הרב יוסי שטרן - שיעור כללי שבועות - מצוות תלמוד תורה

לקראת ראש השנה ועשרת ימי תשובה שבשיאם יהיה יום הכיפורים הבעל"ט, יצאו תלמידי שיעור א' לסיור סליחות מרתק בגליל המזרחי. חברי השיעור התחילו את הלילה בסליחות בציון של רשב"י במירון, משם הם המשיכו ליער הביריה להתוועדות מרוממת עם שירי נשמה, דיבוק חברים ותקיעות שופר לרוב. לאחר מכן נסעו התלמידים לסיור בעיר העתיקה בצפת ובסיומו השתתפו בתפילת ותיקין בבית הכנסת "אבוהב" יחד עם הרב שמואל אליהו שליט"א ונשארו לשמוע שיחה מחזקת ומעצימה מפי הרב. בשבוע שלאחר מכן יצאו תלמידי שיעור ב' לסיור סליחות משלהם בירושלים - במהלך הסיור הם זכו לבקר ביער השלום הסמוך לטיילת ארמון הנציב, להתוועדות במצפה רחבעם בהר הזיתים והשתתפו במעמד הסליחות בכותל המערבי יחד עם כל קצוות העם. כמו כן, במהלך הסיור בהר הזיתים הלכו התלמידים לחלקת "קדושי גוש קטיף" ולקבריהם של רבנ ים חשובים כמו הראי"ה קוק זצ"ל ובנו הרצי"ה זצ"ל, הרב אלישע וישליצקי זצ"ל ואור החיים הקדוש. הסיור לווה בשירה ונגינה נעימה ובסיומו, חזרו התלמידים לישיבה והמשיכו ללמוד עד תפילת ותיקין

תקציר: השיעור פותח בניתוח מחלוקת רבי ורבי יוסי במסכת שבת לגבי מלאכת "לש", ומציג חקירת יסוד בהגדרת המלאכה: האם האיסור הוא עצם מפגש הנוזל עם המוצק (כדעת רבי, לפיה "נתינת מים זו היא שרייתן"), או שמא נדרשת יצירת עיסה וערבוב פיזי (כדעת רבי יוסי, הסובר "אינו חייב עד שיגבל"). דיון זה מתפתח סביב הבחנת הגמרא ואמוראיה בין חומרים שונים, תוך חלוקה בין חומרים "בני גיבול" (כמו קמח ועפר) לבין חומרים שאינם בני גיבול (כמו אפר, דיו ומורסן). בעוד שחלק מהראשונים (כתוספות והראב"ד) מחלקים ברמות השונות של היעדר הגיבול בחומרים אלו, להלכה פוסקים רוב הראשונים והרמב"ם כדעת רבי יוסי, בעוד שחלק מפוסקי אשכנז והשולחן ערוך החמירו כדעת רבי. בהמשך השיעור נבחנת שיטת הרמב"ם, אשר אינו מקדיש הלכה נפרדת ללש ומבאר שחומר שאינו בר גיבול (כמו אפר או מורסן) הוא חומר שגיבולו אינו מועיל לו פיזית, ולכן מותר לערבו לכתחילה. השיעור מסכם בהבחנה רעיונית עמוקה במלאכת לש בין ה"אב" ל"תולדה": ה"אב" מתמקד ברצף העבודה של סדר הפת (מלמעלה למטה)—הוצאת כוחו של הקמח אל הפועל והמשך עיבוד הגרגרים לאחר הטחינה, שלב בו עצם החיבור למים נחשב מלאכה; לעומת זאת, ה"תולדה" מוגדרת על פי הדמיון בתוצר הסופי, דהיינו יצירת ישות חדשה ומחוברת של חומרים (כמו זרע פשתן ושומשמין שמתערבים ונתלים זה בזה).

