תקציר:

כפי שראינו, ל"ט מלאכות שבת אינן רשימה מקרית, אלא הן משקפות את מבנה המשכן ומשמשות ככלי לבניית העולם כבית להשראת השכינה. במסגרת "סידורא דפת" (שלבי הכנת הלחם), מלאכת מעמר – שעניינה איסוף וקיבוץ שיבולים לערמה – נחשבת לחריגה ומורכבת להגדרה, שכן בשונה ממלאכות אחרות היא אינה משנה פיזית את מצב החומר, אינה נצרכת בכל סוגי הגידולים, והגמרא והראשונים התקשו למצוא לה תולדות (מלאכות משנה). סביב הגדרת יצירה זו נחלקו אביי ורבא בגמרא: רבא סובר שישנו איסור מעמר גם בדברים שאינם צומחים ישירות מהקרקע (כגון כינוס מלח ממלחתא), ואילו אביי קובע את הכלל "אין עימור אלא בגידולי קרקע". בעוד ששיטת ה"אור זרוע" מרחיבה את האיסור ואוסרת מהתורה לקבץ כל דבר שהתפזר (כמו ביצים או סוכריות), הרמב"ם ורוב הפוסקים פסקו כדעת אביי ופטרו מהתורה איסוף של חומרים שאינם גידולי קרקע.

כדי ליישב סתירות פנימיות בסוגיה וברמב"ם, הגדירו הראשונים כי מלאכת מעמר תלויה באופן מובהק בזיקה לקרקע וב"מקום גידולו" של החפץ. לאור זאת, ניתן לחלק את מרחב הפעולה לשלושה שלבים: בשדה (מקום הגידול המקורי) חל איסור דאורייתא לכל הדעות, בחצר חל איסור דרבנן בלבד מחשש שהדבר יוביל לעשיית מלאכה קבועה, ואילו בתוך הבית פטורים לחלוטין מאיסור מעמר (למעט מקרים בהם הקיבוץ יוצר חפץ חדש לחלוטין כמו עיגול דבלה), שכן הבית מפקיע לחלוטין את "דרך המלאכה" החקלאית.

כפי שנראה, העובדה שיש סדר למלאכות מחייב שהחיבור לקרקע ימשיך מזורע, ולא יכול להיות שבמלאכה אחת לא יהיה חיוב לקשר לגידולי קרקע, ובמלאכה שאחריה כן.

מעמר בסוד הדעת

מבוא

בשיעור הקודם ראינו שהמלאכות הן לא רשימה אקראית, אלא הן צורת מבנה המשכן. ולכן "ששת ימים תעשה מלאכה" – המלאכה האולטימטיבית זה לבנות את המשכן, בית לה', אבל זה גם כל מלאכה שהייתה חשובה במשכן, וכל מה שהיה במשכן היה חשוב, וזה בעצם בונה לנו את העולם על המלאכות ותולדותיו כמקום להשראת שכינה. אז המלאכה היא בעצם – לא רק שצריך לנוח ולשבות בשבת, אלא בשבת צריך את ה"מלאכת מחשבת" כדי לעשות את המלאכה, שהיא בעצם בניית העולם כמשכן.

ראינו שיש במלאכות סדר: סידורא דפת, סידורא דבגד ואז סידורא דספר, ואחר כך גלגולי האש והבניין, והמוציא, והמכה בפטיש, והמוציא מרשות לרשות. בסידורא דפת הבחנו בעצם בשתי תנועות, בשתי מגמות, רצוא ושוב: הנגלה והנסתר

1. הצד הנגלה: תהליך מלמטה למעלה. מהארץ, מכניסים זרע, ולאט לאט מעבדים בעין את החומר. מעבדים, גם קצת בוררים, עד שמקבלים איזה חומר גלם – קמח, שממנו אפשר ללוש אותו במים ולהפיק ממנו את התוצר המובחר. תהליך יצירה כמו שבונים כל דבר, אוטו, איזה פס ייצור כזה, ואתה עובר שלבים ומתקדם עד שאתה מגיע לתוצאה. זה הצד הגלוי.
2. הצד הנסתר: ושני הצדדים נכונים, כי העולם בנוי נסתר. זה תהליך שמתחיל מלמעלה למטה, קראנו לזה תהליך של גילוי והוצאה מהכוח אל הפועל.

