הרב יוסי שטרן - שיחת מוסר - חנה תיקון קורח

הלב, השפתיים והקול - תפילת חנה כתיקון קורח

פרשת קורח - הרב יוסי שטרן

פתיחה – קורח, חנה ושמואל

בהפטרה של פרשת קורח מופיע שמואל הנביא המחדש את מלוכת שאול, תוך הדגשתו את התנגדותו העקרונית למלוכה. זהו אותו שמואל, שלפי דברי הימים היה צאצא של קורח (דברי הימים א' ו', ז'-י"ג).

בכתבי האר"י מופיע שקרח סופי תיבות – "צדיק כתמר יפרח"[1]. יש פה פוטנציאל של צדיקות, אבל הוא הלך לפי הגישה ש"כולם קדושים" ולכן למעשה פטורים מהמצוות, גישה שאחר כך נמצא אותו במקומות אחרים, כגון הנצרות. גישתנו הפוכה: "קדושים תהיו" (ויקרא י"ט, ב'). אם נזכה ונצליח לתקן את קורח, אז נגלה את האחריות האישית של כל אחד, את גרעין האמת של קורח עם הקדושה של כל אחד.

חנה, אמו של שמואל, ביקשה "זרע אנשים" (שמואל א' א', י"א), זרע שיהיה שקול כמשה ואהרן (ברכות לא:). עד כדי כך! היא אכן זכתה ששמואל יהיה שקול כנגדם, כפי שנאמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" (תהלים צ"ט, ו').

כפי שאמרו "בלועי קורח... משה ותורתו אמת" (בבא בתרא עד.), ועם האמת הזו יש גם מקום לאחריות האישית של כל אחד. בעיקר בעת שההנהגה המכהנת לא ממשיכה את דרכם של "משה ואהרן בכהניו". באותו זמן בניו ממשיכיו של עלי הכהן חטאו, והיה צריך להקים הנהגה שתעורר את הקדושה שבכל אחד מישראל. זהו "שמואל בקוראי שמו". כל אחד יכול לקרוא בשם ה'!  

הגמרא (ברכות לא:) מספרת ששמואל חידש את ההלכה ששחיטה כשירה בזר. שגם זרים יכולים לשחוט. אולם, לפי המתואר בגמרא שמואל היה "מורה הלכה בפני רבו", כיוון שאמנם צדק בהלכה אך עשה זאת למול פניו של עלי, רבו. אז הגיע חנה ואמרה: "אל הנער הזה התפללתי!". נער שיעורר וינהיג את העם למוסריות אישית. כדברי שמואל עצמו – "הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (שמואל א' ט"ו, כ"ב).

חנה הייתה המקור לכך שאישה יכולה להתפלל ל-ה', חידוש ששמואל הרחיב אחר כך עם ההלכה ששחיטה כשירה בזר. "ממידות חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה" (השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, מצווה ה'). יש לנו יכולת לפנות לקדוש ברוך הוא. זה מה שחנה חידשה.

אמנם תפילות אבות תקנום, אבל "כמה הלכתא גבירתא אפשר ללמוד" מחנה, כדברי הגמרא.

אם כן, חנה ושמואל בנה הם התיקון של קרח. שמואל הולך וסובב בכל מקום שהוא (שמואל א' ז'), נותן לכל אדם להרגיש את הקרבה ל-ה'. שמואל התנגד למלוכה בגלל שהוא חשש – ומסתבר שבצדק – שהמלוכה תקח את האחריות מהאדם הפרטי. "כל העדה כולם קדושים" – בתיקון.

הגמרא מציינת תשע הלכות שאפשר ללמוד מתפילת חנה. אנו נתמקד בשלושת ההלכות הראשונות:

"אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה.

וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו.

רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו.

וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו"       (ברכות לא.)

היא התפללה בליבה, שפתיה נעו אך קולה לא ישמע. ברור למה עלי חשב שהיא שיכורה, אבל חז"ל למדו מכאן הלכות בתפילה, ובעיקר – שכל אחד יכול לעמוד לפני ה'.

הלכה א' – לדבר על הלב

ההלכה הראשונה שלומדים מחנה היא "מכאן למתפלל צריך שיכוין ליבו". לכאורה זו דרישה טריוואלית, כי הרי חז"ל לומדים מ"לעבדו בכל לבבכם", שאיזו היא עבודה שבלב זו תפילה (תענית ב.). אם תפילה זו עבודה בלב, די סביר שצריכים לכווין את הלב!

