אחד מפרסם החוצה את יציאת מצרים (קדש והיה כי יביאך), ושין אחד הוא כלפי האדם עצמו (שמע והיה אם שמוע). על פי הקבלה, אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, שניהם נכונים. יש את מה שהעם צריך להניח, "זה כבודו", וזו שיטת רש"י, ויש "בקרובי אקדש" שהיא שיטת ר"ת. יש צד שבו העולם הפוך. בתחילה האדם נמצא מול הקב"ה, אך בהמשך, כאשר הוא מתעלה מעל עצמו, הוא כבר מכוחו של הקב"ה.

מצטער פטור מן הסוכה

הישן תחת הסוכה הרב יוסי שטרן - שיעור כללי 2 1. הקדמה 1. אני לדודי ודודי לי "בצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך" (רבי יהודה הלוי). אלול זה "אני לדודי ודודי לי", מתחיל באתערותא דלתתא ומשים מגיע לאתערותא דלעילא, בכל זאת קול דודי דופק. אני יוצא ל-ה', ואז אני מוצא שאתה כבר בא לקראתי. "אני ישנה וליבי ער - קול דודי דופק" (שיר השירים ה', ב'). 2. מיקום המשנה אנחנו מתחילים היום את הפרק השני, ונתחיל בסקירה של המסכת: פרק ראשון – כשרות בנין הסוכה. פרק שני – מעשה, מצוות ישיבת הסוכה. פרק שלישי – כשרות ארבעת המינים [יבש, פסול וכו']. פרק רביעי – מעשה מצוות נטילת ארבעת המינים. פרק חמישי – שמחה יתירה, החליל וכו'. במשנה הראשונה של הפרק מדובר על "הישן תחת הסוכה", אולם שתי המשניות הבאות חוזרות למבנה הסוכה, ורק אז הולכים עוד פעם לשלוחי המצווה ואכילה, ואכילה וכו' בסוכה ומחוץ לסוכה. הדבר נותן את ההרגשה כאילו נכנסו לנו דינים של מבנה הסוכה תוך כדי הפרק העוסק במעשה המצווה. או לחילופין בעוד עוסקים במעשה בניין הסוכה נכנס דין קיום המצווה של שינה בסוכה. הנקודה השניה היא שאם רצינו לפתוח באופן ישיבת הסוכה, ראשית, היה ראוי לומר באופן חיובי מה כן לעשות, ולא "הישן תחת המיטה בסוכה לא יצא ידי חובתו". שנית, ובעיקר, יש לשאול מדוע פותחים בשינה תחת הסוכה ולא באכילה תחת שולחן? הלא לכאורה אכילה היא עיקר מצוות ישיבת הסוכה? 3. ברכה על הסוכה - ומהות השינה אני רוצה כבר עכשיו לענות על השאלות, ואחר כך לפרט אותם. יש שתי מצוות מרכזיות בחג: סוכה וארבעת המינים. הציפייה שלנו היא לברך על המצוות. בארבעת המינים "כיון דאגבהה נפק בה" (פסחים ז:), יוצאים ידי חובת בנטילת הלולב. לכאורה גם בסוכה זה כך, שאנחנו מברכים "לישב בסוכה" כשאנחנו יושבים לאכול. זו דרך אחת לומר את הדברים. מלבד זאת, אפשר לומר שסוכה זה לא רק מעשה אלא תוצאה. להיעשות בתוך הסוכה. איך הסוכה פועלת עליך. בלשון למדנית יקראו לזה 'חלות' הסוכה. לאור זאת, אפשר לחלק בין אכילה ושינה: מצד הפעולה - אכילה הרבה יותר משמעותית, ושינה היא לא ממש פעולה. מצד התוצאה - השינה יותר משמעותית, כי אתה מתקיים בתוך הסוכה, להסתופף, להיאסף. לפי הירושלמי (סוכה א', ב'), ברגע שהאדם בונה את הסוכה הוא מברך עליה. אבל גם לדעת החולקים יש בעצם הסוכה מקום שחל בו שם שמים [1] , עם דיני מוקצה למצווה, כתשמיש קדושה עם חלות [2] . השינה סמוכה לעשיית הסוכה - פעם אחת אתה בונה את הסוכה, ופעם שניה אתה נמצא בתוך הסוכה. אתה מתהווה בתוכה. ודבר נוסף הוא עשיית מצוות ישיבת הסוכה. הדוגמה הכי טובה להתהוות בתוך הסוכה היא השינה בסוכה. ב. יסוד פסול הישן תחת המיטה 1. הסוגיה הגמרא (כא:) מביאה את מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ששניהם מסכימים שסוכה דירת קבע, ומסבירה שהמחלוקת היא האם אוהל עראי מבטל את הסוכה או לא. אמנם, למסקנה אנחנו פוסקים כחכמים שסוכה היא דירת עראי, ולכן בכל מקרה הישן תחת המיטה פסול. בכל אופן הביטוי של סיבת הפסול נקראת בגמ' 'אהל ארעי' 2. מחלוקת הראשונים הגמרא בפרק הראשון מדברת על מקרים שונים של כילה, נקליטים וכו' שישנים תחתם והם פוסלים. התוספות שואל האם שמואל, שאומר אצלנו בסוגיה שמיטה פוסלת כשהיא מעל עשרה טפחים, הוא לשיטתו שצריך בשביל פסול של שני