ראינו שבמלאכת הזורע המעשה הוא הקובע ולא התוצאה. כי אתה לוקח משהו חי, זרע, ואתה נותן לו את התנאים. ולכן, גם אם זה קרה במוצאי שבת, תהיה חייב, כי עצם העשייה היא הנקודה, כיוון שהעשייה היא יותר גילוי. וככל שהולכים יותר למטה, הדברים יוצאים מהכוח אל הפועל. כמו שהייתה מחשבה ובסוף יש לה המעשה – המעשה הוא מקיים את המחשבה, אבל המחשבה היא המנוע. עכשיו המחשבה מקוימת, יש לה קיום, אבל היא התגלתה פתאום. היא לא רק הייתה אמצעי. אתה יכול להסתכל על המחשבה כמחשבה שהייתה בתיאוריה, מחשבה שכבר נמצאת בכוח במחשבה, מחשבה שנמצאת כבר ברגש, מחשבה שכבר הגיעה לקיום.

כשדברים באים מלמעלה למטה, הם כבר באים בצורה יותר כצורת אדם. אמרנו יש כתר – הסברנו שזה החרישה שהיא פעולה רק באדמה, מחוץ לעשר הספירות. עשר הספירות מתחילות מהזורע והקוצר – זה ראשית הימין וראשית השמאל, חכמה ובינה. ואז יש תהליך בעצם של נתינת החיים, של הגילוי, ואחר כך קצירה.

התרגום של לקצור זה לשחוט. כשאתה קוצר אתה מפסיק את החיים. מצד אחד זה להגדיר, זה להפסיק חיות; מצד שני, זה מביא לך את האפשרות לאכול את זה, את הפרי. זה מאפשר את האפשרות.

יש ברכה על השחיטה, מברכים על זה "אשר קדשנו...". שחיטה זה מלאכה, רק כשהמלאכה היא לא מלאכה מימין שהיא נותנת את החיים, אלא היא יותר מקצרת כרגע, וזה מאפשר לך יותר נגישות לזה כיוון שזה קצור. אבל אלו דברים שמתעסקים מלמעלה למטה.

א. הייחודיות של מלאכת מעמר והקושי בתולדותיה

היום אנחנו במלאכה מאוד מיוחדת – מלאכת מעמר. דרך הצורה המיוחדת הזאת נוכל להתמודד עם דברים בפשט, ברמב"ם, בצורה המיוחדת של מעמר בסוד הדעת, הייתי קורא לזה.

מעיקרא, אם אנחנו רגע מסתכלים בהתבוננות כללית על מעמר בסידורה דפת: חורש, זורע, קוצר... אתה יכול לצפות שרשימה זו תהיה גם בהרבה דברים אחרים גם, כמו כלאיים, שמיטה וזהו. במלאכת מעמר מרגישים שש משהו מעט יוצא דופן. כי מה הוא עשה? אסף כמה דברים, אין פה משהו של יצירה.

ראינו שאפשר להסתכל על מלאכה כענין של טורח, אבל בשבת משמע שזו לא הנקודה. אולי ביום טוב יותר, אבל לא הטורח מגדיר. להדליק את האש – זה לא הטורח של הדלקת האש, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" (שמות ל"ה, ג') – יש פה איזה יצירה שאותה אסרה התורה. הזורע, הקוצר, הבורר... כמו לפני ואחרי: לפני לא יכלת לאכול כי היו שמה אבנים, בררת את זה ועכשיו אפשר. כל הדברים האלה הם תהליך, הם שלבים בפס הייצור שלנו, הם שלבי יצירה אקוטיים לתהליך הזה של פאר היצירה של להוציא לחם מן הארץ.

מלאכת מעמר, לעומת זאת, היה אפשר לדלג עליו. לא בכל תוצרת יש מעמר. זה שייך בחיטה, אבל בדברים אחרים, לדוגמה פירות – אין צורך בעימור. העימור נותן תחושה שהוא די מקרי.

הראשונים קצת התקשו להבין מה היצירה של מעמר, ולכן גם נתקשו להוציא תולדות. למדנו שהיו בירושלמי שישבו שלוש וחצי שנים להוציא ל"ט מלאכות תולדות מכל אב – כאילו ל"ט בריבוע, ל"ט מכל אב מלאכות. אבל כשהירושלמי מגיע לתולדה של מעמר, אז הגמרא שם מביאה:

"תולדת המעמר מה? רבי שמואל בר ססרטי אומר תולדות, אומר מה זו? רבי יוסי שמע טעם מן רבי שמעון בר כהנא ולא ידע מה שמע, לא יודע מה שמעת.