נדמה, שהדברים נעוצים בהבדל הדק שבין "על לבה" לבין "בלבה", עליו כבר עמדו חז"ל במדרש:

"הרשעים ברשות ליבן: אמר נבל בלבו, ויאמר עשו בלבו, ויאמר ירבעם בלבו, ויאמר המן בלבו. אבל הצדיקים ליבן ברשותן: וחנה היא מדברת על לבה, ויאמר דוד אל לבו, וישם דניאל על לבו. דומין לבוראן, ויאמר ה' אל לבו"                                                 (בראשית רבה ס"ז, ח')

באופן שיטתי בתנ"ך, "בליבו" זה אדם שהולך ונמשך אחר ליבו. לעומת "מדבר על ליבו", כמו דוד וחנה ואפילו ה'. לאור זאת, העבודה של "לכוון את ליבו" הוא לא רק להיות מרוכז, אלא היכולת שהלב שלך ברשותך.

יש לאדם כל מיני דברים על הלב: הוא צריך פרנסה, חולה בבית וכו'. אולם, כאשר האדם עומד לפני ה', הוא צריך להניח רגע את הלב ולכוון אותו. אדם שמנגן אבל הכלי שלו לא מכוון המנגינה תהיה צורמת. צריך לכוון את הלב, לפני שעובדים איתו את עבודת התפילה. אישה רוצה ולד ואם אין מתה אנכי, ולפני שהיא שופכת את שיחה, היא מכוונת את הלב. אולי יש סיבה למה ה' לא נתן לי ילד? אולי צריך להיות לי ילד אחר שלא כדרך כל הארץ? לדבר על הלב זה לברר את הרצון.

תפילה היא העלאת הרצון. "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהלים ס"ט, י"ד). רצון אותיות צינור. "עשה רצונך כרצונו" (אבות ב', ד') – מה ה' רוצה ממני. הרש"ר הירש מרחיב את הרעיון, המופיע אצל פנחס, שתפילה זה לשון פלילים, בבנין "התפעל". כידוע מהגמרא, הדורשת את "ויעמד פנחס ויפלל" (תהלים ק"ו, ל'), ש"אין עמידה אלא תפילה" (ברכות ל:). מה הוא עשה? הוא "התפלל" עם חרב ורומח, הוא עשה פלילים (בבניין התפעל), משפט.

כשאדם עומד בתפילה הוא עושה פלילים עם עצמו, הוא עושה חשבון נפש, הוא מתפלל. האדם בודק את עצמו: איפה אני ביחס לאידיאל? מה הרצון שלי? אם אני רק רוצה שיהיה לי כסף ואוכל וכו', אולי הגיע הזמן לחשוב עוד פעם? הרב קוק, בעיקר באורות הקודש, מדבר על התפילה כהעלאת הרצון, רוממות האדם[2].

הלכה ב' – לחתך בשפתיו

שפתיה של חנה נעות, אבל "קולה לא ישמע". מכאן לומדים שצריכים לחתך בשפתיים. אחרי כוונת הלב, האדם יכול להגיע למצב שהוא עשה עבודה משמעותית כל כך על הלב, שהוא מקבל את רצון ה' בלי לפעול.[3] זה עלול להיות מקטין ומחליש, מעין ענווה פסולה. אמנם "היא מדברת על ליבה", אבל צריכים גם כלים לרצון, שפה לרצון. אחר העלאת הרצון, צריך שהרצון יתממש ויתגמש. צריך כישורי שפה, מענה לשון

רבי אליעזר אומר ש"העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (משנה ברכות ד', ד'). יש לכך הסברים שונים בגמרא: שאינה כמשאוי, שיכול לחדש בה דבר ועוד. אנו נתמקד באפשרות שאומרה בלשון תחנונים.

"ורבנין אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים"         (ברכות כט:)

מה החידוש למול מה שכתוב במשנה? לא רק ש"אין תפילתו תחנונים", אלא ש"אינו אומרה בלשון תחנונים". משמע שיש פה לשון, יש פה שפתיים.

