הרב יוסי שטרן - שיעור כללי ברכות - פרק ראשון - 6 - ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו

תקציר השיעור:

בית שמאי ובית הלל נחלקו בסוגייתנו בשאלת אופן קריאת שמע: לפי בית שמאי צריכים בערב "להטות" ולקרוא וביום לעמוד, ואילו לבית בית הלל "כל אדם קורא כדרכו". לאור סקירת סוגיות רבות של מחלוקת הלל ובית הלל מול שמאי ובית שמאי, נראה שגישת בית שמאי היא מידת הדין, הרואה את העדיפות באמת השמיימית האובייקטיבית, בעוד שגישת בית הלל היא מידת הרחמים, הרואה את האמת לאמיתה המתממשת באופן סובייקטיבי בארץ. דעת בית הלל איננה קולא אלא מעורבת עם הבריות, ומחייבת אותנו להיות במציאות רוחנית של "בכל דרכיך דעהו".

בית הלל: כל אדם קורא כדרכו – למחלוקות בית שמאי ובית הלל

ברכות פרק א' שיעור כללי 6 - הרב יוסי שטרן

א. הסוגיה שלנו – "כל אדם קורא כדרכו"

1. המשנה

במשנה נאמר:

"בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקראו, ובבקר יעמדו, שנאמר ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר ובלכתך בדרך. אם כן, למה נאמר ובשכבך ובקומך? בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדים.

אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטתי לקרות, כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הליסטים. אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל"                                                                                                                                                              (משנה ברכות א', ג')

אנחנו רגילים לקרות קריאת שמע כדרכנו, ולא כדעת בית שמאי, אבל עלינו להבין את יסוד המחלוקת. 

נקודה נוספת שראוי לשים לב אליה היא, בעקבות הדיון במשנה על "בשכבך ובקומך": בית שמאי מבינים שמדובר באופן הקריאה, ואילו בית הלל סבורים שאין זה אופן הקריאה אלא זמן הקריאה. לשיטתם של בית הלל, לכאורה אין צורך להביא את הפסוק "ובלכתך בדרך". אין מקור לקרוא באופן גופני מסוים, אז למה לא לקרוא "כדרכו" למה צריך ללמוד מהפסוק "ובלכתך בדרך"?

בהמשך השיעור נראה כיצד מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל מציגה שתי תפיסות עקרוניות שונות של קריאת שמע, אחת המבוססת על "בשכבך ובקומך" כמצב הפיזי של האדם, והאחת על "כל אדם קורא כדרכו".

2. הגמרא 

הגמרא ממשיכה את הדיון של בית שמאי ובית הלל. ומסבירה שלבית שמאי לומדים את שני הדברים, גם זמן השכיבה והקימה וגם אופן הקימה והשכיבה, כי אחרת היינו כותבים "בבוקר ובערב":

"אמרי לך ב"ש אם כן נימא קרא בבקר ובערב, מאי בשכבך ובקומך – בשעת שכיבה שכיבה ממש ובשעת קימה קימה ממש"                (יא.)

מה בית הלל יענו לטענה זו? מסתבר, שבית הלל יאמרו שאי אפשר לומר "בבוקר ובערב", כי הזמן הוא "בשכבך ובקומך". "בבוקר ובערב" הוא הגדרת זמן אחרת לגמרי (אוביקטיבית). אפשר לטעון כי כבר בשלב הזה נעוצה המחלוקת שלהם: לבית שמאי הזמנים הם בוקר וערב, ולבית הלל הזמנים הם שכבך ובקומך. לפי בית הלל צריך לומר ש"בשכבך ובקומך" הוא תיאור זמן שהוא סובייקטיבי.[1]

3. מי שעשה כבית שמאי

האמוראים נחלקו מה דינו של מי שעשה כבית שמאי:

"תני רב יחזקאל עשה כדברי ב"ש עשה כדברי ב"ה עשה. 

רב יוסף אמר עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום. דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין אמרו להם ב"ה לב"ש מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה לבקר את ר' יוחנן בן החורנית מצאוהו שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ולא אמרו לו כלום אמרו להם משם ראיה אף הם אמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך. 

רב נחמן בר יצחק אמר עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה דתנן אמר ר"ט אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה"                                                                                (יא.)

