הרב יוסי שטרן - שיעור כללי ברכות - פרק ראשון - 4 - אגדת החורבה

תקציר:

רבי יוסי הלך בדרך ונכנס לחורבה מחורבות ירושלים בשביל להתפלל. כאשר יצא התברר, מתוך השיח בינו לבין אליהו הנביא, שרבי יוסי שמע בת קול שמנהמת כיונה ובוכה על החורבן, ושלמעשה הדבר קורה שלוש פעמים ביום. המסקנה הפשוטה מהסיפור היא שאין להכנס לחורבה, דבר שנכון הלכתית אבל גם מהותית – אין לשקוע באבל יותר מדי כפרטים, ואין להתעלם מהחורבן ככלל. 

אגדת החורבה - שיעור כללי ברכות 4

הרב יוסי שטרן

א. האגדה והשאלות עליה

1. פתיחה – לימוד האגדה

החומרים שמהם עשויה 'אגדת החורבה' הם סיפור בו יש את אליהו הנביא ובת קול, עם דיסונס בין המסר הגלוי למסתר הנסתר. זו אגדה לא ארוכה, אבל היא עשויה במיטבה וממשיכה לנו את הרעיון של משמרות הרקיע והארץ.

האגדה גם מנכיחה את הפער בין ההלכה לאגדה. יחסית יש פה פחות ראשונים ואחרונים. אין הרבה בכתובים על האגדה הזו, אז אנחנו מוזמנים לשמוע את בת הקול המנהמת מתוך האגדה[1]. יש הרבה שאלות והתבוננות על האגדה הזו, ואולי אנחנו צריכים לחכות לבת הקול שתפצח את הדברים.

בכל אופן, הכלים שאנחנו צריכים להשתמש בהם מבוססים על מתודולוגיה אחרת של איך נגשים לסוגיה. בהלכה אתה קורא, רואה מה אמרו וכו', ומתוך זה יוצאת נקודה, תפיסת עולם. פה זה כמו תפילה - אגדה זו תפילה. רוצה להכיר את מי שאמר והיה העולם - למוד הגדה (ספרי דברים ש"ו).

2. האגדה והקשרה

"תניא אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל ואמר לי היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה.

באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה.

ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"                                           (ג.)

אחר כך מגיעה הסוגיה של איסור הכניסה לחורבה, והמזיקים וכו', וההתחשבנות באילו מקרים זה מותר וכו'. ההנחה שלנו היא שדברי רבי יוסי הם לא רק תיעוד היסטורי של מה שקרה, אלא באו ללמד אותנו את בת הקול.

ההקשר של הסוגיה ברור, כי זה אותו פזמון ברור של "אוי להם לבנים שבעוונותיהם החרבתי" (שם), שהוזכר במשמרות. המילים האלו מצד אחד הם קשר, ומצד שני יש בהן הבדל. על הקשר עוד נעמוד, והשאלה היא: הרי הדיבורים האלה אמורים להיות בשמים, במשמרות בשמיים, ולא בחורבה בארץ. בנוסף, בסוגיה של המשמרות נאמר "שואג כארי", ופה, בחורבה, יש "נהמת יונה". אם כן, יש מעבר בין המשמרות בשמים עם בת הקול של האריה לבין החורבה בארץ עם בת קול של יונה.

3. הערות ושאלות על הסיפור

רשמתי לעצמי לפחות חמש עשרה שאלות ומחשבות תוך כדי לימוד הסוגיה:

א.   מסרים סותרים. המסר הפשוט של האגדה הוא שלא נכנסים לחורבה, אבל בפועל רבי יוסי נכנס לחורבת ירושלים. זאת אומרת, צריך לשים הארה פה - רבי יוסי שורה תחתונה נכנס לחורבה.

ב.    "נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים". רבי יוסי בן חלפתא, תלמידו של רבי עקיבא, גר בציפורי ("יוסי ששתק – יגלה לציפורי", שבת לג:). הוא לא גר בירושלים ואין לו מה לעשות שם יותר מדי. למעשה, בתקופתו ירושלים הייתה חורבה בהגדרה. רבי יוסי מהלך בדרך, לא נמצא במקומו. הוא הולך לירושלים.