אחרי שהאדם העלה את הרצון, וחשב על זה, והיה מוכן לקבל גם את האפשרות שאבא יאמר לא, אז הוא מפתח שפה להמשכת הרצון לפעול

שמה של חנה דומה לחוני המעגל ורבי חנינא בן דוסא, הידועים בתפילתם, - כולם לשון חן, בתחינתם ל-ה' כבן לפני אביו (תענית ג', ח'). כל אלו מביאים אותנו לח"ן, חכמת נסתר, נשיאת חן, כלשון "ואתחנן אל ה' " (דברים ג', כ"ג). לשון תחנונים זה לייצר לשון ושפה של אדם שרוצה משהו, ורוצה אותו לשם שמים. יש פה התקדשות: בתחילה אנחנו עם העלאת רצון, לבדוק אולי יש לנו ערבוב רצון – אבל אחר כך בחיתוך השפתיים ובלשון התחנונים יש הנעה של הרצון – שפתיה נעות.

גם חנה בתחילה התרעמה והייתה קשת רוח (שמואל א' א'). כנראה תוך כדי התפילה "שפתיה נעות" והיא אומרת "ונתתה לאמתך זרע אנשים...". היא מבינה שאמנם לא יהיה לה ילד רגיל שישחק בחצר, אבל אולי ילד אחר כן יכול להיות. ילד שהשאלתיהו ל-ה', שמורה לא יעלה על ראשו, שיביא את התפילה לכולם.

כאן נפתח פתח חדש. זה חלק מתנועה שפתית, שאדם נמשך בלשונו. כך האדם יוצא ממסגרות של קבע, מתפילה קבועה. גם היום אפשר ורצוי להוסיף, בשומע תפלה ובמקומות אחרים. האדם מחתך בשפתיו, והלשון רוצה להופיע במציאות. האדם מוכן להשתנות, לשנות את הרצון, אבל גם רוצה שזה יקרה. כך שבים והופכים את התפילה ל"חיי שעה" (שבת י., לג: ועוד), מלשון הקשבה, תשובה, כעין "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד', ה'). שעה זה להקשיב, חיי שעה זה מעשה עם משמעות. תפילה היא לא רק כוונת הלב אלא גם "שוב". רצון לממש.

אחרי שחנה עשתה את השינוי של דיבור על הלב, היא הבינה שהיא צריכה להביא ילד יוצא דופן, שישנה את המציאות בשפתיו הוא

הלכה ג' - קולה לא ישמע

כאמור, ההלכה השלישית שלומדים מחנה הוא ש"אסור להגביה קולו בתפלתו" כי קולה של חנה "לא ישמע". אולם, מצינו קולות שכן ראוי להשמיע: "קול ברמה נשמע" (ירמיהו ל"א, י"ד) של רחל, "השמיעיני את קולך" בשיר השירים (ב', י"ד), "... הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים" בישעיהו (מ', ט'). אבל יש צד של "שפתיה נעות וקולה לא ישמע". לכאורה זה אומר שאין קול, אבל זה לא מה שכתוב – כתוב ש"קולה לא ישמע". יש לה קול אבל הוא לא נשמע[4].

איזה קול זה? חז"ל דרשו שחנה חידשה שם משמותיו של ה', "צבאו-ת" (ברכות לא:). עד אז לא קרא ל-ה' ככה:

"וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹ-ת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַ-ה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ"                                                                                                                                                     (שמואל א' א', י"א)

אנחנו יודעים ש"צבאו-ת" זה שם ה' שמכוון כנגד יניקת הנבואה. שמואל היה אבי הנביאיםואחר כך גם ממליך המלכים. המסר שאפשר לקחת משמואל זה "הלא שמוע מזבח טוב..." (שמואל א' ט"ו, כ"ב). יש קרבנות, ועדיין שמוע עדיף.

הדיבור בקול מבטא את השלטון, "באשר דבר מלך שלטון" (קהלת ח', ד'). ברם, יש גם קול נוכח שאינו נשמע לרבים, קול אישי. קול עמוק הבא מתוך תנועת שפתיים, אבל אינו נוטל את הרבנות רק משמיע לאזנו מה שמוציא מפיו. כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, משה עונה ליהושע "ומי יתן כל עם ה' נביאים" (במדבר י"א, כ"ט). ואם לא נביאם הם בני נביאים (פסחים סו.), "וכל בניך לימודי ה'" (ישעיהו נ"ד, י"ג). היום שיש בחירות אומרים כל קול שווה. זהו שמואל בן חנה המלמד לקרוא בשם ה'.