מה יכול להיות תולדה של מעמר? כאילו, של זורע זה מצמיח, אז אתה יכול להגיד הוא זמר, הוא לא עשה מלאכת זריעה, הפוך – הוא קצר, אבל הקוצר זה מצמיח. קצת קשה לחשוב על תולדות של מעמר במובן הזה. ולכן גם הסוגיה היא שתי שורות, כל הסוגיה של מעמר, ועוד שתיים-שלוש גמרות שנראה במסכת ביצה שהראשונים קישרו אותן אלינו.

ב. מחלוקת אביי ורבא במעמר בגידולי קרקע

הגמרא, במסגרת המעבר שעלה על התולדות, נדמה שמחפשת תולדה למעמר.

"אמר רבא: האי מן דכניף מלח ממלחתא, חייב משום מעמר"                         (שבת עג:)

לא ברור כרגע אם זה אב או תולדה, בוא נניח כרגע שזה התולדה, זה לא האב, אבל חייב משום מעמר. אפשר גם להסביר אחרת. אבל אביי אמר:

"אין עימור אלא בגידולי קרקע"                                                                 (שם)

מחלוקות בין אביי לרבא נפוצות מאוד בש"ס. במה קא מיפלגי? מה רבא יגיד?

  א.    יש עימור גם שלא בגידולי קרקע. זה לכאורה ברירת המחדל, כלומר אם זה סימטרי. אביי אמר "אין גידול".

  ב.     אין עימור אלא בגידולי קרקע, אבל זה גידולי קרקע. איך זה גידולי קרקע? זה לא שיבולת בשדה. וזה יכול להיות "קניף מלח ממלחתא" בצורה כמו שזה. על דרך הרמז אני כבר אוסף לנו פה שמלח זה אותיות לחם.

זאת אומרת, יכול להיות מקומות שהם בית גידול של מחצבים, למשל אדם חוצב כרגע משהו. חוץ מזה, כרגע, אם הוא חופר או בונה או משהו כשהוא נגיד כבר עשה את המלאכה, עכשיו הוא הוריד מההר את כל המחצב, יהיה איזה זהב ויהיו איזה אבנים שהוא פורר, עכשיו הוא כונס את הכל כאילו – האם זה מעמר או לא מעמר הדבר הזה? אז זה לא מופקע, עוד פעם, שיכול להיות פה שהם נחלקו לא האם, אלא מה נקרא גידול קרקע.

שני ההסברים במחלוקת:

  1.     המחלוקת האם מעמר זה רק בגידולי קרקע.

  2.     המחלוקת היא האם המלח נחשב גדולי קרקע.

בכל מקרה, ה"אור זרוע" במחלוקת אביי ורבא פוסק כמקובל כמו רבא (חוץ מיע"ל קג"ם שהלכה כאביי). ותמהו על הרמב"ם, שתכף נראה אותו, שפסק וכתב במפורש: "אין עימור אלא בגידולי קרקע". ולכן כשהוא מביא מעמר שחייב מהתורה, הוא לא מביא את "כניף מלח ממלחתא". הוא כן מזכיר את זה בהלכה דרבנן, בפרק כ"א שעוסק בהלכות דרבנן, שם הוא מביא שאסור כי זה נראה כמעמר. זאת אומרת, הוא לא דחה לגמרי את הדעה הזאת של רבא, רק הביא את זה בהלכות דרבנן. אבל האור זרוע, כמו שאמרנו, כותב שחייב כרבא.

אז: האם מותר לאסוף סוכריות שזורקים בבר מצווה לתוך שקית, לכאורה יהיה אסור, וגם יהיה אסור לאסוף ביצים למקום אחד, כי פסקנו כמו רבא והוא לא רואה הבדל עקרוני.