אם כן, לפי רב יוסף, לכאורה, לא יוצאים ידי חובה אם קורים קריאת שמע כמו בית שמאי. הוא לומד זאת מהמשנה בסוכה, אם כי שם מדובר במקרה ההפוך – שבית שמאי פוסלים את מי שמיקל כבית הלל (ואילו פה בית הלל יפסלו את מי שמחמיר!). רש"י מבין מכאן שאפשר ללמוד הפוך - שכמו שמי שעושה כבית הלל לפי בית שמאי לא יוצא ידי חובה, כך גם הפוך.

בכל אופן, השאלה היא ברורה - הרי לבית הלל אין קפידא על אופן הקריאה, אז למה לא יוצאים ידי חובה?! 

מצינו כמה אפשרויות להתמודד מול השאלה.

הרמב"ם אכן פוסק כבית הלל, אך הוא לא כותב את האמירה שלא יוצאים ידי חובה:

"כל אדם קורין כדרכן בין עומדין בין מהלכין בין שוכבין בין רוכבין על גבי בהמה"                                                                                                                                           (רמב"ם קריאת שמע ב', ב')

מסתבר, שהרמב"ם מבין שמה שאמרו לרבי טרפון היה רק בגלל שסיכן את עצמו, אך באמת בפועל יוצאים ידי חובה.

אולם, אפשר להבין ש"כדאי היית לחוב בעצמך" לא בגלל שסיכן את עצמו, אלא בגלל שהוא לא עשה כבית הלל. כך עולה מהשולחן ערוך שפסק כמו הרמב"ם, אך מוסיף משפט נוסף:

"קורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב על גבי בהמה או יושב... מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד נקרא עבריין"                                          (שולחן ערוך, אורח חיים ס"ג, א'-ב')

בפשטות, מי שעושה כבית שמאי לפי בית הלל יוצא ידי חובה, אך "נקרא עבריין".

אפשרות שלישית, שעולה מחלק מהראשונים, היא שההלכה כבית הלל עד כדי כך שמי שעושה כבית שמאי באמת לא יוצא ידי חובה. מדוע? התוספות (ד"ה תני) פוסק כך בלי להסביר, והריטב"א הסביר דברים אלו כך:

"שמא יקבעו אחרים הלכה כבי"ש ואפשר דאתי אינש לידי ביטול ק"ש דאי לא מצי מוטה לא קרי קריאת שמע"      (ריטב"א יא. ד"ה רב יוסף)

כלומר, זו חומרא שיכולה להגיע באיזה אופן לידי חומרא ולכן אסור.

אולם, בירושלמי נאמר בצורה קיצונית יותר:

"ר' בא בר כהן בשם ר' יודה בן פזי תדע לך שחביבים דברי סופרים מדברי תורה, שהרי רבי טרפון אלו לא קרא לא היה עובר אלא בעשה, ועל ידי שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה ע"ש (קהלת י) ופורץ גדר ישכנו נחש"                                                   (ירושלמי ברכות א', ד')

אם לא היה קורא קריאת שמע היה עובר על מצוות עשה, אך אם קורא קריאת שמע רק כמו בית שמאי ועובר על דברי בית הלל, אומרים פה שהוא "חייב מיתה"! ומשמע שיש כאן חביבות עקרונית של דברי בית הלל שאין לעבור עליה.

בגמרא בעירובין (ו:-ז.) מופיע שקודם בת קול "הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה", אך לאחר בת קול "לעולם הלכה כבית הלל". קודם בת קול מי שעושה כחומרות של שניהם יש בזה הגיון, וכשיצאה בת קול ביבנה שהלכה כבית הלל עכשיו חייב מיתה!

ב. מחלוקות נוספות של בית שמאי ובית הלל

1. על המחלוקת

כידוע, יש איסור להחזיק במחלוקת, מהפסוק בפרשתנו, פרשת קורח, "לא יהיה כקורח ועדתו" (במדבר י"ז, ה', סנהדרין קי., סמ"ג לאו קנ"ז). מה ההיפך ממחלוקת? היינו חושבים שאחדות ללא מחלוקות, אבל התיקון האמיתי, כפי שמופיע במשנה במסכת אבות, הוא מחלוקת הלל ושמאי, מחלוקת לשם שמים (אבות ה', י"ז).

כל מחלוקת מושרשת בשמאי והלל, וממשיכיהם בית שמאי ובית הלל. עד שמאי והלל כמעט לא היו מחלוקות בישראל (סנהדרין פח:), וגם שמאי והלל עצמם נחלקו רק בשלושה דברים (ובשלושתם נפסקה הלכה לא כמותם אלא כמו חכמים). רק כשרבו תלמידים שלא שימשו כל צרכם רבתה המחלוקת (סנהדרין פח:)[2].