למדנו על הכניסה לחורבה[5], ושם ראינו שיש בת קול שמנהמת כיונה, ואם רבי יוסי לא היה נכנס לחורבה לא היה יודע, שהקול הזה קורה שלוש פעמים ביום. כי יש הרבה קולות, אבל לא כל קול נשמע. כך גם "קולה לא ישמע". הקול קיים גם כשלא שומעים אותו.

"וימאנו העם לשמוע בקול שמואל". יש את הקול של שמואל –השמיעה האישית המוסרית בקול ה'. שמואל כאמור, חושש מן המלכות שתשתיק את קולות היחידים.

אם האדם מדבר על ליבו, הוא מוציא בשפתיו ויש לו לשון תחנונים, אז יש לו קול. הקול לא צריך להשמע, מספיק שהוא ישמע כלפי פנים. כאשר יש לאדם בשורה הוא על הר גבוה, אבל גם אם אדם לא מחזיק מעצמו בעל בשורה, אז הוא קול נמוך ואישי בעל גוון מסוים. שפתיה נעות וקולה לא ישמע, אבל הקול הזה לא נאבד אלא עבר לבנה שמואל. שמואל למד את המיומנות של שפתיה נעות וקולה לא ישמע. כל מקום שהלך וחזר, "כי שם ביתו", היה מדובב אנשים להשמיע את הקול שלהם.

הקדוש ברוך הוא אומר "שמואל שמואל" (שמואל א' ג', ו'), ושמואל מתעורר ובטוח שעלי קורא לו. שמואל שומע קול שאפילו עלי הכהן לא שומע. זה לא רק קול הכהונה ומשה ואהרן, אלא זה "שמואל בקוראי שמו". שמואל – שמו-א-ל. שומע את הקול של הא-ל. גם בית הלל, עליהם למדנו השבוע, הם כך. שומעים את הקול שלא נשמע. יש קול נוכח שלא נשמע, שאינו החלטי והוא לא תופס, אבל הוא קול שמניע. שפתיה נעות זה קול שמניע, אבל לא של מלך. מה שעומד מול המלוכה, ואפילו מול הכהונה, זה קוראי שמו.

סיכום

ראינו את מה שעומד מול קורח. "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל", כשחז"ל (סנהדרין קט:) הסבירו שהכוונה לקורח, או לבני קורח, שמהם יצא שמואל. תפילת חנה היא העמוד שלנו של "קדושים תהיו", שכל אחד יכול לעמוד כנגד ה'.

ראינו את שלושת ההלכות הראשונות שנלמדות מחנה:

1.     לדבר על הלב – דע לפני מי אתה עומד, להיות במודעת של ענווה ושל לדבר על הלב, לעשות פלילים עם הלב.

2.     שפתיה נעות – לא להתייאש, לנסות לחשוב איך זה מגיע. אם אני רוצה ילד אני צריכה לחשוב אולי זה ילד שונה. זה לפתוח את הפתח.

3.     וקולה לא ישמע – לא צריך להשמע בחוץ, אלא קול רגשי, כמעט נשי, קול שעבר לשמואל הנביא, קול שמתגלה בצבאו-ת, וכל אחד יש לו אות בצבא הזה יש לו עמידה. ברגע שהעם מבקש מלכות שמואל שומע שהם רוצים לבטל את האחריות האישית והוא מתנגד לזה.

מוריד שאול, ודווקא מתוכו – ויעל.

  [1] כך, לדוגמה, בספק עמק המלך (שער ט"ז פרק ל"ה): 'צדיק כתמר יפרח' סופי תיבות 'קרח', שיפרח מן הארץ בסוף יומייא".

[2] ראו לדוגמה אורות הקודש חלק ג, מוסר הקודש, הרצון והסכמת החיים.

[3] כמין התפשטות הגשמי ועשוי לצאת מכך "רצוא בלי שוב".

[4] יש דין של "השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך" (ברכות טו.), וגם שם יש שאלה האם באמת צריך לשמוע עד כדי כך.

[5] ברכות ג., וראו שיעור כללי ברכות 4 – "אגדת החורבה".