תקציר:

ממספר סוגיות בש"ס עולה שמזוזה היא חובת הדר. הדברים מסתברים, כיוון שהוא בפועל גר בבית, הוא זה שצריך לזכור את עשיית המצוות והאמונה ב-ה', והוא זה שזקוק לשמירה. אולם, מסוגיות ומקורות רבים עולה שמזוזה היא ביסודה חובת הבית – וממילא מסתבר שמזוזה היא גם חובת הבית וגם חובת הדר. ביסודה, מזוזה משרה שכינה על הבית ודואגת לקדושתו, דבר המסביר את ייחוד המזוזה דווקא בארץ ישראל, את ברכת המזוזה ועוד. 

מזוזה - חובת הדר?

סוגיות סת"ם במנחות- שיעור כללי 1 - הרב יוסי שטרן

א. מבוא

1. פתיחה – מזוזה, ארץ ישראל ויום הזיכרון

היום הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה[1], ויהיו הדברים לעילוי נשמתם.

בזמן קיץ זה אנחנו לומדים על מזוזה, תפילין וציצית. השיעור היום יעסוק בשאלה האם מזוזה חובת הדר או חובת הבית. רוב הסוגיות לא מופיעות במנחות, אך סוגיה שכן מופיעה היא דווקא מהפרק הרביעי:

"אמר רב יהודה טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית מיכן ואילך חייבת תניא נמי הכי הדר בפונדקי בא"י והשוכר בית בח"ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה מיכן ואילך חייב אבל השוכר בית בא"י עושה מזוזה לאלתר משום יישוב דא"י"                                                     (מנחות מד.)

רעיון זה מתחבר לנו מאוד ליום הזיכרון ויום העצמאות. השוכר בארץ ישראל חייב לשים מזוזה מיד, "משום ישוב ארץ ישראל". הדבר פלא - אם מהתורה לא מתחייבים עד שלושים יום אזי לא נקרא על זה שם מגורים, אם כן מדוע בגלל האינטרס של ישוב ארץ ישראל אנחנו עוקרים את ההלכה? אולי אפילו יהיה מי שיגיד שמדובר בתעשה ולא מן העשוי (לא שימלאו שלושים יום למגורים)!

כבר כשפותחים את הפסוקים בדברים (י"א) אנחנו רואים את הקשר לארץ, "למען ירבו ימיכם וימי ביניכם אל האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם...".

בעזרת ה', בהתאם ליום זה, נראה את האחדות שיש במזוזה.

2. אנקדטות קטנות על מזוזה לפני תחילת הלימוד

מי שזוכר, עשרה ימים לפני הבחירות ב2015 הייתה עצרת גדולה, ושם נאם אדם בשם גרבוז ב"נאום הקומץ". הוא נשא נאום איך מיעוט קטן משתלט על הכל. הנאום היה יכול להישכח כאין ספורים נאומי בחירות אחרים, לולי הדברים הבאים:

"גם נאמני הר-הבית מחדשי המקדש ומלבי השנאה הם קומץ. האלימות היא רק תופעה שולית. חיזרו, חזרו ואמרו ושיננו לנו שהגזענים המאיימים והמקללים אינם מייצגים כלל את החברה הישראלית. – הם רק – קומץ! ועוד החציפו ואמרו שהגנבים ולוקחי השוחד גם הם רק קומץ. והמושחתים והנהנתנים-החזיריים, לא יותר מקומץ. ומחריבי הדמוקרטיה – קומץ. והחושבים שדמוקרטיה פירושה עריצות של הרוב – הם קומץ. מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים – רק קומץ!"                                                                                 

                                                      (נאום הקומץ, מתוך ויקיפדיה)

*הבינו שהוא מדבר על מזוזות. על זה, אומרים הסוציולוגים, הפסיד השמאל את הבחירות – העם בחר להמשיך לנשק את המזוזה ולא רק דתיים. פוק חזי בפתחי הבתים.

*סיפור על מזוזה היה לנו רק אתמול, עשינו מבצע 'נר ודגל' ליום הזכרון. נכנסים לבתים מדליקים נר לזכר אחד הנופלים, מתפללים יחד תפילה לשלום המדינה ותולים גדל בחלון. יכולה להיות מבוכה גדולה שחצי מהבתים אינם יהודים. אמנם מזוזה בפתח הבית סימנה לנו איפה ראוי להכנס עם הנר התפילה והדגל.