בכל מקרה, מקובלנו, כל פעם שמופיע דבר פעם ראשונה הוא השורש של הדברים. כאן זו המחלוקת הראשונה המובאת בתלמוד של שמאי והלל. אכן הנושא הוא עיקר אמונתנו - אופן קבלת עול מלכות שמים זו המחלוקת היסודית. נצא לסקירה תמציתית של מחלקות ב"ה ובית שמאי משם נחזור על עיקר משנתנו. [3]. 

לרוב נהוג לומר שבית הלל מקלים ובית שמאי מחמירים. זה נכון באופן כללי אבל יש חריגים, וכמו שנראה – גם האמירה "חומרא" או "קולא" היא פשטנית מידי לתאור מחלוקתם.

2. שכח ולא בירך - הלכה

מחלוקת קלאסית בה נחלקו בית שמאי ובית הלל במקרה שאדם שכח ולא בירך במקומו – לפי בית שמאי צריך לחזור ולברך במקומו, ולפי בית הלל יברך במקומו. ממשיכה הגמ' את הדו שיח של סברותיהם

"תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך, יחזור לראש הבירה ויברך? - אמרו להן בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה - לכבוד שמים לא כל שכן?"    (ברכות נא:)

האם גם כאן נאמר מי שעושה כבית שמאי לא יצא ידי חובה? הגמרא מספרת על ההמשך:

"הנהו תרי תלמידי, חד עביד בשוגג כבית שמאי - ואשכח ארנקא דדהבא, וחד עביד במזיד כבית הלל - ואכליה אריא"                            (שם)

יוצא שפה בית הלל מאפשרים לעשות כבית שמאי, כי הרי לכולם לכתחילה צריך לברך במקומו. וזה אפילו משובח. יש לציין גם, שברור שבית שמאי יודו במקרה מסוים שבו לא צריך לחזור, נגיד אם הלך כמה פרסאות. מהי, אם כן, שורש מחלוקתם מעבר ל'חומרא' ו'קולא'.

3. מה נברא תחילה?

נתחיל מבראשית. אולי המחלוקת היסודית ביותר בין בית שמאי לבית הלל באגדה. מה נברא קודם – השמים או הארץ? אמנם כתוב "בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א'), ושמים קדמו, אך בפרק השני נאמר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' א-לוהים ארץ ושמים" (שם ב', ד'). רואים בפסוק עצמו שלא ברור האם השמים לפני הארץ או הארץ לפני השמים. בכך נחלקו בית שמאי ובית הלל:

"תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר בראשית (א', א') בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר (שם ב', ד') ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים"                  (חגיגה יב.)

המשיכו וטענו כל אחד מהם את יסוד דבריהם והמשילו משל:

"אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית? שנאמר (עמוס ט', ו') הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה. אמר להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כסא? שנאמר (ישעיהו ס"ו, א') כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי"                                                                   (שם)

בית שמאי ובית הלל בעצם פותחים לנו את הסוגיה באגדה, של היחס בין פרק א' לפרק ב' בבראשית[4]. יש תיאור כפול של הבריאה בתורה. שני תיאורים חולקים:

1.     פרק א' - אלה תולדות השמים והארץ. בריאה היררכית בה האדם נברא בסוף.

2.     פרק ב' - קודם נברא האדם, ומשם נבראו השאר. 

גם תיאור האישה שונה, שבפרק א' נבראו זכר ונקבה, ואילו בפרק ב' נברא האדם וממנו נבראה האישה. 

בבריאה בפרק א' כתוב שם א-לוהים, אבל פעם ראשונה שמופיע שם ה' (הויה) זה בפסוק בפרק ב' שבו אנו עוסקים, "ביום עשות ה' א-לוהים ארץ ושמים". נדמה, ששני השמות משקפים את שתי אופני הבריאה:

1.     שם א-לוהים - השמים נבראו תחילה.

2.     שם הויה - הארץ נבראה תחילה.

בעצם, מחלוקת בית הלל ובית שמאי היא מחלוקת על איזה שם מהשמות אנו מתמקדים: בית שמאי הם מידת הדין, שם 'א-לוהים' לפיו השמים קודמים, ואילו בית הלל הם שם ה[5]', מידת הרחמים, לפיו הארץ נבראה תחילה.