סככים רווח של עשרה טפחים (כשיעור מינימלי של סוכה). התוספות (כ: ד"ה הישן) מביא שני הסברים אפשריים: אכן שמואל לשיטתו - אם צריך עשרה טפחים בסוכה תחת הסוכה אז באמת גם פה צריך עשרה, אבל אם בסוכה תחת סוכה מספיק טפח אז גם פה. שמואל לכולי עלמא - כי בשביל שהאוהל פה יבטל צריך עשרה טפחים. שתי האפשרויות בתוספות הם למעשה מחלוקת ראשונים המופיעה בר"ן (י. באלפס ד"ה תרגמא): רי"ף: מקור הפסול הוא סוכה תחת סוכה. רז"ה: מקור הפסול הוא אוהל שבתוך הסוכה. אדם שבונה צילייה מתחת לסכך האם יוצא ידי חובה? ודאי פסול. אדם ששוכב במיטתו ויש צילייה מעל המיטה, האם יוצא ידי חובה? על כך הגמרא בדף י' דנה. בכל אופן, הר"ן מסביר מדוע מיטה זה אוהל עראי. לדבריו, בהגדרה מיטה היא עראי (היא 'עשויה לגבה') האהל אינו מקום פסול אבל הוא מהווה חציצה מהסכך כשיש לו שעור של י' טפחים. 3. הנפקא מינות - האם יש פסול בחפצא? הב"ח מביא נפקא מינה אפשרית האם זה פסול סוכה תחת הסוכה או אוהל עראי: סוכה תחת סוכה - פסול דאורייתא. אין שום ערך בשינה תחת המיטה. אוהל עראי - פסול דרבנן. בדיעבד, יש ערך בשינה תחת הסוכה מדין תורה. לפי הב"ח לדעת הרי"ף והרמב"ם זה לא סוכה בכלל, אך לפי בעל המאור מדאורייתא זה סוכה ויצא ידי חובה. יוצא, שלפי הרי"ף והרמב"ם יש פה פסול בחפצא. המבנה לא כשר. כפי שיש בסוכה תחת סוכה, או קינופות, או פירס סדין, המקום עצמו פסול. אולם, לפי בעל המאור הסוכה כשירה, אלא שהאדם שמקיים את המצווה חוצץ בינו לבין המצווה. לכן יתכן שקיימת חלק מהמצווה. ניתן לומר שקיימת את הצד של מעשה המצווה ולא את הצד של החלות [3] . הפסק יכול להיות שמפסיק רק חלק, אבל הסוכה לא פסולה! כידוע נחלקו בית שמאי ובית הלל בסוכה קטנה, והלכה כבית הלל שצריך שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו (ג.). נחלקו הראשונים האם בסוכה גדולה, שהשולחן בחוץ, יוצא ידי חובה - יש שכתבו שהלכה כב"ש גם בסוכה גדולה ואכן היא פסולה ש (וראו בפסיקת ההלכה שו"ע או"ח תרל"ד, א'). מדוע שתהיה פסולה? או משום גזירה, או בגלל שאם לא קיימת את מרכיב האכילה עם השולחן בתוך הסוכה, לא קיימת חלק חשוב במצוה. כלומר פיזית אתה בסוכה והיא כשרה אבל זו אינה אכילה ראויה כך גם שינה תחת סוכה אינה שינה ראויה ולא חל עליו הסתופפות שהסוכה מסוגלת לה. ג. מעמד השינה בסוכה 1. האכילה עיקר או השינה במשנה נאמר: "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות? משתסרח המקפה. משלו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו" (סוכה ב', ט') משמע ממשנה זו, וכן מהמשנה הקודמת (על מספר הסעודות שצריכים לאכול לפי רבי אליעזר), שהאכילה היא העיקר. כך גם בהמשך בברייתא , שמדברים על "הולך ושותה ומטייל" (כח:) [4] . מה חסר לנו? לא כתוב שישן! אולם, יש רמז בסוגיה, שכתוב "מעלה מצעותיו", שבפשטות הכוונה שמעלה בשביל לישון - אבל בכל מקרה לא כתוב את זה במפורש. לעומת זאת, בברייתא נוספת אנו מוצאים גישה אחרת: " תנו רבנן: אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה" (כו.) נחלקו האמוראים מדוע אסור שנת עראי: דעה אחת היא שעתיד להמשך אחר השינה, ודעה השניה היא ש"אין קבע לשינה". בכל מקרה, יוצא שיש חשיבות לשינה יותר מהאכילה איך נסביר את ה'סתירה' לכאורה, בין הסוגיות, האם המרכזיות היא אכילה או שינה? הדבר תלוי במה שהזכרנו: To do. לענין מעשה - האכילה יותר חשובה. To be. לענין הקיום - זה נקבע לפי מה הוא עושה מחוץ לסוכה - השינה יותר חשובה. כי שינה צריכה להיות בסוכה כהוויה גם אם לא כעשיה. 