*ובנימה אישית. כשקנינו בית בשיכון 3 פה בעכו, רצינו לקנות בית אך המוכרים כמעט מכרו בית למשפחה ערבית שהציעו הרבה יותר כסף, ולא יכולנו לעמוד בזה. הם כמעט מכרו לאותם קונים ערבים, אבל האישה אמרה: "את המזוזה אני לא מוכרת, בחיי אבא שלי!". היא החליטה שהיא לא מוציאה את המזוזה מהבית. וככה הם מכרו לנו את הבית ולא לבני דודנו. בעקבותינו באו לשיכון אחרים, למרות התבהלה מפני ההשתלטות הערבית שאחזה אז בתושבים. תודה למזוזה.

3. חובת הדר או חובת הבית

כתוב בתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך". השאלה היא מה הוא ביתך:^[2]

1.     המתחם שאתה גר בו.

2.     הבית עצמו, ששייך לך.

בית מונבז המלך (לב:) לוקחים ושמים מזוזה באכסניה, יש ששמים מזוזה (בלי ברכה כמובן) באוטו שלהם. השלכות לכך יכולות להיות בבית שהוא לא ראוי למגורים, או באוהל קבוע, כפי שנראה.

ב. הסוגיות – חובת הדר?

1. מסכת מזוזה

במסכת מזוזה, מסכת שקשה לתארך את זמנה אך היא ככל הנראה מזמן הגאונים, נאמר:

"בית חדש, אחר שגמרו חייב במזוזה"                            (מזוזה ב', י"א)

אם לא מוציאים אותה מהקשרה, משמע שהבית עצמו חייב.  

2. הסוגיות בגמרא

במשנה בבא מציעא מחלקים בין החובות של המשכיר לשוכר, ונושא דומה מופיע בפסחים:

"תנו רבנן המשכיר בית לחבירו משכיר חייב להעמיד לו דלתות לפתוח לו חלונות לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה ושוכר חייב לעשות לו סולם לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי מזוזה האמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא"                               

                                                                     (בבא מציעא קא:)

המשנה בעבודה זרה מדברת על נושא של השכרת בתים ושדות לגויים. על פי המשנה, ודאי ששדות אין להשכיר לגויים. בעקבות זאת אומרת הגמרא:

"מאי אין צריך לומר שדות אילימא משום דאית בה תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממעשר אי הכי בתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממזוזה אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר הוא"                                                                       (עבודה זרה כא.)

הגמרא מסבירה שאין צריך לומר שדות, כי בשניהם יש איסור "לא תחנם", שאסור לתת להם חניה בקרקע. מדוע אין צריך לומר? כי בקרקעות מפקיע ממעשרות, אך בבית לא מפקיע ממזוזה, כי "מזוזה חובת הדר".

תשומת לב, שוב, שהנקודה המשמעותית ביותר במזוזה, "חובת הדר", לפלא שהיא לא סוגיה במקומה, לא מופיע במסכת מנחות. העובדה שלא כתוב אצלנו, לכאורה, "מזוזה חובת הדר", אלא רק בסוגיות במקומות ובהקשרים אחרים, אומרת דרשני. יש לכך השלכה לפסיקת הלכה, כמובן, כי אם סוגיה במקומה אז יש יותר מקום לפסוק כך, וכפי שנראה - יש לכך השלכות אחרות.

3. חובת הדר - מפני השמירה

רש"י, בסוגיה המקבילה במסכת פסחים, מביא הסבר כפול למזוזה חובת הדר:

"לפי שהיא משמרתו וכתיב ביתך ביאתך נכנס ויוצא בה" (פסחים ד. ד"ה חובת הדר)

רש"י אומר שני דברים ביחד: השמירה והפסוק. ההסבר של השמירה - מי שצריך לשים את המזוזה הוא מי שמשתמר. כמובן, הדבר מעלה לנו את השאלה האם פוסקים לפי הטעמים? הרמב"ם מתייחס לאנשים שכותבים שמות בתוך המזוזה ומתייחסים אל המזוזה כקמיע ויוצא נגדם בחריפות יתירה (רמב"ם מזוזה ה', ד').