תקציר: השיעור פותח בניתוח מחלוקת רבי ורבי יוסי במסכת שבת לגבי מלאכת "לש", ומציג חקירת יסוד בהגדרת המלאכה: האם האיסור הוא עצם מפגש הנוזל עם המוצק (כדעת רבי, לפיה "נתינת מים זו היא שרייתן"), או שמא נדרשת יצירת עיסה וערבוב פיזי (כדעת רבי יוסי, הסובר "אינו חייב עד שיגבל"). דיון זה מתפתח סביב הבחנת הגמרא ואמוראיה בין חומרים שונים, תוך חלוקה בין חומרים "בני גיבול" (כמו קמח ועפר) לבין חומרים שאינם בני גיבול (כמו אפר, דיו ומורסן). בעוד שחלק מהראשונים (כתוספות והראב"ד) מחלקים ברמות השונות של היעדר הגיבול בחומרים אלו, להלכה פוסקים רוב הראשונים והרמב"ם כדעת רבי יוסי, בעוד שחלק מפוסקי אשכנז והשולחן ערוך החמירו כדעת רבי. בהמשך השיעור נבחנת שיטת הרמב"ם, אשר אינו מקדיש הלכה נפרדת ללש ומבאר שחומר שאינו בר גיבול (כמו אפר או מורסן) הוא חומר שגיבולו אינו מועיל לו פיזית, ולכן מותר לערבו לכתחילה. השיעור מסכם בהבחנה רעיונית עמוקה במלאכת לש בין ה"אב" ל"תולדה": ה"אב" מתמקד ברצף העבודה של סדר הפת (מלמעלה למטה)—הוצאת כוחו של הקמח אל הפועל והמשך עיבוד הגרגרים לאחר הטחינה, שלב בו עצם החיבור למים נחשב מלאכה; לעומת זאת, ה"תולדה" מוגדרת על פי הדמיון בתוצר הסופי, דהיינו יצירת ישות חדשה ומחוברת של חומרים (כמו זרע פשתן ושומשמין שמתערבים ונתלים זה בזה).

תקציר: השיעור פותח בניתוח מחלוקת רבי ורבי יוסי במסכת שבת לגבי מלאכת "לש", ומציג חקירת יסוד בהגדרת המלאכה: האם האיסור הוא עצם מפגש הנוזל עם המוצק (כדעת רבי, לפיה "נתינת מים זו היא שרייתן"), או שמא נדרשת יצירת עיסה וערבוב פיזי (כדעת רבי יוסי, הסובר "אינו חייב עד שיגבל"). דיון זה מתפתח סביב הבחנת הגמרא ואמוראיה בין חומרים שונים, תוך חלוקה בין חומרים "בני גיבול" (כמו קמח ועפר) לבין חומרים שאינם בני גיבול (כמו אפר, דיו ומורסן). בעוד שחלק מהראשונים (כתוספות והראב"ד) מחלקים ברמות השונות של היעדר הגיבול בחומרים אלו, להלכה פוסקים רוב הראשונים והרמב"ם כדעת רבי יוסי, בעוד שחלק מפוסקי אשכנז והשולחן ערוך החמירו כדעת רבי. בהמשך השיעור נבחנת שיטת הרמב"ם, אשר אינו מקדיש הלכה נפרדת ללש ומבאר שחומר שאינו בר גיבול (כמו אפר או מורסן) הוא חומר שגיבולו אינו מועיל לו פיזית, ולכן מותר לערבו לכתחילה. השיעור מסכם בהבחנה רעיונית עמוקה במלאכת לש בין ה"אב" ל"תולדה": ה"אב" מתמקד ברצף העבודה של סדר הפת (מלמעלה למטה)—הוצאת כוחו של הקמח אל הפועל והמשך עיבוד הגרגרים לאחר הטחינה, שלב בו עצם החיבור למים נחשב מלאכה; לעומת זאת, ה"תולדה" מוגדרת על פי הדמיון בתוצר הסופי, דהיינו יצירת ישות חדשה ומחוברת של חומרים (כמו זרע פשתן ושומשמין שמתערבים ונתלים זה בזה).