2. שיטת התוספות והרמב"ם התוספות בברכות מדבר על להפטר באהבה רבה וברכות התורה. הוא מביא כמה הסברים, ובין השאר אומר שבברכת התורה לא צריך לשנן אחר כך, בניגוד לאהבה רבה. דרך זה התוספות שואל, למה כל פעם כשאנחנו לומדים תורה אנחנו לא מברכים, בניגוד לסוכה שמברכים על כל סעודה. מסביר התוספות: "וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק [5] . אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה. וא"ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה. וי"ל דברכה דאכילה שמברכין לישב פוטרתו. א"נ משום שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה" (ברכות יא: תוד"ה שכבר נפטר) התוספות מזהה את מצוות הסוכה בעיקר עם האכילה, ויש שעות קבועות, ואם יצאת וחזרת ויש אכילה קבועה אז יש מעשה מצווה. על לולב מברכים פעם אחת ביום. וכאן התוספות שואל מדוע לא מברכים על שינה בסוכה: כי השינה טפלה לאכילה. "שמא לא יישן" וזה ברכה לבטלה, כי הרי לא יכול בכל שעה לישון [6] . ברור גם מהאפשרות השניה של התוספות שהשינה היא לא ההתרחשות האקטיבית המרכזית. השינה היא לא חלק, ולכן לא הולך איתה. על הלולב מברכים פעם אחת ביום, ואילו על סוכה מברכים - לשיטת התוספות (מה: ד"ה אחד) - כל פעם שנכנסים לסעודה. התוספות לשיטתו, שהאכילה היא ההתרחשות המרכזית, ולכן כל פעם שאוכלים מברכים. אולם, הרמב"ם פוסק אחרת: "כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב" (רמב"ם סוכה ו', י"ב) צריך לדון מה נקרא הפסק, אבל כל פעם שהוא נכנס לסוכה, לאו דווקא אוכל, הוא חייב לברך. למרות שהרי"ף והרמב"ם פסקו שבכניסה מברך, השו"ע פסק ש"נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה" (או"ח תרל"ט, ח'). הספרדים, בעקבות הרב עובדיה, החמירו מאוד שרק באכילת קבע ממש, ואילו האשכנזים יחסית הקילו יותר במתי אפשר לברך אבל גם סביב אכילה. אם כן, יש 2 דעות קוטביות: רק על אכילה מברכים. על כל כניסה לסוכה מברכים. עכשיו ננסה לחשוב על מקרה שאדם אכל אצל חברו, ומגיע לסוכתו רק בשביל לישון. האם מברך על סוכה שרק ישן בה? הפתרון של הפוסקים הוא שיאכל עכשיו כדי לצאת ידי כל השיטות. אבל אנחנו מחפשים את עיקר הדין, את המהות שמאחורה - האם שינה ראויה שתחול עליה ברכת לישב בסוכה? לפי הרמב"ם ברור שכן, כי אפילו שהייה. לפי התוספות וכו' - יש פה שאלה. ראיתי שמביאים את הרב אויערבך שאומר שמברך: "...צריך לברך לישב בסוכה, ובלשונו ואע"פ שאין בדעתו לאכול עתה, מכל מקום אין לך קביעות גדולה מזו, שהרי שינה היא עיקר הדירה, ורק שבדעתו לאכול תקנו ברכה על האכילה, אבל בלא אכילה בוודאי שיש לברך על השינה, ואין לחשוש שמא לא ירדם שהרי מכל מקום קבע עצמו לשינה, ועצם הקביעות לישון הוי קביעות חשובה מחייבת ברכה" (הליכות שלמה מועדים ט', ט"ז) אפשר לומר (בעיון ולא למעשה) שמי שאוכל תחת השולחן, גם יותר מעשרה טפחים, יוצא ידי חובה. לא בגלל ששולחן שונה מהותית ממיטה, אלא בגלל שאכילה היא מעשה מובהק, ולכן לא אתחשב באוהל עראי. אתה נחשב בתוך הסוכה. אולם, שינה מתחת למיטה זו שינה לא ראוי, והעיקר כנ"ל הוא החלות ולכן לא יוצא (מדרבנן) משנתנו ממשיכה את פרק א' של דיני עשיית סוכה לפרק ב' כדי לומר שקודם המעבר החד בין עשיית סוכה לישיבה בה יש 'ממוצע מחבר' והוא השינה בסוכה המוגדרת לא בעשיית מעשה בסוכה אלא כקיום אינטגראלי בסוכה. האהל ארעי לא יוצר סוכה אחרת בתוך הסוכה אלא כביכול מפקיעה מהסוכה את הראויות לפועל את השראתה. [7] 3. מהות השינה בסוכה "והנה במדרש דבזכות והשענו תחת העץ זכו ישראל למצות סוכה, ומשמע דסוכה נמי כה"ג היא שמהפכת את כל חלקי הרע שבאדם לטוב. והענין יש לומר דמצוות סוכה שהיא כוללת כל חלקי האדם שכל אבריו אפילו הפחותים נכללים בסוכה, ואפילו בעת השינה שלא נשאר באדם אלא קיסטא דחיותא, אם כן אף הפסולות שבאדם פושטת צורה ולובשת צורה אחרת, ומהפך הכל לטוב…" (שם משמואל סוכות י"א) אברהם אומר להם לשבת תחת העץ. שבו בנוח. הגעתם הביתה. אתה לא רק זה שמעניקים לך, אתה משלנו. תחת העץ זה