בכל מקרה, להסבר זה הדברים נובעים מתוך חובת השמירה - כיוון שהשמירה היא על מי שגר בפנים, לכן היא חובת הדר.

מקור לשמירה זו מופיע בסוגיה לגבי מקום הנחת המזוזה, במחלוקת על המצווה להניח בטפח הסמוך לרשות הרבים:

"אמר רבא מצוה להניחה בטפח הסמוך לרה"ר מאי טעמא רבנן אמרי כדי שיפגע במזוזה מיד רב חנינא מסורא אומר כי היכי דתינטריה"  (מנחות לג:)

וכאן מביאה הגמרא המשך לדבריו, על השמירה של ה' עלינו במזוזה:

"אמר רבי חנינא בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם מלך יושב מבפנים ועם משמרין אותו מבחוץ מדת הקב"ה אינו כן עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ"                                         (שם)

ניסוח דומה מופיע בעבודה זרה, בדבריו של אונקלוס הגר:

"אונקלוס בר קלונימוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה... אמר להו לא תשתעו מידי בהדיה כי נקטי ליה ואזלי חזא מזוזתא [דמנחא אפתחא] אותיב ידיה עלה ואמר להו מאי האי אמרו ליה אימא לן את אמר להו מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ ואילו הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ שנאממר (תהלים קכ"א, ח') ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם איגיור"                   (עבודה זרה יא.)

אונקלוס מצליח לגייר גם ללא מלים, גם בפעם השלישית, הכח ש-ה' משמר, שומר דלתות ישראל.

רעיון זה מופיע גם לגבי חיוב נשים במזוזה במסכת קידושין:

"ונקיש מזוזה לתלמוד תורה? לא סלקא דעתך דכתיב (דברים י"א, כ"א) למען ירבו ימיכם – גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי?!"                   (קידושין לד.)

המזוזה היא למען ירבו ימיכם, ונשים לא צריכות חיים?! המזוזה שומרת עלינו, ונשים לא צריכות שתהיה להן מזוזה שתשמור עליהן?!

אפשר לקרוא לזה איך שאנחנו רוצים - אבל כיוון ש-ה' ציווה עלינו זה שומר עלינו.

ההסבר הנוסף ברש"י מפני שחכמים דרשו ביתך - דרך ביאתך הרי שהתייחסו אל השימוש והביאה אל הבית ולא אל גופו של בית (בהמשך נידון אם הפקיעו את הבית או הוסיפו עליו).

ג. ואף על פי כן – חובת הבית

1. פתיחה – לא יטלנה!

בכל מקרה, למרות הסוגיות שראינו והמקורות על השמירה, נראה שיש חובה על הבית, כמו שכתוב במסכת מזוזה - "אחר שגמרו חייב במזוזה". בשורה התחתונה נראה לומר, שאמנם החיוב הוא על הבית, אך העובדה שאנשים גרים שם מעבירה אליהם את החיוב. כאמור, פשוטו של מקרא, בכל אופן, היא לקשר בין הבית הממשי ("מזוזות ביתך") לתורה באמצעות המזוזה.

נוכיח זאת מסוגיות שונות.

הראשונה בהם היא דווקא ממקום שבאנו, הגמרא בבבא מציעא, שדיברה על חובת הדר. בהמשך נאמר:

"על השוכר לעשות מזוזה. וכשהוא יוצא לא יטלנה"        (בבא מציעא קב.)

אם זו חובת הדר, אז למה כשהוא יוצא לא יטלנה?! הרי הוא הדייר! מה ששמתי לעצמי בבית אני יכול לקחת הרי הסתיים הדיור הנוכחי ודייר חדש ישים לעצמו.  הרי זו חובת הדר!

בהמשך, אומרים שמי שלוקח את המזוזה כתוב שיקבור את אשתו וילדיו! עד כדי כך?! זו ראיה ראשונה לכך שאין זה חובת הדר בלבד.

