סידורא דפת - זורע וחורש

בין גילוי ליצירה במלאכת המשכן

הרב יוסי שטרן

א. סידורא דפת, דבגד - ודספר

עד כה, עסקנו במלאכות שבת מתוך זיקתן למשכן – המקום שבו האדם פועל כדי להשרות שכינה בעולם. היום, נפתח צוהר להסתכלות נוספת על כלל המלאכות, ומתוכה נתמקד במושג "סידורא דפת".

הגמרא מקשה מדוע תנא דמתניתין בחר לנקוט דווקא את מלאכת "אופה" ברשימת המלאכות, הרי במשכן עצמו לא הייתה אפיית לחם אלא בישול סממנים (לצורך הצבעים של היריעות):

  "אמר רב פפא: שבק תנא דידן בישול סממנים דהוה במשכן, ונקט אופה. תנא דידן, סידורא דפת נקט"                                                                                       (עד:)

מכאן אנו למדים יסוד עצום: ל"ט אבות מלאכה אינם אוסף מקרי של 39 איסורים מנותקים. המלאכות מסודרות במבנים בעלי משמעות פנימית וסדר כרונולוגי הגיוני:

• סידורא דפת: 11 מלאכוות המבטאות את תהליך הכנת הלחם (מזורע ועד אופה).
• סידורא דבגד: 13 מלאכות המבטאות את תהליך עשיית הבגד והתיקון שלו (מגוזז ועד מכה בפטיש).
• סידור הספר (מלאכות העור והכתיבה): מלאכות הנדרשות כדי להגיע למוצר מוגמר של ספר.

הסדר הזה איננו רק טכני, הוא מהותי. הגמרא בבבא מציעא (פה:) מספרת על ריש לקיש שניסה לציין את קברי הצדיקים, וכשהגיע למערתו של רבי חייא לא הצליח. יצאה בת קול ואמרה שרבי חייא גדול ממנו, שכן אף שריש לקיש שווה לו בפלפול התורה, הוא אינו שווה לו ב"ריבוץ תורה" (בהפצתה). לגבי הפצת הורה, הגמרא מתארת כיצד פעל רבי חייא כדי שלא תשתכח תורה מישראל:

  "...אזלינא ושדינא כיתנא, וגדילנא נישבי, וציידנא טבי, ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי...""                                                   (סוכה כ.)

מדוע רבי חייא צריך לעשות את כל התהליך מאפס – מזריעת הפשתן ועד כתיבת הספר? הרעיון המונח במדרש זה ברור: הספר הוא צורך קיומי בסיסי. אחרי שלאדם יש "לחם לאכול ובגד ללבוש" (סידורא דפת וסידורא דבגד), הוא מחפש את התכלית – "בשביל מה לחיות". לימוד התורה, המיוצג בסדר מלאכות הספר, מוציא את האדם והעולם ממקום של הישרדות חומרית ומעלה אותם לקומה של רוח ומשמעות.

בהמשך השיעור נראה כיצד הסדר החיצוני הזה מקביל לעשר הספירות, ומתוך כך נישב קושיא עמוקה ברמב"ם.

ב. בין זורע לחורש

1. חורש לאחר זריעה?

המשנה בשבת פותחת את סידורא דפת בסדר הבא: "הזורע והחורש...". הגמרא (עד.)  מיד תמהה על סדר זה – הרי דרכו של עולם היא שקודם חורשים את הקרקע כדי לרכך אותה, ורק לאחר מכן זורעים!

הגמרא מיישבת:

  "תנא בארץ ישראל קאי, דזרעי ברישא והדר כרבי (זורעים ראשית ואחר כך חורשים)" (עד.)

רש"י מסביר שאדמת ארץ ישראל קשה, והזרע אינו יכול להיקלט בה ללא חרישה שמכסה ומערבבת אותו באדמה. לפי כיוון זה, החרישה השנייה הזו היא זו שנותנת את התנאים הממשיים לזריעה.