כפי שמציין רש"י (בראשית א', א'), בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, אך ה' ראה שאין העולם יכול להתקיים ושיתף את מידת הרחמים[6]. ה' ברא קודם במידת הדין, ואז שיתף במידת הרחמים. המטרה היא להשכין בארץ את השכינה – תכלית הבריאה היא לשכון בארץ. לכן יש התחשבות באדם עצמו, כי הוא המטרה. 

שמיים נבראו תחילה, פרושו הליכה אחר אידאה אוביקטיבית שמקורה בשם א-לוהים שהאדם אמצעי לה. שיטת הלל[7], שעיקר העולם הוא בשיתוף מידת הרחמים. בו מופיע שמו הגדול של ה' השראת השכינה באדם.

4. אכילה לכבוד שבת או ברוך ה' יום יום

מחלוקת נוספת היא האכילה לכבוד שבת. הברייתא מספרת על שמאי והלל:

"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים[8]. שנאמר +תהלים סח+ ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום"                                                                         (ביצה טז.)

הופתעתי קצת כשראיתי את רש"י, שאומר:

לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת"         (רש"י שם ד"ה לשם)

רש"י מבין שהסיבה שהלל לא עשה כשמאי, אלא "ברוך ה' יום יום", היא מתוך בטחונו שיהיה לו לשבת. כל מעשיו "לשם שמים" הכוונה מידת הביטחון. 

האם פה אפשר להחמיר כמו בית שמאי? אם הזדמן לאדם קניה טובה ורוצה לשמרה לשבת האם לפי רש"י נגיד שמי שלא סומך שיגיע לו בערב שבת הוא לא סומך על ה' כביכול?!

אבל אפשר לומר שלהלל יש דרך אחרת, בנוסף למה שרש"י אמר. לפי הלל אומרים ברוך ה' יום יום. בחינת "כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו" (ברכות מ.).

שמאי הוא מודד את הנאה באופן ראלי ושבת היא בחי' שמים, צריך תחילה לחשוב על השמים על היום המקודש. אבל הלל יש לו מידה אחרת. הוא אינו מודד לפי השמים אלא לפי ההתגלות הארץ. כל יום בארץ יש לו את הברכה שלו, את ה"מזל" שלו והשפע שמזדמן לו – ואותו צריך לקדיש לשם שמיים.

הרחבה לכך רואים במסכת אבות דרבי נתן:

"וכל מעשיך יהיו לשם שמים כהלל. כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו להיכן אתה הולך. לעשות מצוה אני הולך. מה מצוה הלל? לבית הכסא אני הולך. וכי מצוה היא זו? אמר להן הן, בשביל שלא יתקלקל הגוף. איכן אתה הולך הלל? לעשות מצוה אני הולך. מה מצוה הלל? לבית המרחץ אני הולך. וכי מצוה היא זו? אמר להן הן, בשביל לנקות את הגוף" (אבות דרבי נתן נוסח ב', פרק ל')

על כך ממשיך באבות דרבי נתן את דברי הלל, ואת מחלוקת שמאי איתו:

"תדע לך שהוא כן מה אם אוקיינות העומדות בפלטיות של מלכים הממונה עליהם להיות שפן וממרקן המלכות מעלה לו סלירא בכל שנה ושנה ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות. אנו שנבראנו בצלם ודמות שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט', ו') על אחת כמה וכמה. שמאי לא היה אומר כך אלא יעשה חובותינו עם הגוף הזה"                                                                                (שם)

יש מחלוקת עקרונית ביניהם ביחס לגוף. לפי שמאי יעשה "חובותינו", אז לפי בית הלל יעשה "זכויותינו"! להלל צלם א-לוהים מתפשט על פני גופו של האדם ופעולותיו המעשיות הם תולדות האמון בו.

5. נוח לאדם שנברא?

אם נרצה עוד להשתכנע ביחס של הלל ושמאי לעצם היות האדםנתבונן במחלוקת הבאה:

"ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו"                  (עירובין יג:)

למה לבית שמאי עדיף שהאדם לא יברא? האדם שלא נברא עדיין איננו בעולם המעשה, הוא בעולם האצילות –"שמים" - אז עדיף לו להיות במקום עליון יותר מאשר בעולם השפל הזה. בית הלל, לעומת זאת, רואים עדיפות לאדם להגיע לעולם הזה – כי את צלם א-לוהים הוא מקבל בעולם הזה. "והארץ נתן לבני אדם" וכפרוש הרבי מקוצק – נתן לבני לאדם לעשותם שמים.