ג.     "שמר לי על הפתח". ביטוי מעניין. משמעותו הפשוטה היא "המתין לי", אבל הביטוי מוביל למחשבות .

ד.    "סכנה". אם יש שם סכנה, למה אליהו מחכה? למה הוא שומר על הפתח וממתין ולא עוצר או מוציא אותו? נשמע שגם אליהו הנביא חיכה שיקרה משהו, שתהיה התרחשות, ולכן הוא לא עצר אותו.

ה.    "שאל אותו אליהו… להתפלל". יש מקום לשאול למה אליהו שואל אותו, וכמובן יש מקום לשאול על תשובתו של רבי יוסי. רבי יוסי עונה לאליהו שהוא נכנס "להתפלל", אבל לא מתנדב לספר לו מה קרה שם! הרי הוא ראה חזיון, אז למה הוא חיכה שאליהו ישאל אותו "בני מה שמעת?".

ו.     "מתיירא הייתי שמא יפריעוני עוברי דרכים. זה גם ביטוי מעניין – "מתיירא"? ו"עוברי דרכים".

ז.     "שלשה דברים". תשומת לב שיש פה שלישיות קבועות.

ח.    "מה קול שמעת?". אליהו לא שואל אותו 'מה אמרו שם?', אלא 'מה אתה שמעת?'. יכול להיות שאליהו שמע שאגה, אבל הוא רוצה לשמוע מה רבי יוסי שומע. אולי כל אחד שומע משהו אחר.

ט.    "מנהמת כיונה". היונה משמשת כסמל לכנסת ישראל, כפי שרואים בשיר השירים[2].

י.     "חייך וחיי ראשך". אליהו הנביא בתגובתו מעביר את רבי יוסי מחייו לחיי ראשו, ואחר כך מביא אותו לראש של הקב"ה שמנענע בראשו. אולי הוא רוצה להוציא אותו למקום של ראש, ובסוף נראה גם על "מנענע בראשו".

יא.  שלוש פעמים ביום כך. מדוע אליהו משבית שמחות? למה הוא אומר ששלוש פעמים ביום בת קול אומרת – הרי אף אחד לא שומע את זה. אם רבי יוסי לא היה שם, אף אחד לא היה יודע מה הוא אומר?!

יב.   בת קול – בחורבה?!. למה בת הקול נכנסת לחורבה? הרי זה מקומם של מזיקים, כפי שאנחנו רואים מהמשך הסוגיה. זה בית המזיקים - אז מה עושה "בת הקול המנהמת כיונה" שם?!

יג.   "בשעה שעם ישראל נכנסים לבתי כנסיות". יש פה מציאות מסוימת של תיקון. עם ישראל אומרים "יהא שמיה רבה", וכידוע, על פי רבי יהושע בן לוי, אם אומרים "יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו" אז "קורעין לו גזר דינו" (שבת קיט:). לגבי יהא שמיה רבה יש מחלוקת בראשונים (ראו בתוספות כאן), האם הכוונה ששמו הגדול של ה' יהיה מבורך לעולם ולעולמי עלמיא, או ששמו של ה' יהיה גדול ושלם וגם יתגלה בעולם.

בעצם, מה שאומר אליהו זה: כשאתה הולך לבתי כנסיות שלוש פעמים ביום, ה' מנענע בראשו.

יד.   "מנענע בראשו". יש ביטויים שמופיעים פה ומזכירים לנו מקומות אחרים. הראשון הוא "חורבה מחורבות ירושלים", המופיע לגבי המשמח חתן וכלה שכאילו "בנה אחת מחורבות ירושלים" (ברכות ו:). גם הנענוע בראש מזכיר לנו את הסיפור על רבי ישמעאל בן אלישע, הכהן הגדול. שהתפלל בקודש הקדשים ו-ה' "נענע לי בראשו" (ברכות ז.).

טו.  "אוי לבנים... מה לו לאב". ברור מהתיאור שיש שני צדדים שרוצים להתקרב אחד לשני.