2. ברכת מזוזה - לקבוע

כידוע, מהברכה אפשר לדעת מה משמעות המצווה. בדיון בשבת על הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה בחנוכה, מוכיחים מהברכה (שבת כב:). לגבי מזוזה הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו לקבוע מזוזה". אבל לכאורה, אם זו הייתה חובת הדר היינו מצפים לברכה אחרת, נגיד לגור בבית שיש בו מזוזה.

המגן אברהם דן ביחס בין ציצית למזוזה, מדוע בציצית מברך כשלובש ובמזוזה מברך כשקובע:

" על עשיית הציצית — שאין בעשייתה מצוה אלא בלבישתה... וצריך עיון, מאי שנא במזוזה דקיימא לן שצריך לברך כשקובעה... דהתם נמי קיימא לן חובת הדר הוא, דכל זמן שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה... ולכן נראה לי דסתמא דמילתא במזוזה קובעה כשדר בתוכה, לכן מברך על עשייתה; אבל טלית מסתמא קובע בו ציצית עד שלא לובשו, לכן אינו מברך על עשייתו" 

                                                           (מגן אברהם או"ח י"ט, א')

הוא מחדש דין בציצית לפי זה:

"ואין הכי נמי אם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציצית אחרים, מברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות ציצית כמו במזוזה"                (שם)

אז הוא ממשיך וכותב:

"...ואפשר דהוא הדין במזוזה, אם קבע בו מזוזה קודם שדר בתוכו, כשנכנס לדור בתוכו מברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לדור בבית שיש בו מזוזה, כן נראה לי"                                                                          (שם)

המגן אברהם מחדש פה ברכה שאיננו מכירים אותה. רוב הפוסקים לא מקבלים את החידוש הזה, אבל רואים מאיפה המוטיבציה שלו - אם המצווה היא לדור, צריך לברך "לדור בבית שיש בו סוכה". לאור זאת, כיוון שאין את הברכה הזו, הדברים מחזקים שמזוזה היא לא רק חובת הדר.

3. דינים נוספים המראים שחובת הבית

עוד שאלה על חובת הדר - אם אכן זה כך, אז כמו בתפילין ובציצית שלא יעזור שמישהו אחר יניח בשבילי, זה לא יעזור. אבל פה מצאנו שאדם אחר יכול לעשות בשביל חבירו^[3]. בכל מקרה, לכאורה הוא לא מקיים את המצווה, אז איך הוא מברך:

"הא דמברך מי שקובע מזוזה בבית חבירו, אף דהוא אינו מקיים שום מצוה, דקיום המצוה תלוי במי שעליו חיוב המצוה, היינו טעמא כיון שבזה המעשה יש בה קיום מצוה, מעשה מצוה היא, ומברכין על מעשה מצוה שעשה,... אבל במזוזה הבית מחויב בקביעת מזוזה ובקיעתו מתקיים המצוה של קביעות מזוזה והרי היא מעשה מצוה ומברכין עלה"

                                                       (חידושי הגר"ח על הש"ס, א')

אם זו הייתה חובת הדר, לא היינו מצפים שאחר יברך.

דיון נוסף הוא לגבי אדם שמאלי:

"ונראה דהוא הדין אם אחד לבדו דר בבית והוא אטר, או שכל בני הבית אטרים - דלא דמי לתפילין שהם מצוות שבגופו לכך אזלינן בתר ימין דידיה, מה שאין כל מזוזה דאינה אלא חובת הבית לכך אזלינן בתר ימין של כל אדם"                                                                   (ש"ך יו"ד רפ"ט, ה')

אז מזוזה הולכת לפי הבית, ולכן ימין של כל אדם.

בשיעור של הרב ליכטנשטיין, לגבי אהלי צבא (עיון בגדרי חיוב מזוזה, עלון שבות 23), הוא דן על שותפות, ובין השאר שותפות של גוי. הם צריך מזוזה? המרדכי מביא את רבי חיים מבעלי התוספות, שאומר שוודאי שחייב:

"וה"ר חיים השיב נראה לי דבית שישראל ועובד כוכבים שותפין בו פטור מן המזוזה והאריך ולא נפניתי עתה להאריך בזה"            (מרדכי עבודה זרה)

אם זה חובת הדר אז יותר היגיוני שהוא חייב.

התוספות דנים לגבי שוכר שלושים יום, ואומרים שאכן מזוזה של שוכר היא רק מדרבנן!