לפי בית הלל, אפשר "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו'). גם לאכול דג טוב ביום ראשון זה לשם שמים. זה "ברוך ה' יום יום". באכילה, בבית הכסא, במרחץ – אפשר לפעול לשם שמים. אפשר להביא שם שמים לכל מעשיך.

כבר בשלב זה אנחנו נזכרים בסוגיה שלנו, שלפי בית הלל "כל אדם קורא כדרכו". בכל דרכיך דעהו. זה צלם א-לוהים שעשה את האדם. 

את בית שמאי קל להבין, כי הגישה שלהם הוא לעשות את חובותינו עם הגוף. אבל גישת בית הלל נשמעת גישה פשרנית, שמתחשבת בחולשות וביצרים של האדם. אולם עיון בדבריהם מראה שהם לא אומרים זאת. הם לא אומרים להתפשר, אלא להיפך – להביא את שם ה' לעולם. להביא אותו לבית הכסא, לבית המרחץ ולחדר האוכל. 

בית הלל זה שהאדם מביא מעצמו, זה "תורת האדם". זה לא שיש אובייקט שכל אחד צריך לכוון אליו, אלא כל אחד הוא סוביקט שדרכו יש השראת שכינה. 

6. מה למעלה מה למטה – היחס בין עולה לשלמים

נקל לחשוב, לאור מה שראינו, ששמאי הוא למעלה והלל למטה – שמים וארץ. ברם בהסתכלות מעמיקה יש לחשב את הלל כפונה מלמעלה למטה. התכלית היא השראת שכינה בארץ. שמאי פניו כלפי השמיים מלמעלה למטה. הלל קשור למידת החסד ושמאי בניין הגבורות. "והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קט"ו, ט"ז), לפי בית הלל, הכונוה כדי שיהיה שמים.

לאור זאת, ניתן לבאר את המחלוקת בחגיגה לגבי הקרבנות. ביום טוב יש את קרבן הראיה, על ההגעה לבית המקדש, ואת קרבן החגיגה. קרבן הראיה הוא עולה, כולו ל-ה', וקרבן החגיגה הוא שלמים, שגם הבעלים אוכלים ממנו:

"תנו רבנן, בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף, והחגיגה מעה כסף. שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה"               (חגיגה ו.)

ברור לבית שמאי שצריכים לתת את הראיה שתי כסף, כי היא כולה לגבוה! אבל בית הלל אומרים הפוך:

"ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. שחגיגה ישנה לפני הדיבור, מה שאין כן בראייה"                                       (שם)

כמענה לטענת בית שמאי אומרים בית הלל:

"ובית הלל, מאי טעמא לא אמרי כבית שמאי? - דקא אמרת ראייה עדיפא, דעולה כולה לגבוה - אדרבה, חגיגה עדיפא, דאית בה שתי אכילות"[9]                                                                                             (שם)

גם פה אנו רואים את המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל – לבית שמאי יש עדיפות לשמים, לעולה שכולה ל-ה', ואילו לבית הלל יש עדיפות להורדת השכינה לארץ, ל"שתי אכילות" – גם לגבוה וגם לארץ.[10]

ג. שמאי והלל – האמת מול השלום - האמת לאמיתה

1. "דעתו של אדם מעורבת עם הבריות"

"תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי... שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור"                            (שבת לא.)

לשמאי הייתה אמת הבנין[11], הוא דחף את האדם שבא להתגייר כי הוא חשב שבקשתו לא מקובלת – הוא לא נכנס בגבולות. אין אפשרות ללמוד על רגל אחת!

למה הלל קיבל אותו? בשביל להבין זאת, נצטרך להעמיק במושג האמת, לאור הסוגיה במסכת כתובות:

"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: (שמות כ"ג, ז') מדבר שקר תרחק! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות"                                      (כתובות טז:)

לכאורה המחלוקת היא בין אמת לשלום - בית שמאי מעדיפים את האמת, ובית הלל את השלום. ובכל זאת, האמת והשלום אהבו, ולא נמנעו לשאת אחד מהשני (משנה יבמות א', ד'). 

האם ניתן לוותר על האמת מפני השלום? מה ענו להם בית הלל לבית שמאי, הלא "מדבר שקר תרחק"! בשביל להיות מעורב עם הבריות מותר לשקר?!