ב. חורבה – הכנעה, הבדלה והמתקה

פתיחה

נבקש להציע שלושה רבדי פרשנות אפשריים לסוגיית החורבה, ברוח המהלך החסידי של "הכנעה, הבדלה, המתקה":

1. הכנעה: אין להכנס לחורבה.
2. הבדלה: מה כן לעשות – לשמר את הרצון וכו'.
3. המתקה: סוד הכניסה לחורבה.

כך בתחילה אנחנו מבינים מה לא, אחרי זה צריכים להבין מה כן, ואז לחזור לדבר שאמרנו שהוא לא טוב – ולהבין מה כן טוב בו.

1. הכנעה: אין להכנס לחורבה משום הסכנה

המסר הפשוט מהסיפור הוא לא להכנס לחורבה. כך עולה מדברי רבי יוסי, שלומד מאליהו שאסור להכנס לחורבה, ומסוגיית ההמשך. אולם, תשומת לב שאליהו עצמו לא ממש אמר לא להכנס לחורבה, אלא שהיה להתפלל תפילה קצרה.

בכל אופן, הפסק הפשוט הוא שאין להכנס לחורבה. כך פוסק הרמב"ם:

"ואין מתפלל בחורבה ולא אחורי בית הכנסת"              (תפילה ה', ו')

אולם, הרמב"ם לא כותב את זה בענייני סכנה, שלכאורה לשם זה שייך, אלא כותב זאת גם כחלק מהלכות תפילה. על כך מעיר הבית יוסף בכסף משנה:

"ואע"ג דמשמע התם דאין נכנסין לחורבה אפילו שלא בשעת תפילה מ"מ כיון דלגבי תפילה אמרה אליהו כתבה רבינו לענין תפילה" (כסף משנה שם)

זאת תשובת הכסף משנה, שיש לה כמובן דוחק מסוים. נכון, אליהו אמר אותה לרבי יוסי שהתפלל בחורבה, אבל הרעיון של איסור כניסה לחורבה לא שייך באופן מהותי לתפילה. פשוט נגיע להלכות רוצח ונבין לבד שאין מה להכנס לחורבה.

כמובן, שאם נפרש כך את הסיפור, יוצא שכל מטרת אליהו ללמד אותנו דבר פשוט למדי.

צריך לומר שאליהו ורבי יוסי מרחיבים לנו את עולם הסכנות של החורבה. זה לא רק הסכנה המוחשית. לא כל פעם אליהו יבוא ויגיד לנו האם זו חורבה "חדתי", האם יש פה סכנה או אין פה סכנה. צריך לפי זה לפרש את איסור הכניסה לחורבה גם באופן עמוק יותר.

לדוגמה, אפשר לומר (על פי הרב איל ורד) שאיסור הכניסה לחורבה הוא בעצם האיסור לשקוע באובדן ובחורבן. צריך לזכור את האבל, צריך להיות באזכרה, אבל להזהר לא להכנס לחורבה יותר מדי. לעיתים, אנשים לא מבינים את הסכנות שיש בחורבה[3].

אפשר להרחיב את הסכנה לכיוונים אישיים או פסיכולוגיים נוספים. הרב קוק, בעין אי"ה, לוקח את זה למובנים לאומיים, כיוון שמדובר בחורבה מחורבות ירושלים. לפעמים נשארים שרידים מהחורבן, לפעמים אני נכנס לחורבה ודוחק את הקץ ומנסה לחשוב שיש לי מציאות שלימה. זה הכוונה שאסור להכנס לחורבה: יש פה חשד שכאילו אתה לא יודע שאתה נמצא בחורבה, בחורבן, וגם מפולת שכשתיבנה החורבה היא תיבנה באופן עקום, וגם מאנשים אחרים יש חשש.

אם אנחנו רואים אנשים שחוזרים אחורה, שהם מתחפרים בתוך כאב, זה הזמן לא להתקע בחורבה.

2. הבדלה: מה כן לעשות – תפילה קצרה בדרך

לפי כיוון זה, צריכים לשים לב שלא רק שהיה פה משהו לא בסדר, אלא גם היה דבר חיובי בסיפור. אם לא הייתה חורבה, רבי יוסי יכול היה למצוא מקום טוב להיות בו. אף אחד מאיתנו לא מוצא את עצמו בתפילה קצרה – אלא מוצאים לעצמנו פינה להתפלל. אולם, רבי יוסי היה בדרך, ולכן הוא התפלל תפילה קצרה.