הסוכה, להסתופף בצל השכינה, ה' אוסף אותנו. יש פה דבר רוחני שקורה תחת כנפי השכינה. זו מצווה שכל כולו נכנס לתוכה. שיטת הירושלמי שמברכים פעם אחת על סוכה כל שבעה. הוא מביא את ההשוואה ללימוד תורה, ואומר הפוך ממה שראינו בתוספות לכאורה: "סוכה איפשר לה ליבטל?! תלמוד תורה אפשר לו שלא ליבטל?! (ירושלמי בברכות ג', ג') כפי שהסביר בספר חרדים, שמצוות הסוכה לא פוסקת לעולם, כי ישנים שם, ואילו מצוות תלמוד תורה אין אפשרות לא להפסיק. המשנה השניה בפרק מביאה אדם ש"סומך סוכתו בכרעי המיטה - כשרה" (ב', ב'), ומשנה אחרת מביאה את הסיפור על הסיכוך של שמאי לנכדו: "וסכך על גבי המטה בשביל הקטן" (ב', ח'). מדוע מסככים בשביל הקטן בן יומו? כי לא מדברים על מעשה המצווה, על עשייה ממשית, שלא שייכת בקטנים - אבל לסכך אותו, להכניס אותו תחת 'צילא דמהימנותא' - זה יחול עליך [8] . למה שלא יקבל מגיל קטן. הוא יכול הכי הרבה לקבל את הרחם הא-לוהי של הסוכה. מי שישן מתחת למיטה הוא לא יכול לקבל את השפע הא-לוהי. אולי הסוכה כשירה, אבל אתה לא מקבל את אורות הסוכה. סיכום פתחנו בפרק השני בשביל לעסוק בישיבת הסוכה, מה שאכן עוסקים בהמשך הפרק, אבל הפרק נפתח בישן תחת המיטה, ומיד אחר כך במסכך מיטתו וכדו'. הסוכה והשינה זה חלק אחד. ראינו שהענין הוא להראות את הערך של השינה, המרכיב אולי פחות מבחינת העשייה, ששם האכילה היא המרכזית, לבין ההוויה, ההמצאות שם, ששם השינה. ההשלכה לכך היא שבדיעבד יוצאים כשישנים בסוכה מתחת למיטה, ושיש ברכה על שינה אם אין אכילה. כשיש גם אכילה וגם שינה מברכים על האכילה היא העשייה יותר בולטת, אבל השינה היא ההסתופפות בצלא דמהימנותא ולישון בכנפי הכרובים. בענני הכבוד. === [1] "מה חגיגה ל-ה' אף סוכה ל-ה' " (סוכה ט.). [2] למדנו על תפילין של יד ושל ראש. תפילין של יד, אמרנו, הם המעשה, "להניח תפילין". תפילין של ראש, לעומת זאת, הם "מונחים". "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", ואמר רבי אליעזר הגדול שאלו תפילין שבראש (ברכות ו.). [3] ואולי להיפך, שאין בזה מעשה ראוי אבל חל עליו שם שמיים הנמצא בסוכה מכל מקום, ואולי זה עומק מעשייה של טבי עבדו של ר"ג. [4] הסוגיה של הולכי דרכים עוסקת בטיול, אף פשטות חז"ל של מטייל זה שוהה גם בלי תכלית מסוימת. [5] זו הסיבה שלמדנו את התוספות הזה בקיץ, לקראת מתן תורה. [6] אגב, יש שמקשים מברכת המפיל, מדוע מברכים ברכת המפיל כי אולי הוא לא יירדם. אז יש פלפול, שזה ברכת השבח ולא ברכת המצוות. [7] לפי זה יתכן שאפילו אוכל תחת אותה מיטה יצא ידי חובה. [8] ובמיוחד לקטן שיצא מרחם אימו שיש לסוכה דימוי בפנימיות ליסוד אמא עילאה - לרחם.

סוכה - מבנה השראת שכינה הרב יוסי שטרן - סוכה פרק א', שיעור כללי 1 פתיחה [1] "טוב אחרית דבר מראשיתו..." (קהלת ז', ח'), והכוונה שאחרית הדבר טובה כשכבר מהראשית אתה מכוון לאחרית (ראה ברש"י שם). "מגיד מראשית אחרית" (ישעיהו מ"ו, י'). היום יום פטירת הרב קוק. הרב קוק אמר "שאיפתי הגדולה לחבר את התורה הרוחנית עם התורה הרוחנית" (שמונה קבצים, קובץ א' תתל"ד), אקווה שגם השיעור עכשיו הוא צעד בדרך לשם. חיבור של התורה הרוחנית לידי מעשה. בחרנו באלול לעסוק בפרק שני, שעוסק בדיני ישיבה בסוכה. פרק ראשון עוסק במבנה הסוכה, והפרק השני בדיני ישיבת הסוכה. בכל זאת, חשבתי שאת השיעור הראשון נקדיש לתחילת המסכת, בחינת טוב אחרית דבר מראשיתו - מתוך הראשית שלו. הסוגיה הזו נותנת כיוון למסכת כולה. כרגע נעסוק בסוכה כולה. מצוות הסוכה. בעזרת ה' כך נעסוק בתורה הרוחנית, ומתוך כך לתורה המעשית. א. סקירת הסוגיה 1. פתיחה – סוכה ברוח הקודש במשנה נאמר: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ורבי יהודה מכשיר" (סוכה א', א') אם היו שואלים אותנו 'מה היה שיעור המקסימום שהיינו