ניתן לטעון שמחלוקתם היא בעצם מחלוקת משה ואהרן[12]:

1.     משה - מידת הדין.

2.     אהרן - מידת הרחמים. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן (אבות א', י"ב).

בית הלל אומרים - אנחנו לא בודקים האם הכלה נאה אובייקטיבית, לא מודדים אותה באמה אוביקטיבית, אלא בעיניו היא צריכה להיות הכי יפה. אני "מעורב עם הבריות", אני לא חושב אובייקטיבית. אני יודע להסתכל דרך עיניו, ובעיניו - הצלם א-לוהים שלו - זו הבת זוג שלו. לא משנה אפילו אם היא חיגרת.

זו האמת לאמיתה. השכינה שורה בארץ, וזה נכון בבית הכסא שיש שם איזה מן מצווה שאפשר לעשותה לשם שמים ולברך עליה, ונכון גם כשהכל חיגרת. גם כששכח לברך יכול לברך את ה' ממקומו, כי עכשיו שכח אבל פעם הבאה יצליח.

לאור זאת מובן למה הלל לא דוחף את הגר. הוא לא דוחף את הגר באמת הבנין כי אין לו אמת בנין. אם בעיניו רואים את הרצון, את הצנור שבו הוא מחובר, אז אתה מקבל אותו. לראות דרך העיניים שלו את ההתעוררות.

המחלוקת שהוצפה מתוך המפגש עם המתגייר, מופיעה גם אצל בית שמאי ובית הלל בנוגע לקבלת תלמידים:

"[והעמידו תלמידים הרבה] שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים"                                                                                                                                  (אבות דרבי נתן נוסחא א', פרק ג')

בית שמאי אומרים: לא שונים לכל אחד, צריכים ללמד רק את מי שראוי לכך. בית הלל אומרים שאפילו אדם שפשע יכול לבוא ללמוד. עצם זה שהוא הגיע לבית המדרש ללמוד זה מספיק כדי שנקבל אותו ונלמד אותו[13]. 

יתכן שלפעמים צריך את שמאי, את מידת הדין, כי "האומר הלל בכל יום הוא מחרף ומגדף" (שבת קיח:). אבל אם מישהו מגיע, יש בו נקודת רצון, אז מקבלים אותו. כפי שראינו, הקדוש ברוך הוא – "ברוך הוא וברוך שמו". 

2. פסיקת ההלכה כבית הלל

להלכה אומרת הגמרא שפוסקים כבית הלל, למרות ש"אלו ואלו דברי א-לוהים חיים":

"וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן."         (עירובין יג:)

יפה שהם מכבדים את בית שמאי, אבל למה זו סיבה לקבוע הלכה כמותם? הם צדיקים, אבל בית שמאי היו 'מחדדי טפי' - מחודדים יותר! לצדיקים מגיע שכר טוב אבל פסיקת הלכה, לכאורה, זה עניין של חכמה למה לפסוק כמוהם?!

נציע שני הסברים, האחד שלבית הלל הייתה את הענווה[14] להקשיב, ולפעמים הם הקשיבו למה שבית שמאי אמרו וקיבלו את דבריהם, ולפעמים אמרו שאכן דברי בית שמאי הם האמת, אך האמת לאמיתה, האמת שמחוברת לארץ, צריכה להיות אחרת. ולכן להלכה אנו הולכים באופן אחר. בית הלל הכילו את דעת בית שמאי, ובדקו איך ליישם אותם בארץ.

בית שמאי ובית הלל נחלקו האם אומרים בהבדלה רק "מאור האש", כי יש רק אש אחת עליונה, או "מאורי האש", כדעת בית הלל, כי יש הרבה אורות בפועל (משנה ברכות ח', ה'). במקום שנחלקו בית הלל זה כשזה אמור להיות "אמת לאמיתה". צריך להתאים את האמת למציאות – לארץ!

הסבר אפשרינוסף בגוון רוחני, לפיו אכן בית שמאי מחודדים יותר, אך יצאה בת קול ואמרה שהלכה כבית הלל - בגלל שהם היו ענווים ועלובים, אז היה להם סיעתא דשמיא לכוון.