אז אליהו אומר לו: נכנסת להתפלל, אתה רוצה להתפלל על החורבן, אתה מהלך בדרך ומפחד שיפסיקו אותך?! אז תתפלל בדרך! תתפלל תפילה קצרה! אנחנו בדרך לשם, את מה שאתה עושה אפשר לעשות גם בדרך. אתה לא צריך את החורבה החריבה כדי להרגיש זאת. גייס את הדרך לתפילה הזו. הכנס למצב של הדרך. זו תפילה קצרה.

לפי הרמב"ן אין חובת תפילה כל יום, אך בשעת סכנה יתכן ואז העבודה שבלב היא מהתורה. את המקום של החורבה אפשר לעשות מתוך הדרך, בשעת סכנה, בתפילה קצרה וקולעת .

לפי הכיוון הזה, אליהו סבור שהוא הלך בדרך נכונה, ולא היה צריך לסטות מהדרך כדי להתפלל בתוך חורבה, אלא להשאר בדרך שבה הלך.

אחרי שרבי יוסי סיפר לו לא רק שהתפלל אלא על בת הקול שמנהמת כיונה, אז אליהו הנביא יכול לספר לו על מה שקורה בעולמות עליונים. אז אליהו יכול להתייחס אליו כרבו, ומספר לו שזה לא רק לרבי יוסי אלא שלוש פעמים ביום. בכל מקרה, דע לך שיש מקומו של הקב"ה. כשאומרים שם יהא שמיה רבה - שם מגדילים את ה' בעולם. בבית הכנסת ובבית המדרש. במקום שמתפללים ולומדים. זה מנענע את הראש של ה'.

בנוסף, אליהו הנביא מדגיש בפני רבי יוסי שלא יחשוב שהעולם נחרב. יש בתי כנסת ויש תפילה. אנחנו מייסדים עכשיו מקום ש-ה' מתקלס בביתו. החורבה היתה ביתו, אז איך אנחנו מסתפקים בבתי כנסיות? התשובה היא שזה ביתו. בתי כנסיות ובתי מדרשות הם הבית של הקב"ה. אתה צודק שאנחנו בדרך, ואם אתה רוצה לשמוע קול שמע בבתי כנסיות ובתי מדרשות.[4]

3. המתקה: סוד הכניסה לחורבה

כאשר "ארבעה נכנסו לפרדס", רק אחד יצא בשלום. כל השאר יצאו לא כמו שנכנסו. רבי יוסי נכנס לחורבה בשלום ויצא בשלום, כשאליהו הנביא בא לדאוג שרבי יוסי יצא בשלום כמו שנכנס.

כתוב שמשיח, עקרב ומציאה מגיעים בהיסח הדעת (סנהדרין צז.). יש את התנהלות העולם הרגיל, אבל יש דברים שמגיעים בהיסח הדעת. אחד מהם זה כוחות משיחיים - שלא מוכנים לקבל את היומיומיות. דרך שלא מוכנה לקבל את ההסתפקות במועט.

אליהו שומר את הפתח, הוא מסתכל האם אתה מסוגל לצאת בשלום מהפתח. פה רבי יוסי עובר מבחן אקטיבי. אליהו הנביא מכוון אותו כך שאין את החשד, המפולת והמזיקים. הוא נכנס ויצא בשלום. זו התגלות.

ההתגלות הזו היא בת קול המנהמת כיונה, שהגיעה מהשאגה של הקדוש ברוך הוא. רק כשהיא מגיעה לארץ היא יונה. "פתחי לי יונתי תמתי". הנהמה הזו זה מה שאליהו שמע, אבל הוא לא ידע איך רבי יוסי ישמע את זה. אליהו חשש שרבי יוסי ישמע את השאגה של ה'. אם רבי יוסי היה עולה לרקיע ושומע את השאגה בעולמות עליונים, הוא לא היה מצליח לצאת.

