תקציר:

השיעור פותח בניתוח מחלוקת רבי ורבי יוסי במסכת שבת לגבי מלאכת "לש", ומציג חקירת יסוד בהגדרת המלאכה: האם האיסור הוא עצם מפגש הנוזל עם המוצק (כדעת רבי, לפיה "נתינת מים זו היא שרייתן"), או שמא נדרשת יצירת עיסה וערבוב פיזי (כדעת רבי יוסי, הסובר "אינו חייב עד שיגבל"). דיון זה מתפתח סביב הבחנת הגמרא ואמוראיה בין חומרים שונים, תוך חלוקה בין חומרים "בני גיבול" (כמו קמח ועפר) לבין חומרים שאינם בני גיבול (כמו אפר, דיו ומורסן). בעוד שחלק מהראשונים (כתוספות והראב"ד) מחלקים ברמות השונות של היעדר הגיבול בחומרים אלו, להלכה פוסקים רוב הראשונים והרמב"ם כדעת רבי יוסי, בעוד שחלק מפוסקי אשכנז והשולחן ערוך החמירו כדעת רבי.

בהמשך השיעור נבחנת שיטת הרמב"ם, אשר אינו מקדיש הלכה נפרדת ללש ומבאר שחומר שאינו בר גיבול (כמו אפר או מורסן) הוא חומר שגיבולו אינו מועיל לו פיזית, ולכן מותר לערבו לכתחילה. השיעור מסכם בהבחנה רעיונית עמוקה במלאכת לש בין ה"אב" ל"תולדה": ה"אב" מתמקד ברצף העבודה של סדר הפת (מלמעלה למטה)—הוצאת כוחו של הקמח אל הפועל והמשך עיבוד הגרגרים לאחר הטחינה, שלב בו עצם החיבור למים נחשב מלאכה; לעומת זאת, ה"תולדה" מוגדרת על פי הדמיון בתוצר הסופי, דהיינו יצירת ישות חדשה ומחוברת של חומרים (כמו זרע פשתן ושומשמין שמתערבים ונתלים זה בזה).

א. מחלוקת רבי ורבי יוסי

1. הסוגיה בפרק הראשון

מלאכת לש - שיעור כללי 6 – הרב יוסי שטרן

א. מחלוקת רבי ורבי יוסי

1. הסוגיה בפרק הראשון

מלאכת לש לא מופיעה בסוגיות שלנו בפרק השביעי, אלא בדף י"ח ובדף קנ"ה.

במשנה בפרק הראשון נאמר:

"ב"ש אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין"                                                                                        (משנה א', ה')

בגמרא בדף יח עולה שעצם נתינת המים, גם בלי הלישה, היא "שרייתם":

"מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן אמר רב יוסף רבי היא דתניא אחד נותן את הקמח וא' נותן את המים האחרון חייב דברי רבי רבי יוסי אומר אינו חייב עד שיגבל"                                                                                                                (יח.)

ברור מהמשנה שבשבת עצמה אין לשרות דיו וסממנים, וכל הויכוח הוא על ערב שבת. רב יוסף חושב שזו שיטה שמתאימה לדעת רבי, שמי שנותן את המים חייב, אך לרבי יוסי, שאינו חייב עד שיגבל, עצם נתינת המים אינה מחייבת. אולם, אביי חולק עליו:

"א"ל אביי ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא אימא ליחייב"                                                                      (שם)

מדוע לדעת אביי רבי יוסי מודה בדבר שהוא לאו בר גיבול? ובהמשך, כשהגמרא מקשה על אביי מאפר והוא מעמיד שמדובר בעפר, אך באפר לדעת אביי רבי יוסי יודה. מדוע לפי רב יוסף לא מודה רבי יוסי באפר ודיו?

בשביל לענות על כך, נקדים את המאוחר נדון בחקירת היסוד במלאכת לש.

2. חקירת היסוד והדיון בדעות האמוראים

נקדים את המאוחר ונגיד כבר עכשיו, שיש פה שאלה מה הגדרת המלאכה:

א.    מפגש של חומר עם מים. לח ויבש. לפי ההסבר הזה, מה הדין של ערבוב נוזל אחר עם מוצק? אפשר להבין את רבי, שעצם נתינת המים יכולה להיות האיסור עצמו.

ב.     צריך שתיווצר עיסה. המפגש ביניהם לא מספיק, וזה מסביר את שיטת רבי יוסי.