הגמרא בהמשך כותבת שניתן לעשות מלאכה אחת ולהתחייב אחת עשרה חטאות, ואחת מהאחת עשרה חטאות זה כינוס עצים, שזה חלק מהדרך של לעשות. אם כן, כמו שאם אתה אוסף עצים דקים אתה חייב משום מעמר, אותו דבר גם מי שיאסוף ביצים שנתפזרו לו – הוא יהיה חייב משום מעמר:

"והרא"מ זצ"ל פי' כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר כדאמרי' בכלל גדול אמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות וחדא מנייהו כינוס העצים הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות או ביצים יחד דהוי כמעמר עכ"ל. מדאסר לקבץ ביצים יחד ש"מ דסבר דיש עימור אפי' שלא בגדולי קרקע הלכך אם נתפזר לאדם מלח בשבת או ביצים המותרים בטלטול או כל כה"ג אסור לקבץ יחד משום דהוה מעמר. ירושלמי ר' שמואל בר סוסרטי בעי תולדות המעמר איזו היא א"ר יוסה שמעית מיניה טעם מדר"ש בשם ר' אחא ולית אנא ידע מה שמעית [כו'] ההן דשטח צלין צמוקין מסוסלה בוקולטה חייב משום מעמר, כל שהוא נוגע באוכל חייב משום מעמר ואין בידי לפרש"                 (אור זרוע חלק ב', שבת נ"ז)

זו גישה מאוד מרחיבה של מעמר. אבל היא כאילו מאוד פשטנית – הלכה כרבא, ויש מעמר בכל מיני מקרים. רוב הפוסקים, ובכללם הרמב"ם, חולקים על שיטת האור זרוע.

ג. בין מעמר לדש

על פי פסק הרמב"ם, יש לכאורה סתירה בין רבא לרבא. כאן אביי אומר לרבא "אין מעמר אלא בגידולי קרקע", ומשמע בפשטות שרבא סובר שאפילו שלא בגידולי קרקע (והאור זרוע לקח את זה אפילו לאיסוף ביצים). אבל רבא עצמו, עוד שני דפים, סבור אחרת. הגמרא מביאה את רב יהודה שאומר שמי שצד חילזון ומוציא דמו הוא חייב גם משום דש, ועל זה רבא עצמו אומר:

"אין דישה אלא בגידולי קרקע"                                                        (שבת עה:)

לכן מי שפוצע חילזון להוציא דמו – דמו יכול להיות גם התכלת, מי שפוצע הוא צריך את הדם – אין בזה משום דישה, כי אין דישה אלא בגידולי קרקע. וזה רבא! שרק אמר לנו שני דפים לפני כן, כך הבנו והסברנו, שהוא אומר שיש עימור אפילו במלח שהוא לא גידולי קרקע. זוהי לכאורה סתירה בדברי רבא, ונצטרך לחלק, מסתבר, בין מעמר לבין דש.

המאירי אומר:

"ואין אומרים אלא בגידולי קרקע, אף על פי שבדישה פסקנו שאין דישה אלא בגידולי קרקע"                                                                          (בית הבחירה למאירי עג:)

מי זה "פסקנו"? זה אותו רבא , ומסביר המאירי שדישה לחוד ועימור לחוד. ממשיך המאירי:

"ומכל מקום גדולי המחברים פסקו שאין עימור אלא בגידולי קרקע, הוא פטור אבל אסור"                                                                                                   (שם)

מסתבר, שיש דברים שברור שהם שייכים רק בגידולי קרקע, ויש דברים שברור שלא, ויש דברים שעליהם יש מקום לדון. אין זורע אלא בגידולי קרקע, לא יכול להיות ציור של זורע שלא בגידולי קרקע, זה מוגדר במלאכה. לעיל הבאנו כבדרך אגב את מלאכת אופה כדי להסביר מה ההבדל בין זורע לאופה.

בהמשך הסוגיה בעד נאמר:

"האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל"                                     (עד:)

מי שזורק יתד של ברזל לתוך האש כדי ללבן אותה, לצרף אותה, להוציא את הסיגים מתוכה – חייב משום מבשל. צריך להתרות בו על מבשל. בפשטות זה לא גידולי קרקע, איך יש לו את האפייה הזו? היתד הזו כאילו היא גם כלי כבר מוכן והוא רוצה ללבן אותו – הוא חייב, אין אף מלאכה מלבן (מלבן זה קשור לליבון של צמר), שם זה חייב משום מבשל. אז בזה אין מחלוקת שיש משהו שהוא ודאי בגידולי קרקע (זורע), ואין מחלוקת שבמבשל זה מפורש בגמרא שאפילו שלא בגידולי קרקע.

ד. התפיסה התהליכית – קרבה ומרחק מן הקרקע

בהתחלה ודאי זה בגידולי קרקע, באיזשהו שלב זה יכול להיות לא בגידולי קרקע, אבל משלב כלשהו ואילך זה כבר לא בגידולי קרקע. זה הצד הפשוט של העניין.