את בת הקול אנחנו מכירים כבר מהלל עצמו, כפי שנאמר בברייתא:

"דת"ר: משמתו חגי זכריה ומלאכי - נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול, שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא"   (סוטה מח:)

עזרא שיקם את השראת השכינה אחרי חורבן בית ראשון כך גם הלל - עלה וייסד את התורה[15] אחרי חורבן בית שני, כך שתשרה השכינה על ישראל. בת קול ליוותה את הלל[16], כי הוא חיפש את כל מעשיך לשם שמים. "עקב ענווה יראת חטא" (משלי כ"ב, ד'), "יראת ה' היא חכמה" (איוב כ"ח, כ"ח) – היא "ראשית חכמה יראת ה' " (תהלים קי"א, י').

3. קריאת שמע "בלכתך בדרך"

שאלנו, מדוע בית הלל צריכים ללמוד מהפסוק "בלכתך בדרך", אם אין להם פסוק שמחייב אותם לקרוא בשכיבה/בקימה? מדוע הם מתעקשים על "בכל דרכך"? לאור מה שראינו, הדברים ברורים - קבלת עול מלכות שמים בדרך בדרך היא עקרונית. אם האדם מטה הוא לא בלכתך בדרך, הוא לא בכל דרכיך דעהו. תתפלל בדרך, תמצא את המלכות שמים בכל מקום שאתה נמצא להתפלל[17]. כל אדם צריך לקרוא "כדרכו". 

כך כותב הרב קוק:

"בכל דרכיך דעהו, צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפלה אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצוי' באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו. ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא ובה ימצאנה ולא במ"א. וכשהוא עוסק בתורה ידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בריו ולזכור ולשנן היטיב, ובוה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיותו עסוק בגמ"ח להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת. וכן בכל הדברים שעושה הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית'..."                         (מוסר אביך ב', ב')

עכשיו העול שלך הוא לבקש את ה' היכן שאתה נמצא: בעבודה, בלימוד תורה, בבית. מה העול שאתה מקבל? הלל כל מעשיו "לשם שמים", משום שאנחנו לא רק חיים בשמים, אלא שהחיים שלנו הם לשם השמים.

המחלוקת פה, בכל דרכיך דעהו, היא מחלוקת עקרונית. לא שבית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים, אלא שבית הלל אומרים: בלכתך בדרך. מכאן מובן מדוע לפי רב יוסף לא יוצאים ידי חובה, ולפי רב נחמן בר יצחק חייבים מיתה. כלשון הירושלמי, שמפה לומדים עד כמה "חביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה".

4. סיום

התחלנו עם שם שמים – שם א-לוהים של מידת הדין מול שם ה' של מידת הרחמים. בסופו של דבר, כל המחלוקות מתנקזות דרך המשנה שלנו. היא המחלוקת הראשונה של בית שמאי ובית הלל, כי היא עוסקת בקבלת עול מלכות שמים. היא מראה את הגישה של שמאי, שיש אמת בנין גם בקריאת שמע, למדוד את עצמך, ואת גישת בית הלל שיש מידה אחרת, אינטגרלית ומשתנה.

משימתנו היא למצוא איך השמים יכולים, מהמקום שבו אני נמצא, להתקדש. ברוך ה' יום יום.

 
===

[1] כפי שיתברר גם בהמשך, שבית הלל הם מידת הרחמים, שפרושה התייחסותי (יחס הוא כמו חס, פרושו לרחם) וכאן הזמן הוא יחסי.

[2] וראה בהקשר זה במהר"ל (דרך חיים פרק ה' על המשנה דלעיל), הדן ביצירת המחלוקות בעם ישראל.

[3] המחלוקת הראשונה, שהתחילה עוד בתחילת זמן הזוגות, הייתה גם בין שמאי והלל - שמאי אמר שלא לסמוך ביום טוב, והלל אומר לסמוך. זו מחלוקת שהתחילה מהתנאים הראשונים.

[4] נושא זה נדון רבות, ולא כאן המקום להאריך בו. ראה על כך, לדוגמה, בספרו של הרב סולובייצ'יק "איש האמונה הבודד", העוסק באריכות בכפילות זו.

[5] שם הויה הוא עצמי יותר לשם א-לוהים. "ה' הוא הא-לוהים" שההתגלות של כוחותיו כולם הם ממקור שמו העצמי של ה'. בדרך רמז אפשר לומר כך: נהוג לרשום בית הלל ובית שמאי בקיצור כך ב"ה וב"ש, זהו גם הקישור הנודע של ברוך הוא וברוך שמו והדברים מכוונים.