לשיטת רבי יוסי צריך לשאול - האם חייבים כשלא נותנים מים אלא רק מערבבים? או שהוא מצריך בכל מקרה נתינת מים, אלא שמצריך גם ערבוב וגם נתינת מים. בנוסף, לפי רבי יוסי, אם נמצא מקרה שלא צריך לגבל - האם הוא יוותר על המגבל? אם בלי ערבוב זה יהיה מעורבב היטב, האם יסכים לרבי שעצם נתינת המים מספיקה?

אם נגיד שרבי יוסי מודה בנתינת מים כזו, יוצא רבי יוסי בעצם מסכים עם רבי שהאיסור הוא מפגש של המים עם החומר. אלא, שנחלקו האם בנתינת המים הגיע לרף מספק. ממילא בדבר מסוים שבו כן אפשר לערבב. אפשרות שניה היא שרבי יוסי שיטען שמגבל הוא הכרחי, והוא מגדיר את זה לגמרי אחרת – כגון מה שראינו, שצריך שתיווצר עיסה..

כך אפשר להבין את שאלת אביי:

"עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא, אבל בדיו דלאו בר גיבול הוא אימא לחייב?"                                                                                         (שם)

בכל אופן, משאלת הגמרא עולה שלרבי יוסי יש שאלה האם הוא יודע בדיו, שכיוון שהוא לא צריך גיבול אז זה מספיק – אבל לרבי ברור שיהיה חייב בעצם נתינת המים. אולי היה מקום לשאול גם על רבי: אולי רבי מחייב רק בנתינת מים עם קמח, דבר שאחרי זה יעורבב, אבל דיו לא כי הוא לא חומר שאפשר בכלל לערבב.

אביי, בכל מקרה, מחלק בין עפר לאפר. עפר דומה לקמח, ועושים ממנו חומר בניה, וממילא הגיוני שרבי יוסי יחייב רק אם מגבל. אבל אפר, אומר אביי, זה כמו דיו וזוהי משנתנו, שגם רבי יוסי יודה שלא צריך לבלול כי זה נבלל מעצמו.

רבי יוסי לא מחייב באפר (או עפר) עד שיגבל. אם אנחנו אומרים שמשהו הוא לא בר גיבול, איך זה משנה שאתה תערבב?! מילא משהו בר גיבול, אפשר להבין למה צריך שיגבל, אבל לרב יוסף – שמשהו לא בר גיבול עדיין לפי רבי יוסי לא חייבים עליו עד שיגבל – למה שיגבל?! איך זה ישנה משהו. בשביל זה נכנס לסוגיה השניה, בשלהי המסכת.

3. הסוגיה בדף קנה

המשנה עוסקת בטיפול בבעלי חיים. במשנה נאמר:

"אין אובסין את הגמל, ולא דורסין, אבל מלעיטין. ואין ממרים את העגלים, אבל מלעיטין. ומהלקטין לתרנגולין, ונותנין מים למורסן, אבל לא גובלים"                  (משנה כ"ד, ג')

הגמרא שם מביאה את אותו דיון בין אביי לבין רב יוסף, האם להעמיד את המשנה כרבי יוסי או כרבי.

"אמר אביי אמריתה קמיה דמר מתניתין מני ואמר לי ר' יוסי בר יהודה היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם אלא קמח דבר גיבול הוא אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה"                       (קנה:)

מורסן זה מה שיוצא מהחיטים שלא ראוי למאכל אדם. אם המשנה מתירה לתת מים למורסן, זה לא רבי - כי רבי מחייב. אז זה רבי יוסי, שלא מחייב. אבל אם רבי יוסי מודה בדבר שהוא לא בר גיבול, אז מי הדעה במשנה שמתירה? מורסן, על פי הגמרא, הוא גם דבר שלא בר גיבול!

הגמרא מציעה שאולי מורסן גם רבי יוסי מודה! אך אם הוא היה מודה, אז המשנה המאפשרת לתת מים למורסן לא מתאימה לא לדעת רבי (שלפי דעתו בכל מקרה אסור לתת מים גם בקמח) ולא לרבי יוסי (אם הוא באמת מודה. היה אפשר לשאול מי הדעה במשנה לפי זה, אבל היא מקשה ממשנה מפורשת:

"אין נותנין מים למורסן, דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה מתיר עד שיגבל"             (שם)

גם כאן נצטרך לשאול, למה הערבוב שלהם לא נחשב, ולמה מותר אם לא מגבלים?

לכאורה מסוגיה זו יש הוכחה לשיטת רב יוסף - כי מורסן, שהגמרא מכנה שאינו בר גיבול, ומותר לתת אותו לדעת רבי יוסי ברבי יהודה ורק אסור אם מגבל.