הצד המסובך של העניין, שיכול להיות שמושג גידולי קרקע משתנה קצת ממקום למקום, הוא מצטמצם בצורה השתלשלותית והדרגתית. כלומר, משל למה הדבר דומה? לא עלינו, בעמוד השדרה: אם מישהו נפסק לו, חס וחלילה בתאונה או משהו כזה, מאיזו חוליה ומעלה מהחוליות שיש, אז זה משתק לו את התפקוד מאותה חוליה ומטה. אבל כמה שזה יותר גבוה, זה לא פוגע בלמעלה.

זאת אומרת, אם הצרכנו גידולי קרקע כתנאי למלאכה, ובאיזה שהוא מקום זה הפסיק – אולי במעמר, לא יכול להיות שאחר כך בדישה שאחריה פתאום יגידו "עכשיו צריך גידולי קרקע". צריך להוכיח את זה, אבל אני אומר זה יותר חזק מאשר הוכחה - לא יכול להיות שבמעמר לא יצריכו ובדש כן, כי זה לא סתם אוסף של מלאכות שבמקרה החורש, המלבן, המוציא מרשות לרשות. יש פה איזה סך של מלאכות, יש פה סדר ("סידורא" בלשון הגמרא) ואם במקום אחד התחלנו "מוציא לחם מן הארץ" – מהארץ אתה מוציא לחם, ואתה אומר כבר אין קישור לקרקע, זה כבר לא מגדיר את המלאכה היותה קשורה לקרקע. אז לא יכול להיות שמלאכה אחר כך, כשהגעת לקצה

מצד שני, אבל ככל שאנחנו מדברים יותר בכיוון שאנחנו הולכים עכשיו של הגילוי, הגילוי חלק מזה זה המוטיב של הקרקע – הוא המוטיב, נקודת המוצא שהיא משתמרת ומתקיימת. פה יש לנו את רבא שהוא כאילו סותר את עצמו מקוצר לדש, לנו יש סתירה בדברי רבא.

אני אומר שהקרקע והגידול של הקרקע זה הסיפור פה, זה האירוע שאתה מוציא לחם מן הארץ. אז כשאתה זורע, זה הזרע שאתה שמת אותו באדמה ולכן אתה לא חייב על התוצאה – עצם זה ששמת, נתת לו חיות. עכשיו אתה קוצר אותו מהקרקע. עכשיו, יכול להיות שפה קרקע זה לא חייב להיות ממש אלא בית גידולו; יכול להיות שמי שמוציא פטריות מכד זה נקרא "היינו רבייתו", זה נקרא בית גידול לא כמו ממש בזורע, אבל עדיין אתה מצריך גידול. ככל שנתרחק מהקרקע, ככל שהמלאכה מתרחקת מהקרקע, הקרקע וגידולי קרקע פחות מגדירים.

כל ההתרחקות של הוצאה מהכוח אל הפועל, אתה כבר עוסק בחומר יותר. החומר הוא כבר פחות שייך. לכן קשה לי לקבל שרבא יסבור בזורע, בקוצר, במה שלא צריך גידולי קרקע, ופתאום בדישה יגיד שמה צריך גידולי קרקע.

ה. שיטת הרמב"ם ותנאי "מקום גידולו"

הרמב"ם פסק כמו אביי, שמי שכנף מלח ממלחתא לא חייב אלא מדרבנן (מביא את זה בפרק כ"א). ולכאורה עולות מספר קושיות. ראשית, למה לא פסק כרבא? הרי רבא ואביי – הלכה כרבא. אולי בגלל הסתירה שרבא ראינו במקום אחר שפסק זה, ואז ממילא יש לנו סתירה ברבא וצריך ליישב את זה. אם לא נקבל כרגע את הדרך של המאירי, אז יש מוצא כאילו שהגרסה פה היא רבה (עם ה'), וכידוע לנו הלכה כרבה לגבי אביי כי הוא היה רב שלו. ואם נגיד שפה זה רבה, אז גם פתרנו את הסתירה – זה רבה וזה רבא, והלכה כרבא שאין מעמר אלא בגידולי קרקע. אבל עם זה, בעיה אחרת צומחת לנו עכשיו: ראינו שהאור זרוע מתעקש על זה ולכן הוא פוסק גם הלכה ככה, אלו גרסאות. מה אפשר מה אפשר להגיד? אנחנו בדרך כלל מנסים לקיים את הגרסה של הגמרא.