[6] ראו בראשית רבה:

"כך אמר הקדוש ברוך הוא: אם בורא אני את העולם במדת הרחמים, הוי חטייה סגיאין. במדת הדין היאך העולם יכול לעמוד?! אלא, הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים, והלואי יעמוד"                                            (בראשית רבה י"ב, ט"ו)

[7] בדרך הרמז: שמאי קרוב לשמיים (המילה שם ברבים - רחוק) הלל 'כשמו כן תהילתו' – להלל לראות בעין ימין את הארציות כעומדת להתמלא משם הוויה.

[8] "לשם שמים" כמו המינוח במחלוקת הלל ושמאי לשם שמים. שמאי מדגיש את השמים והלל את ה'לשם', להשראת השמים בשם של כל דבר ודבר.

[9] ראה שם טיעונים נוספים עמוקים לבית שמאי. העולה מקורה מעצרת, מתן תורה. להלל אדרבא, חגיגה הייתה לפני הדיבור, לפני מעמד הר סיני. זאת, כיוון שלפי דעתו יש עדיפות לאופן האנושי שהיה לפני מעמד הר סיני (צלם-א-לוהים) שהתורה באה לחשוף אותו.

[10] בבריאה חל פער בין השמיים לארץ. בית שמאי רוצים להגביה את הארץ ובית הלל להוריד את השמיים, ו"אלו ואלו דברי א-לוהים חיים".

דיון זה קשור בטבורו גם לשאלת האם המוקד הוא הכוח או הפועל, כפי שהאריך הרב זוין בספרו לאור ההלכה, ואכמ"ל.

[11] אולי שמאי הייתה מלאכתו. מודד. מידת הדין היא המידה עצמה.

[12] ראה מחלוקת לענין פשרה, כגון בנוסחה בתוספתא:

"שכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן היה עושה שלום בין אדם לחבירו שנאמר בשלום ובמישור הלך וגו' "      (תוספתא סנהדרין א', ב')

[13] יש לדון, האם בית הלל מקבלים את דברי רבי יהודה אמר רב, ש"כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם" (שבת קלג:). וראה בתשב"ץ (מגן אבות, אבות א', א') שחילק בין "תלמיד שמעשיו מקולקלים וסאנו שמעניה", לבין "סתם בני אדם" ש"אין צריך לבדוק אחריהם", וראה גם בחיד"א (פתח עיניים אבות שם) ועוד.

בכל מקרה, נדמה שאם בא ללמוד תורה, גם אם הוא פושע ישראל, מסתבר שבזה כבר הוציא את עצמו מגדר מובהק של "תלמיד שאינו הגון".

[14] כמובא בכמה מקומות ענוותנותו של הלל, כפי שנראה בגמרא בסוטה: "וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא".

[15] עיין בשעור על פסח שחל בשבת, עליית הלל לגדולה בעקבות למדנותו והבנתו איך קרבנם של ישראל הבאים בברית דוחה את השבת דרך מידות שהתורה נדרשת בהם בתורה שבעל פה (פסחים ע:).

[16] יעיון אגרות הראי"ה אגרת ק"ג השפעת הנבואה על ההלכה:

"...כי הך כללא ד"לא בשמים היא" יש בו כמה הררים גדולים, אע"פ ששיטת הרמב"ם היא ביסודי-התורה (פ"ט) דאין שייכות לנבואה לענין הלכה, מ"מ הלא שיטת התוס' (יבמות י"ד ד"ה רבי ועוד כ"מ) היא דאין זה כלל גדול, ופשוט שהיו לכלל זה ג"כ יוצאים, והיתה הנבואה מעולם פועלת ג"כ על הליכות תורה שבע"פ, והכי משמע פשטות המשנה דאבות: "וזקנים לנביאים", שהי' ערך לענין הנבואה בענין תורה שבע"פ, דדוחק הוא לומר שרק במקרה היתה המסורת ע"י נביאים ובאמת לא פעלה כלום הנבואה בזה. וכן משמע לע"ד בהא דזבחים (ס"ב) "ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה", והלא היו שם ג"כ כמה חכמים, אלא שהיו ענינים כאלה שצריך דוקא כח נבואה. ואפי' אם נאמר שאין גומרים ההלכה ע"פ נבואה, מכל מקום פועלת היא על סדור הלמודים. על כן בארץ ישראל, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד"   (אגרות הראי"ה, ק"ג)

[17] עיין על כך בסוגיית אגדת החורבה (ג.), שאליהו הנביא נוזף ברבי יוסי מדוע לא התפלל תפילה קצרה בדרך. על כך הארכנו בשיעור הכללי 4 – אגדת החורבה.