התוספות שואלים על זה ועונים:

"ואם תאמר והא מורסן דאמר בפרק בתרא (דף קנה: ושם) דלאו בר גיבול הוא וקאמר התם ר' יוסי ברבי יהודה אינו חייב עד שיגבל וי"ל דהתם לגבי קמח קאמר דאינו בר גיבול אבל בר גיבול הוא טפי מדיו ולהכי לא מייתי מיניה הכא אדיו"                 (יח. תוד"ה אבל)[1]

אפר ודיו הם לא ברי גיבול, ועצם נתינת המים מפיקה מהם את מה שרצית, אבל מורסן הוא לא בר גיבול ביחס לקמח, אבל ביחס לאפר ודיו הוא כן.

4. להלכה

להלכה, לדעת רוב הפוסקים פוסקים כרבי יוסי (למרות שלרוב הלכה כרבי מחבירו כמבואר עירובין מו:), משום שיש סתמא של משנה שמתאימה לדעת רבי יוסי ברבי יהודה. כך פסק הרמב"ם .

פוסקים אשכנזים, כתרומת הדשן ועוד, פסקו כרבי - וממילא יהיה אסור לגבל.

השולחן ערוך הביא את הדעה שאוסרת כיש אומרים.

אנו נפסע בעבקות הרמב"ם.

ב. המחלוקת בעקבות בשיטת הרמב"ם

1. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם לא הקדיש ללש, אב מלאכה, אפילו לא הלכה אחת נפרדת:

"המרקד כגרוגרת חייב הלש כגרוגרת חייב המגבל את העפר הרי זה תולדת לש. וכמה שיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן. והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש. מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה"                                                   (רמב"ם שבת ח', ט"ז)

נתינת דיו אסורה לא משום לש אלא משום צובע, אבל הרמב"ם לא יכתוב כי זה אסור מדין אחר. בכל מקרה, לשיטתו אין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן.

לפי הרמב"ם, לא בר גיבול הכוונה שהערבוב לא מועיל לו בכלל - כך משמע מההסבר אחר כך על מה שכן חייבים, "מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה".

אביי אומר שלא צריך לגבל, והרמב"ם מדבר על מקרים שבהם כן יש ערבוב.

על הרמב"ם קשה, שהרי רבי יוסי אומר שלא חייב על אפר. אביי אמר שמדובר בעפר, אבל לדעת רב יוסף זה באמת אפר. אבל אם אפר הוא לא בר גיבול, איך זה מועיל לערבב אותו אחר כך?

המגיד משנה מסביר שאינו חייב עד שיגבל - הכוונה לא עד שיערבב, אלא הכוונה עד שיהפוך להיות מעורב.

2. מחלוקת הראב"ד

הראב"ד חולק על הרמב"ם:

"ואין גבול באפר ולא בחול א"א כמדומה אני שטעה בזה שהוא סבור שאם נתן בהם מים וגבלן שאינו חייב משום לישה… וזה ששבוש גדול שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבדה"                                                   (שם)

הראב"ד לא חולק על הרמב"ם לגבי מורסן. גם בפרק כ"א הלכה ל"ד, כתב הרמב"ם "המורסן אע"פ שאינו ראוי לגבול אין גובלין אותו שמא יבוא לגבול העפר ", כך שמשמע שאין איסור - והראב"ד פה לא חלק.

יש שמסבירים (בית יוסף שכ"ד, ח') שהראב"ד חושב כמו התוספות: כאילו הגמרא חזרה בה מעט. בהתחלה חשבו שמורסן לא בר גיבול, אבל אז הבינו שהוא כן בר גיבול, וממילא במורסן במצב שלא גיבל לא חייבים.

אם כן, לרמב"ם אמרנו שאינו בר גיבול הכוונה שלא רלוונטי לגבול כי זה לא מתערבב פיזית.

שיטת הראב"ד - חולק על הרמב"ם באפר, אך מה יגיד על מורסן? האגלי טל (באורים מלאכת לש אות ט') מסביר שדעתו היא כמו המאירי: שאפר לא מחוסר גיבול בכלל ואין צורך לערבבו, אך מורסן באמת צריך גיבול אלא שאי אפשר. לכן במורסן גם אם יערבב לא יהיה חייב מהתורה.

לפי הסבר זה, את הביטוי "עד שיגבל" הכוונה עד שיערבב.

כאמור, ניסינו להבין בדעת הראב"ד בין אפר ודיו לבין מורסן, שבאחרון גם אם יגבל לא יהיה חייב.

מוביל אותנו לשני מושגים: לא בר גיבול:

1.     לא יעזור לו גיבול.

2.     לא צריך גיבול.

3. סיכום ביניים

שאלנו, אם מישהו לפני שבת שם קמח על מים, ובשבת הוא ערבב, האם יהיה חייב?