הראיות ממסכת ביצה (עצים ובצלים)

במסכת ביצה (לא.) מובאות ראיות לכך שמותר לעשות ערמה בשבת לכתחילה, דבר המציב קושי על הגדרת מלאכת מעמר:

1.     עצים בקרפף: הגמרא מתירה לקבץ עצים ולשים אותם בחצר (בדומה למחסן עצים).

2.     ערמת בצלים: מותר להביא בצלים מהשדה ולערם אותם בבית. הגמרא אף מחדשת שפעולה זו מהווה "קביעות למעשר" (בדומה ל'מרוח כרי' המסיים את מלאכת השדה), ובכל זאת לעניין שבת אין בה איסור מעמר.

התוספות מקשה על כך:

"מן הקרפף ואפילו מן המפוזר. תימה הא הוי מעמר דהוא אב מלאכה וי"ל דלא שייך עמור אלא במקום שגדילים שם כדמוכח בפרק כלל גדול (שבת דף עג:)"   (ביצה לא. תוד"ה מן)

מכאן למדו הראשונים תנאי יסודי במלאכה זו, שחייב להיות במקום שגדלים בו.

הרמב"ם פוסק שאיסור מעמר חל רק בגידולי קרקע (ולכן פוטר באיסוף מלח או ביצים). הגדרה זו מעלה קושי כפול:

1.     מקום הגידול: הרמב"ם פוסק (פרק כ"א) שמי שמקבץ דבלה ועושה ממנה עיגול, או שמנקב תאנים ומשחילן בחבל – חייב מדאורייתא משום תולדת מעמר. מדובר בפירות שכבר נתלשו והובאו לבית, ובכל זאת יש בהם חיוב.

2.     איסוף בחצר: הרמב"ם אוסר מדרבנן ללקט פירות שהתפזרו בחצר לתוך הסל, שמא יבוא לידי מעמר דאורייתא (אם יכבוש אותם בסל). משמע מכך שלדעתו יש איסור מעמר גם בחצר, ולא רק בשדה.

כדי ליישב את הסתירות, הציעו הראשונים חילוקי מקומות:

1.     שיטת הראב"ד והכסף משנה: הראב"ד מפרש שחיוב הרמב"ם בדבלה ותאנים הוא דווקא "במקום שנפלו מן האילן". אולם, הכסף משנה מתקשה בהסבר זה, שהרי הרמב"ם לא סייג זאת וכתב במפורש שהאיסור בחצר הוא מדרבנן רק שמא יכבוש בסל.

2.     שיטת רש"י (חילוק בין חצר לבית): רש"י מפרש לגבי בצלים שמדובר שהכניסם "אל תוך ביתו", ובתוך הבית אין כבר דין מעמר.

לפי זה ניתן לחלק את שלבי המקום במלאכת מעמר:

1.     בשדה (מקום הגידול): איסור דאורייתא לכל הדעות.

2.     בחצר: מקום ביניים (איסור דרבנן ברמב"ם).

3.     בתוך הבית: פטור גמור (כמו פירות שהתפזרו מאגרטל על השולחן), שכן הבית מפקיע את דרך המלאכה.

התוספות רי"ד מציע דעה ייחודית (עליה מרחיב ה'מנחת אלעזר' וה'אגלי טל'): האם יש "עימור אחר עימור" במקום הגידול? כלומר, אם הרוח פיזרה ערמת שיבולים בשדה, האם החוזר ומקבצה חייב?

בשאר המלאכות מצינו דינים דומים:

1.     בבישול: יש מחלוקת אם יש בישול אחר בישול בלח שהתקרר לנקודת האפס (הרשב"א והרמב"ם מקלים, השולחן ערוך מחמיר).

2.     בטחינה: הרא"ש פוסק "אין טוחן אחר טוחן" (למשל, פירור לחם אפוי), כי טחינה שייכת רק בחפץ המקורי (אותנטי).

3.     במלאכת מעמר, ה'אגלי טל' מביא שיש בזה מחלוקת. הסברה לפטור בעימור מחדש היא שמעמר נחשב להמשך ישיר של פעולת הקצירה. ברגע שהערמה התפזרה והרצף נקטע, איסופה מחדש אינו נחשב עוד כ"דרך המלאכה" המקורית, ואיבדנו את הקשר למלאכה המקורית.