"מיהו י"ל דמזוזה נמי מדרבנן דתרי ביתך כתיבי" (מנחות מד. ד"ה טלית שאולה)

מדאורייתא השוכר לא חייב כלל, כי זה לא הבית שלו.

הרמב"ם כותב בתשובה כך, לגבי עיבוד לשמה:

"ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית שחייב בה, ואם אין בית אין מזוזה, אבל ספר תורה ותפילין חובת הגוף… היא"  (שו"ת הרמב"ם, פאר הדור כ"ה)

שוב רואים ברמב"ם שזו חובת הבית!

4. השראת שכינה בבית

אם כן, מצד אחד ראינו שמזוזה היא חובת הדר, כך כתוב במפורש, אך מצד שני ראינו סוגיות ומקורות רבים מהם משמע שמזוזה היא דווקא חובת הבית עצמו, ולא הדייר.

שאלנו מדוע לא הוזכר 'חובת הדר' בסוגיות במנחות (סוגיא במקומה) תשובה, כי מעיקרה מזוזה היא חובת הבית כפי פשוטו של מקרא וגם פשטם של סוגיות והלכות כנ"ל רק יש הביט נוסף תועלת גם לגר בה ולכן יתכן לזה השלכות ממוניות כמו בדין שוכר.

הגמרא בבבא מציעא שאמרה שאסור ליטול מזוזה, למה אסור לו לקחת את זה? לגבי העברת ציצית יש מחלוקת בגמרא, ופוסקים שמותר להתיר מבגד לבגד, אך במזוזה לא - וכותב הנימוקי יוסף:

"חיילא קדושת שכינה בבית"          (נמוקי יוסף, בבא מציעא נט: ד"ה תנו)

אתה רוצה לעקור שכינה מהבית? ייעקרו ח"ו אשתך ומשפחתך! למדנו מפה שהנקודה היא השראת השכינה בבית.

בסיפור על קורח, הוא אומר שטלית שכולה תכלת לא מספיקה, אז איך יתכן ש-4 חוטים יפטרו! ולגבי מזוזה אומר:

"בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה אמר לו חייב במזוזה א"ל כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית"                                             (במדבר רבה י"ח, ג')

יוצא שמזוזה היא בעצם כספר. ענין המזוזה הוא להשרות שכינה בבית.

כן, המזוזה שומרת על הדייר, ואולי לכן היא חובת הדייר. לגבי החיוב הממוני זה חובת הדר. אבל אם לא יהיה הטעם זה לא אומר שהמצווה לא תהיה. אם האדם לא בבית אז אולי עדיין לא יצא החיוב אל הפועל ובכל מקרה יש חיוב - אחרי שהאדם נכנס - להיות מקום של כתיבת התורה על מזוזות הבית - השראת שכינה בבית. השמירה היא כבר פועל יוצא.

לאור זאת, ברור למה בחו"ל, שם אין "למען ירבו ימיכם וימי ביניכם על האדמה", באמת השכינה לא שורה שם. אבל אם אדם גר בארץ, משום ישוב ארץ ישראל, אתה מיישב את ארץ ישראל, אתה מחובר לארץ, אז מיד החיוב חל.

סיכום

עסקנו בחובת המזוזה. המקור ל"חובת הדר" לא במנחות, ולא לחינם - כי במנחות זה חובת הבית, השראת השכינה בבית, ומשם אנחנו מגיעים להיבט נוסף נגלה של חובת הדר.

בצורה חיצונית, נגלית, צריך מזוזה לחובת הדר - בשביל שימור, וההשלכה היא שהשוכר צריך לשים.

אבל כשנכנסים לעובי הסוגיות עצמן, ראינו מהברכה, ומשאר מרכיבי המצווה שזה לא חובת הדר אלא חובת הבית – החובות הקדושות שהמזוזה מזמנת לנו.

===
  [1] השיעור ניתן ב-ד' באייר התשפ"ג, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה.

^[2] הדיון הזה שייך בדברים אחרים. לדוגמה, "לא תביא תועבה אל ביתך", או "ועשית מעקה לגגך".

^[3] יש מקום לחלק בברכות - כשקובע לאחרים אומר "על קביעת מזוזה".