נותנים לסוכה?', לא נראה לי שהיינו מגיעים לעשרים אמה. למען האמת, גם הגובה המינימאלי המוזכר במשנה (שם), עשרה טפחים, נשמע גובה נמוך ביותר. בהמשך המשנה נאמר "ושחמתה מרובה מצילתה", אך אין הכוונה לדפנות אלא לסכך, כפי שרש"י כתב: "ועל שם הסכך קרויה סוכה" (ב. רש"י ד"ה ושחמתה) עיקר הסוכה היא הסכך. הקשר לסכך מעלה אותנו מלהיות אנשים של רצפה או של הסתכלות בגובה העיניים, לאנשים שמסתכלים למעלה, לתקרה. שם העצם 'משכן' משמעו היריעות שנמצאות מלמעלה. המשכן הוא מה שלמעלה. חישבו על מקום שבו יש לא רק כח המשיכה, אלא כח העילוי. שמעלה אותך למעלה. מסופר על הבעל שם טוב שאמר לחסידו שבתחילת כל יום יסתכלו על השמים. רבינו בחיי מסביר שהפועל בעברית סוכה הוא סוכה ברוח הקודש - כמו יסכה, שאמרו עליה חז"ל שסוכה ברוח הקודש (מגילה יד.). זה לא ללכת על הרצפה, אלא לשחות ברוח הקודש, לסוך ברוח הקודש. 2. סוגיית הפתיחה – בין סוכה למבוי הגמרא דנה ביחס בין מבוי שמעל עשרים אמה, שם נאמר "ימעט" (משנה עירובין א', א'), לבין סוכה, שם נאמר "פסולה". כהסבר ראשון כותבת הגמרא: "סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני דרבנן" (ב.) זה קשור להבדל בין דאורייתא שזה איסור בחפצא, לבין דרבנן שזה איסור בגברא, על האדם, ולא הדבר עצמו. הסוגיה מציעה אפשרות נוספת, שההבדל הוא "נפיש מיליה" של סוכה בניגוד למבוי. בכל אופן, אני רוצה לשאול פה שאלה מסדר שני - למה מאריכים בנושא זה? למה פותחים את המסכת עם שאלות דקדקניות שכאלה, ולא בשאלה "מנהני מילי", שאכן מגיעה מיד אחר כך. מסתבר, שיש פה אמירה לפני ההתחלה, יש פה איזה יסוד חשוב שרצו ללמד אותנו, נקודה שמוסתרת. "כבוד א-לוהים הסתר דבר". הרב קוק מדבר על כך שהבבלי מסתיר דברים שמגולים בירושלמי – בעוד שהירושלמי מגלה את השורש, בבבלי זה סמוי מהעין [2] . 3. הסוגיה המרכזית – המקור לעשרים אמה הגמרא מביאה סוגיה ארוכה, ובה שלושה הסברים לשיעור של עשרים אמה: רבה: עד עשרים אמה אדם יודע שהוא גר בסוכה – מעל עשרים אמה לא שולטת העין בסכך. רבי זירא: עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה – מעל עשרים אמה הוא יושב בצל הדפנות [אביי מקשה על שיטת רבי זירא, במקרה שאדם בונה סוכה בעשתרות קרנים (קניון טבעי), שאז הוא לא בצל סוכה! הגמרא מסבירה שאם הייתי מוציא את העשתרות קרנים עדיין היה צל סוכה]. רבא: צריך לצאת מדירת קבע ולשבת בדירת עראי [אביי מקשה על שיטת רבא, האם לפי דבריו אדם שבונה סוכה קבועה עם ברזלים היא לא סוכה?! הגמרא מסבירה שעד עשרים אמה זה ראוי לדירה שאינה קבועה]. הגמרא (ב:) ממשיכה ודנה בהשלכות הדינים, ומציעה סיטואציות שבהם אפשר להגביה את הסוכה מעל עשרים אמה. כך, אם יש דפנות שמגיעות לסכך לפי רבה זה מספיק גם מעל עשרים אמה, כי שולטת העין. דין נוסף הוא שאם הסוכה רחבה יותר, אז אפילו מעל עשרים אמה נמצאים בצל הסוכה, ולכן לפי רבי זירא יהיה כשר. לפי רבא, אין שום דרך להגביה את הסוכה. 4. הערות כלליות על הסוגיה מספר הערות מזדקרות בפנינו, בלומדנו את הסוגיה. ראשית, הסדר של הסוגיה בולט מאוד. יש שלושה הסברים, דנים בכל אחד מההסברים ומציעים מקרים המהווים נפקא מינות. בנוסף, כאשר מעיינים בהסברים השונים, נדמה שיש התייחסות שונה בכל שיטה לאפשרות של ההגבהה: לפי רבה אפשר מעל עשרים אמה כאשר זו אותה הסוכה, כל עוד ממשיכים את הדפנות. לפי רבי זירא אפשר מעל עשרים אמה כאשר מרחיבים את הסוכה, והראשונים נחלקו (ראה ב: תוספות ד"ה יש) האם צריך באופן יחסי לגובה שמוסיפים, או ש"קים להו לרבנן" שברגע שהרוחב יותר מארבע אמות יהיה צל. לפי רבא, אין אפשרות להגביה את הסוכה. נקודה בולטת נוספת וחשובה היא המילה המנחה 'אדם', ומטבע הלשון "עד עשרים אמה אדם..." בכל אחד מהסברי הסוגיה: בדברי רבה נאמר "עד עשרים אמה אדם