1.     לפי רבי בפשטות כבר היית חייב

2.     לפי רבי יוסי:

a.     יתכן ויסכים שהערבוב הוא צריך להיות של מים וחומר, ואולי לא יתחייב במצב כזה כי כבר נתנו מים עם חומר. התוצאה של החיבור העמוק ביניהם, ההפיכה לדבר אחד, היא הדבר שחייבים עליו, ולכן הערבוב הוא העיקר.

b.     לפי ההסבר השני, רבי יוסי לא חולק על רבי במקרה, אלא יש להם מחלוקת עקרונית בהבנת לש.

ראינו שלפי הרמב"ם דבר שאינו בר גיבול הכוונה שגיבול לא יועיל לו בכלל, ומותר לכתחילה לערבב אותם ביחד.

האיסור לפי הרמב"ם הוא "שהן מתערבין ונתלין זה בזה".

אז מה ההבדל הגדול בין זה לבין דיו?

ג. דרך המלאכה ותוצאות המלאכה

1. בין אב לתולדה

כפי שרואים גם במלאכות הקודמות, יש חלוקה אפשרית בין אב לתולדה – אפשר לומר שיש את היצירה האסורה ויש את הדימוי החיצוני. לכן במעמר, התולדה גם אם היא לא תהיה כמו האב תהיה אסורה, כל עוד תיצור משהו דומה. אבל האב אסור, יתכן אפילו בלי התוצר הדומה. התוצר הרבה פעמים יהיה רק בשביל התולדה, אבל באב עצמו לא צריכים.

ראינו את זה בשאר המלאכות, וגם כאן - האב חייב גם כשלא יצא התוצר הגמור, העיסה. גם אם יש לוקח חיטין בודדות ושם עליהן מים ויצא משהו - המלאכה היא לחבר בין הדברים. אבל בתולדה צריכים שיהיה תוצר.

2. ההתקשרות

היום המשכנו בסידורא דפת. מההוד ליסוד. הוא דש, ואז הוא טוחן, ומתוך הטחינה הוא נפרד אבל בדרך להתחבר מחדש בלש.

טחינה זה השבירה, ולש זו ההתקשרות.

יש התקשרות של דיבוק, שדברים מתחברים. קשה לראות איך המים מחוברים בעיסה, כמו שאש שבלחם היא הדרך לחבר את הדברים. לכן, שם זרע שומשומין ואנשים אוכלים את העיסה הרירית, יכול להיות שהם מסננים את המים.

אבל בדברים אחרים. נגיד בנסורת ברזל שטחן, שם אותה בתוך בית ויוצק לתבנית, האם חייב משום לש? כן, זה לא שונה מעפר, זה בר גיבול.

אם לאדם יש קוביות ששם אותם במים והם מתדבקין במים, הוא לא חייב - זה רק באב, שזה שלב.  אם יצרת משהו חדש, זה דמיון דבר לדבר, לדמות צורה לצורה.

אם כך, חילקנו בין שני סוגי מלאכות:

1.     אותה פעולה.

2.     דמיון בתוצר.

ככה בלש:

1.     דבר שהוא בלאו עצמו - כדעת רבי יוסי, לא המים עושים את המלאכה אלא הוצאה מהכוח על הפועל של הקמח. אותו הקמח שזרעו וקצרו ודשו וזרו וטחנו. עוד שלב של עיבוד בגרגרים עצמם. לא חייבים שתווצר עיסה חדשה אלא עצם הדבר הוא איסור.

2.     תולדה - אם נוצר משהו חדש, אז זה תולדה של לש.

לכן הרמב"ם אומר שבקמח חייב, אבל לא באפר ודיו. כי זה לא קשור לדיו. זה לא הרעיון של חיבור מים וחומר אחר, אלא הוצאה מהכוח אל הפועל של הקמח.

כל עוד עוסקים בדבר עצמו, בזרע עצמו שהוצאת ממנו.

דיברנו על כך שיש שתי תנועות, והתנועה של מלמעלה למטה - יש משהו ואתה ממשיך אותו ממלאכה למלאכה, מלמעלה למטה. הופעת הדבר עד הוצאתו אל הפועל.

==
  [1] התוספות מקשה מכאן על "המפרש" בביצה שמתיר לערב מים עם אפר, כי לשיטת התוספות רבי יוסי יודה במשהו שאין בו בכלל גיבול, ורקר במורסן חולק. מי שכתב זאת הוא רש"י, שעליו קשה מדוע רבי יוסי אומר באפשר שאם גיבל חייב, הרי לפירושו אפשר לאו בר גיבול כלל.