רבי יוסי רצה לשמוע התגלות, הוא מהלך בדרך, יש לו דרך. הוא לא גר שם אלא בציפורי, אבל הוא מהלך בדרך, גם הרבה מסיפורי הזוהר הוא על אנשים בתנועה. החורבה קיימת, והוא אומר ששמע בת קול שמנהמת כיונה. הוא שמע את הגעגועים של הקב"ה, לא את השאגה. הוא הבין שהקדוש ברוך הוא מתגעגע. נכון שיכולתי להתפלל בדרך תפילה קצרה, כאילו נקלעתי לחורבה ולא נכנסתי לעובי הסכנה, וזה מה שאליהו בא לומר בצורה שאנחנו אפילו לא שומעים אותה.

מי שצריך להבין מהאגדה שיש להשמר מסכנות, שומע שצריך להזהר מסכנות. מי שחושב שמה שיש עכשיו הוא טוב יכול לשמוע את החלק השני של האגדה, שיש עכשיו גם דברים טובים. אבל הסוד של האגדה הוא שהתפילה בחורבה היא לא איסור[5]. התורה עברה, וחלק ממנה עבר דרך הנביאים - ואפשר לשמוע דרך ירושלים את בת הקול. גם אם להלכה זה לא נכון להתפלל בחורבה, לאגדה זה נכון. זה מניע לפעולה, זה מוביל לרצון לראות את הבנין מתוך החורבן. הסיפור ברובד הראשוני בא לשלול כניסה לחורבה. אבל בעומק הוא מראה שיש בזה מעלה גדולה.

אליהו עושה לרבי יוסי את המבחן. הוא משתף פעולה – נכנסתי להתפלל, אבל היה לי גם גילוי של בת קול. הוא בודק שהוא יודע לקחת את הגילוי הזה למקום טוב, ונזהר שאנשים לא יגיעו למצב שהם ישתקעו בתוך חורבות ורוחות כאלה.

נענוע הראש מזכיר לנו את הנענוע של רבי ישמעאל בקודש הקדשים. יש נענעוע של בתי כנסיות ובתי מדרשות, אבל יש נענוע של בית המקדש. ואנחנו לא מוותרים על זה. נכון שהיה חורבן, אבל אני משמר את החורבה, אני שומע את הגעגועים מתוך החורבה. אני לא יכול להתרגל להסתכל רק על מה שיש.

כאמור, יתכן ואסור להכנס להתפלל שם, אבל יצא שרבי יוסי נקלע לסיטואציה שהוא יכול. בת הקול נמצאת שם, והיא שם שלוש פעמים. כמו נח שמשלח את היונה, כמו רבי יוסי ששומע את בת הקול שמנהמת כיונה. נענוע הראש הוא תנועה מיסטית רוחנית בין ה' לבין עם ישראל. זה לא מתחיל מהרוח אלא מהמסגרת, אבל בסוף זה מגיע לנשמע.

אין אריה, אבל יש משמרות בארץ. פעם אחת זה יכול להיות כלבים נובחים או חמור נוער, ופעם אחרת זה יכול להיות על ידי רבי יוסי החסיד, עם נהמת היונה. נכון שלא נכנסים לחורבה וכו', אבל דווקא ומתוך כך נכנסת בשלום ויצאת בשלום, ואפשר לשאול 'מה שמעת?', ולומר ששמעת טוב. זה נכון ששמעת. גם כשאתה הולך לבית כנסת היונה מנהמת ומחפשת. הגעגועים קיימים. "מה לו לאב" ה' מחפש את הבית שלו. זה חורבה מחורבות ירושלים.

ג. החורבה בימינו

גם אנחנו עשויים להמצא בחורבות כאלה ואחרים. אם נדע את הסכנה, ונדע את החלופות, אז רובנו נהיה בסור מרע ועשה טוב. אבל אחרי סור מרע ואחרי העשה טוב, פתאום מהרע עצמו אתה יכול להצמיח דברים. זה לא בטקסט של האגדה אלא בסאבטקסט.

אנשים שהולכים בדרכו של רבי יוסי, מבינים שזה לא מזיקים ולא מפולת ולא חשד אלא געגוע ותפילה. זה מה שרבי יוסי חיפש. את השורשים שנמצאים.