יודע...", בדברי רבי זירא מוזכר "עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה", ובדברי רבא נאמר ש"עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי". אז כעת, עוד לפני שאנחנו יודעים מה המשמעות של זה, אנחנו מבינים שיש לנו את האדם "היודע", "היושב" ו"העושה". ועוד דבר , אם הייתי צריך להתחיל את הסוגיה לפני שידעתי מה הגובה המקסימלי של הסוכה, ורבה היה אומר שצריך לראות את הסכך, רבי זירא דורש שיהיה צל סוכה ורבא אומר שתהיה עראי –מה הסיכוי שכולם היו מגיעים לגובה של עשרים אמה בדיוק?! אלא מסתבר שיש מספר קדום המתבטא בהיבטים של האדם- היודע, היושב והעושה. על השאלות האלו ננסה לענות בהמשך, לאחר עיון במקומו של חג הסוכות במערכת החגים. ב. חג הסוכות במערכת החגים 1. מערכת החגים החגים מופיעים רבות בתורה, ויש להם שני מימדים מרכזיים: מעגל השנה החקלאי - חג האביב, הקציר, האסיף. מעגל היסטורי - פסח יציאת מצרים, שבועות מתן תורה [3] וסוכות ש"בסוכות הושבתי". בפשטות , חג הפסח הוא בעיקרו חג היסטורי, שהרי תמיד נזכר בתורה בהקשר של יציאת מצרים. חג השבועות הוא בעיקרו חג חקלאי, של הקציר והביכורים, אבל אנחנו יודעים שהוא גם חג מתן תורה. חג סוכות מופיע כל הזמן כחג חקלאי, חג האסיף, אך התורה מוסיפה (ויקרא כ"ג) מדגישה ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל". אז, אם כן, כיצד הסוכה מתחברת לצד החקלאי של החג? מהצד השני, אם זהו חג היסטורי, אז מתי זה קרה בדיוק? ארבעים שנה היינו במדבר, אם זה חג היסטורי, למה דווקא בזמן הזה של ט"ו בתשרי? הרשב"ם והטור נדרשים לשאלות אלו. 2. הסברי המפרשים הרשב"ם סבור שהסוכות מיסודו הוא חג חקלאי. "וזה טעמו של דבר חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך באספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר. למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (רשב"ם ויקרא כ"ג, מ"ג) אז למה לא עושים דווקא סוכה? כי הסוכה, האירוע ההיסטורי, מזכיר לנו שהכל מ-ה' וכך החקלאות תשמור על הענווה שלהם. אבל לפי דבריו החג החקלאי הוא העיקר, והסוכה מאזנת את זה החשש מכוחי ועוצם ידי. [4] הטור (אורח חיים תרכ"ה) בגישה הפוכה, לפיה עיקר הסוכה הוא ענני הכבוד והפן ההסטורי הוא עקרי. אז למה לא עושים בפסח? הטור מסביר, כדי שיהיה ניכר שהוא לשם סוכת חג ולא בונים סוכה בשביל הנוחות. כיוון שבימי האביב אנשים גם ללא ציווי התורה רגילים לצאת מבתיהם. 3. שיטת המהר"ל בתפיסת החגים חכמת הקבלה היא חכמה של הקבלה, להקביל דברים. חכמה רגילה היא השתשלשות, כמו גלגלי שיניים שמזיזים. אבל בקבלה זה עולמות מקבילים, השתקפויות ורבדים. יש לאדם נשמה ויש לה מקבילה. לפי המהר"ל יש שורש מקורי לכל חג והוא מתגלה גם בציר הזמן ההסטורי בדור יצ"מ וגם במעגל השנה דרך העונה החקלאית. המהר"ל (גבורות ה' מ"ו) מקביל לשלוש: המהר"ל מתאר תהליך בעולם ובשנה - יצירת הדבר, הבאתו לשלימות, ואיסופו חזרה. זו החלוקה של שלושת החגים: פסח - עם ישראל נוצר - יש עם א-לוהי. זה חג בעבר. שבועות - עם ישראל מקבל את התורה, את הייעוד והדרך. זה חג ההווה המתמשך. סוכות - עם ישראל בונה את המשכן, השראת השכינה. זה מעין חג העתיד. פסח הוא מעין ברית מילה (חג המצות), שבועות הוא כמו חגיגת בר המצווה, תורה, ואז הסוכה, השכינה, הנישואים. על פי תיאורו של המהר"ל, מקבלים נשמה ביציאת מצרים, אחר כך שכל של תורה בשבועות, ואז היאספות אליו, רוח הקודש, בסוכות. האדם לא רק רוצה להשאר אדם, הוא רוצה "בצל ש-די יתלונן", רוצה לשחות ברוח הקודש. אמונה וענווה. רוצה להיות מושרה בהשראה של רוח הקודש. שהעתיד לבוא תהיה לו נוכחות בעולם שלנו. לכן חג סוכות הוא רוח הקודש. כך גם בשמחת בית השואבה. המהר"ל מקביל לחלקי הארון: זהב - נשמה של העם. זה לבנות את