אנחנו מכירים את בית כנסת "החורבה", שזו חורבת רבי יהודה החסיד שנחרבה, ואז תלמידי הגר"א החיו אותה והלגיון הרס, ובסוף מדינת ישראל בנתה את זה באופן ממלכתי[6]. והיום תלמידי הגר"א בפנים ומתפללים.

שם גם הצענו נישואים, לבנות חורבה מחורבות ירושלים, עוד לפני ששיקמו את בית הכנסת והיו שם רק חורבות. מי שמשמח חתן וכלה זוכה לשמח, לא רק להיות. יש קולות. מה אני שומע? זה שכינה. גם רבי יוסי בעצם, בנה חורבה.

====
  [1] ובהתאם לכך, המקורות שמשמשים אותנו על מנת לעיין בסוגיה מצויים לא רק בתחום המסורתי של הגות ראשי הישיבות וכו'. לדוגמה, ניתן ללמוד הרבה ממאמרה של תמר הירדני, "הסוגיה האהובה – נכנס לחורבה",

https://www.steinsaltz-center.org.il/document/68678,7504,53.aspx -

[2] "יונתי בחגוי הסלע" (שיר השירים ב', י"ד). חז"ל נקטו כך במפורש, בשיר השירים רבה נאמר:

"מה היונה הזאת תמה. כך ישראל נאים בהילוכן, כשהן עולין לפעמי רגלים. מה יונה זאת מצויינת. כך ישראל מצויינין בתגלחת, במילה, בציצית. מה יונה זו צנועה. כך ישראל צנועים. מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה. כך ישראל. שנאמר:(תהילים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום. מה יונה זו מכפרת על העונות. כך ישראל מכפרים על האומות. שכל אותן שבעים פרים שמקריבים בחג, כנגד שבעים אומות, שלא יצדה העולם מהם. הדא הוא דכתיב: (שם קיט) תחת אהבתי ישטנוני. ואני תפילה. מה יונה זו משעה שמכרת בן זוגה, עוד אינה ממירה אותו באחר. כך ישראל משעה שהכירו להקדוש ברוך הוא, לא המירוהו באחר. מה יונה זו נכנסת לקנה ומכרת את קנה ושובכה וגוזליה ואפרוחיה וחלונותיה. כך הן ג' שורות של תלמידי חכמים, כשהן יושבין לפניהם, כל אחד ואחד מכיר את מקומו. מה יונה זו אף על פי שאת נוטל גוזליה מתחתיה, אין מנחת שובכה לעולם. כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלוש רגלים בשנה. מה יונה זו מחדשת בכל חדש וחדש גרן. כך ישראל מחדשין בכל חדש תורה ומעשים טובים. מה יונה זו שוגרת רוגליות הרבה וחוזרת לשובכה. כך ישראל, הדא הוא דכתיב: (הושע י"א) יחרדו כצפור ממצרים זה דור המדבר, וכיונה מארץ אשור, אלו עשרת השבטים. אלו ואלו "והושבתים על בתיהם נאם ה' "                                 (שיר השירים רבה, א')

[3] הרב אלישע אורון: ההתגלות בחורבה היא הסתכלות על העבר, על החורבן, בעוד שתפילת בית הכנסת היא לעתיד.

[4] כך עולה מפשט הסוגיה שבשעה שעם ישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, אז ה' אומר "אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו". אולם, עיין רש"י המסביר שביתו זה בית המקדש (לכאורה שתי אפשרויות אלו קשורות לשאלה האם יהא שמיה רבה הוא גדול בעולמו כבר, או שהוא יהיה גדול, כפי שראינו בתוספות ד"ה יהא). ניתן להציע שהפרשנות של רש"י מכוונת כלפי ההסבר הבא, סוד הכניסה לחורבה שהוא סוד הגעגוע למקדש.

[5] אם חלילה רבי יוסי היה עובר איסור, כמו העלאת אדם באוב, אליהו לא היה שואל אותו: "מה שמעת?".

[6] בזמן מסירת השיעור היה הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל, רבה של רחובות ושל בית כנסת החורבה, במצב קשה, ובסיום השיעור התפללנו לרפואתו. יהיו הדברים לעילוי נשמתו.