המסגרת. לוחות הברית - מונחת בתוכו התורה, יש דרך לעם, יש כיוון. מה עוד יכול להיות בארון? זה ארון הברית, מה עוד יש שם? אלא שחג הסוכות הוא נסתר: 3. הכרובים - נמצאים מעל הארון. חג סוכות הוא הכרובים, תחת כנפיו תחסה. המסגרת של העם והתורה שבפנים, אבל בסוף הקב"ה היה מדבר דרך הכרובים. זו ההתרחשות עם ה', ושם מונח חג הסוכות. ג. שיעורי הסוכה 1. מינימום - עשרה טפחים מאיפה הגיעו לעשרה טפחים, שלכאורה זה גודל קטן מאוד? אז יש דף שלם בנושא (ה.:), וסביר להניח שיעור המינימום הוא ביטוי לתפקיד של הסוכה. והגמרא אומרת שהמקור הוא מהארון. המקום הקדוש. הארון היה תשעה והכפורת טפח. מהיכן יודעים שהארון קשור לסוכה? אז רש"י הסביר שזה מעבר רשות, אבל המשך הסוגיה מדברת על השכינה "שלא ירדה למטה מעשרה". הארון היה עשרה כי הוא נגע במקום שבו השכינה יכולה להגיע, וממילא כך גם בסוכה - שעשרה טפחים זה שיעור של השראת שכינה. הגמרא דוחה, כי אולי זה "בר מחללה", ולומדת מהכרובים, שהיו "סוככים בכנפיהם" והיו בדיוק מעל עשרה טפחים. אז הארון עשרה ועוד כרובים שסוככים. המקור לעשרה טפחים הוא הגובה של כנפיי הכרובים. הסכך הוא כמו כנפי הכרובים. כשהוא לומד בסוכה הוא בתודעת סכך, בתודעת כנפיים, כח העילוי. זה שיעור המינימום. 2. מקסימום - עשרים אמה מהיכן הגיעו לעשרים אמה? בירושלמי התשובה חדה וברורה: "גמ' רבי יוסי אמר לה סתם. ר' אחא בשם רב רבנן ילפין לה מפתחו של היכל. ור' יודה יליף לה מפתחו של אולם" (ירושלמי סוכה א', א') אחרי שהמלך היה בשדה, אנחנו נכנסים להיכל. הסוכה היא בבואה של ההיכל ושל הכרובים. הבבלי מסתיר, כי מקבילים בין זה לבין המבוי, שם (עירובין ב.) מופיע ההיכל והאולם. לפי דעתי, הסיבה שהגמרא פותחת בהשוואה הדיקדוקית למבוי, כי רוצים לרמוז אל היות גובה כ' אמה נמצא בהיכל, ואח"כ יש לו ענפים בסברות המובאים בדעות האמוראים. ישנו איזה אידיאל שעומד בפני עצמו אח"כ זה מתבטא באדם – היודע, היושב והעושה. ד. האדם והכתר 1. סוכה היא כתר [6] בזוהר נאמר: "ובגין דא שיעור סכה לא פחות מעשר דאיהי מלכות, עשיראה דכל דרגין, ולא למעלה מעשרין דאיהי כ' כתר עליון, דלא שלטא ביה עינא, כבוד עלאה, עליה אמר משה (שמות לג יח) הראני נא את כבודך, ואתיב ליה קודשא בריך הוא לא תוכל לראות את פני, ולית כבוד בלא כ' " (זוהר חלק ג דף רנה/ב) אין אנו מתיימרים להבין עד סופם כוונת הזוהר אבל מה נוכל להבין מכך שהזוה"ק מייחס את הגובה כ' לכתר? סוכה היא כתר, האדם הוא מלך - מוח לב כבד. המוח מבטא את השכל, הלב את המידות, והכבד זה המשכן המעשי של האדם. אלו הביטויים שדיברנו עליהם: 1. האדם היודע - מוח. "למען ידעו דורותיכם" ישיבה בסוכה כתודעה. 2. האדם היושב - לב. האופן בו הסכך וה'צילא דמהימנותא' משפיע על ישיבתו והתנהגותו של האדם 3. האדם העושה - כבד. יתבאר בסמוך מעל האדם נמצא הכתר. [7] דרך המלך (מח, לב כבד) האדם מגיע אל העל מודע, הענווה [8] , הארעיות, היא המגיעה לרוח הקודש. השראת שכינה זה לא רק מתנה, אלא כי אתה ראוי, אתה עניו. סוכה בגימטריה "צא" – בנגלה זה לצאת לשדה שלא ירום לבבנו, אבל בעומק זה ענווה של קדושה, שייך לכולם, נמצא במתחם רוחני קדוש, פתחו של היכל. למעלה מהאדם, יש כתרו של מלך. של הקדוש ברוך הוא. בחג הזה, בתקופת השנה, אנחנו נאספים להסתופף שם. נאסף אל מקורו דרך המבנה של השראת שכינה, דרך סוגיית המבוי של היקף ענני הכבוד. וכך לפי הזוה"ק הכ' הוא הכתר והא הכבוד של ענני כבוד ממש. 2, הדרכים להשראת השכינה איך האדם מגיע להשראת השכינה, למעלה? דרך המחשבה - רבה. דרך האדם היודע - דרך הלימוד. אם הדפנות מגיעות למעלה אפשר להרים יותר. דרך ההתנהלות של האדם - רבי זירא. כדי להגיע לכתר הזה, למעלה מעשרים אמה, צריך להרחיב את הסוכה. יש התהוות בסוכה. גם מדבר ומטייל בסוכה, הוא הרחיב את הסוכה מעבר ל"למען ידעו". אי אפשר להגביה - רבא. עד עשרים אמה אדם עושה, בונה את הסוכה. אבל הוא בענווה, ככה הוא מגיע לכתר. הענווה, הצד המעשי, מחזיר אותנו להסתופפות בצל ה'. זה כבר הכתר של ה', של המלך, שאי אפשר למעלה מעשרים אמה כי זה העשרים של ה'. שתי הדעות הראשונות מראות שלאדם עצמו דרך להגביה כי הגובה מתייחס אליו. אבל כשמגיעים לאדם העושה, "סוכה דירת ארעי" האדם בענווה [9] סוכתו מכוון אל פתח ההיכל של מעלה. לכן אי אפשר להגביה מעל עשרים, כי הגעת לכבוד א-לוהים הסתר דבר. סיום נסיים בדבריו של הרב קוק: "הסוכה היא שמחה עליונה מאד, עד שאינה יכולה להיות קבועה כ"א דרך עראי, אבל היא עומדת במקום אחד, מפני שגלי האור של השמחה שוטפים, ואחד מתעלה ומיד בלא שום הפסק השני החדש, שהוא יותר מאיר ויותר משמח, יורד ונשפע. ע"כ נראה כאילו הכל היא סוכה אחת, ובאמת בכל רגע ורגע ובכל חלק מחלקי הרגע יש סוכה חדשה ממש, ומפני שהשמחה היא התחדשות, וכאן ההתחדשות היא תמידית, ע"כ הוא זמן שמחתנו" (עולת ראייה סוכות) בסוכות אנחנו הולכים לחיות תחת הסכך. מתוך כך ראינו את החגים. חג סוכות הוא לכאורה חג חקלאי שנועד לזמן, או כטור שמדובר בחג היסטורי. אבל המהר"ל מסביר שאלו לבושים, ושלושת הרגלים הם ביטויים של תנועות א-לוהיות - יצירה, השלמה והתכנסות. פסח הוא חג היצירה, המוצא, שבועות הוא חג השלימות, התורה, והסוכה היא הסתובבות, האיסוף. לכתר חייבים לבוא עראי. שיעור המינימום הוא הכרובים. הארון הוא המסגרת והתורה היא התוכן, ומשם מגיעים לשני כנפי הרוח של הכרובים, של השראת השכינה. === [1] השיעור ניתן בפתיחת זמן אלול, ב-ג' באלול התשפ"ב. [2] כך כותב הרב באגרות הראי"ה, כשמאריך בהבדל בין הבבלי לירושלמי: "וישנן סברות מופשטות למכביר רמוזות בבבלי, שהן מסגנון הירושלמי… ויש לרמוז דוגמא על קירוב הרעיון לנסתר ונשגב, שבירושלמי יותר מכפי הסגנון הרגיל של בבלי, שסתמו הדברים יותר בזה מפני כח התלמידים שאינו יפה כל כך בחוץ לארץ" (אגרת ק"ג) [3] אע"פ שבמקרא חג שבועות הוא חג הביכורים ולא מפורש זיקה למעמד הר סיני. [4] - יש דעה נוספת, בחג האסיף הטבעי אנשים היו יוצאים לשדות ואפילו בונים שם סוכות מפני שמירה או שמחה. יש סוגייה של סוכות גנב"ך ורקב"ש, כגון סוכת שומרים, בן אדם נמצא בשטח, לפני שהוא אוסף את התבואה, הוא יושב בשטח. אולי גם שומר על הדברים. התורה קידשה את הסוכות האלו. אנשים היו בסוכות, והתורה הולכת יחד עם השמחה הזו, רק שהתורה אומרת לך איך לעשות. יש מהלך של הרב ברויאר, שרואה את זה כחג חקלאי. אבל בעוד שהרשב"ם רואה בסוכה משהו לעומתי למציאות של האדם, הוא מצא שהיו חגים קדומים כאלה, שבחג האסיף הטבעי אנשים היו יוצאים לשדות ואפילו בונים שם סוכות מפני שמירה או שמחה על תפוקת השדה. יש סוגייה של סוכות גנב"ך ורקב"ש, כגון סוכת שומרים, בן אדם נמצא בשטח, לפני שהוא אוסף את התבואה, הוא יושב בשטח. אולי גם שומר על הדברים. התורה קידשה את הסוכות האלו. אנשים היו בסוכות, והתורה הולכת יחד עם השמחה הזו, רק שהתורה אומרת לך איך לעשות את זה. כמו דברים נוספים, כמו קידושין ועוד, היו קיימים [5] שתי ההקבלות האחרונות אינן מפורשות בדברי המהר"ל. [6] סוכה היא בדרך כלל "אמא עילאה", שהיא מושרשת בכתר. [7] האדם נקרא "הנהגת היושר". הכתר הוא המקיף מעל לראש, הוא בבואה של העצמות העליונה. [8] "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לסולייתה" (שיר השירים רבה פרק א'). [9] בעשיית הסוכה כשלעצמה צד של מצווה, עד כדי כך שלפי הירושלמי (סוכה א', ב') מברכים על עשיית הסוכה. על הסוכה "חל שם שמיים" (סוכה ט.). עשייתה היא בחינת נעשה ונשמע ומסמלת את היות הסוכה משפיעה עד הצד המעשי של האדם. לכן, הישיבה בסוכה אינה רק קשורה לחכמה ולמידות אלא היא מגיעה עד השינה בסוכה.