הבנה זו משליכה על תחומים נוספים:

1. בשביעית: התורה אסרה זריעה, אך חרישה אסורה רק מדרבנן. אף על פי כן, אם אדם חורש חרישה שנייה לאחר שזרע, הוא עובר על איסור דאורייתא (או קרוב לכך), כיוון שהחרישה פה משמשת באופן ישיר להצמחת הזרע.
2. בכלאיים: התורה אסרה לזרוע כלאיים ("שדך לא תזרע כלאים"). אם אדם חרש באדמה שיש בה זרעי כלאיים ובכך סייע לצמיחתם – הוא מתחייב, כיוון שהחרישה פועלת כאן פעולה של זריעה.

אמנם ה'מנחת חינוך' מנסה לתרץ את הגדרים הללו באופן מקומי, אך כאן אנו נתקלים בקושיה מפורסמת ויסודית בדברי הרמב"ם.

2. סוגיית מנכש ושיטת הרמב"ם

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים לגבי אדם שמנכש (עוקר עשבים שוטים) או משקה מים במועד, ותוהה תחת איזה אב מלאכה יש להתרות בו:

  "רבא אמר: משום חורש. רב יוסף אמר: משום זורע"                           (מועד קטן ב:)

הגמרא מפרטת את סברותיהם: רבה סובר שהמנכש והמשקה דומים לחורש, שכן תכליתם היא "לרפויי ארעא" (לרכך ולשפר את הקרקע). רב יוסף סובר שהם דומים לזורע, שכן תכליתם היא "לצמוחי פירא" (להצמיח את הפרי). אביי מקשה על שני הצדדים, והגמרא נשארת בדיון זה.

והנה, בפסקי הרמב"ם אנו מוצאים דבר תמוה לכאורה. מצד אחד, לגבי מנכש פוסק הרמב"ם:

  "המנכש בעיקרי אילנות... הרי זה תולדת חורש"                          (פרק ח', הלכה א').

ומצד שני, לגבי משקה פוסק הרמב"ם:

  "המשקה אילנות או ירקות בשבת... הרי זה תולדת זורע"                (פרק ח', הלכה ב').

כיצד ייתכן שהרמב"ם פיצל את הדינים, ופסק במנכש כרבה (משום חורש) ובמשקה כרב יוסף (משום זורע)?

ה'כסף משנה' מיישב שיש שני סוגי מנכש, והרמב"ם הבחין ביניהם לפי מהות הפעולה המרכזית.

מכל מקום, יש לשים לב שכאשר הרמב"ם מונה את סדר המלאכות בראש הפרק, הוא הופך את סדר המשנה ומקדים את החרישה לזריעה (כסדר הטבעי של רוב העולם). נראה שהרמב"ם לא קיבל את ההנחה הפשוטה שהחרישה השנייה היא תמיד חלק מה"זורע", אלא שמר על ההבחנה המהותית בין המלאכות.

כפי שנראה, חלוקה זו עומדת ביסוד ההבחנה הפנימית שבין יצירה לגילוי.

ג. מלאכות שבת בין הנגלה לנסתר

1. מלאכות השבת כתיקון חטא אדם הראשון

במדרש (אוצר המדרשים) מובא קשר ישיר בין ל"ט מלאכות שבת לבין חטא אדם הראשון:

  "אמר רבי נחמיה: הקב"ה גזר על אדם הראשון י' גזרות, על חוה י' גזרות, על הנחש י' גזרות, ועל האדמה עשר גזרות חסר אחת – נמצאו ארבעים חסר אחת..."      (אוצר המדרשים)

הקללה הקמאית שהביא החטא לעולם מורכבת מ-39 קללות (ל"ט). המדרש באבות דרבי נתן ובפירוש הגר"א מסבירים של"ט אבות מלאכה שבהם אנו מתייגעים בששת ימי המעשה, הם כנגד אותן ל"ט קללות. המלאכות הן הדרך של האדם לתקן את העולם שהתקלקל בעקבות החטא.

על היגיעה הזו מעיד בן עזאי בגמרא:

  "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול! חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל. ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני"                                                                                           (ברכות נח.)

בעל 'אור החיים' הקדוש מעמיק ברעיון זה וכותב:

  "גם באמצעות חטא האדם... כי אין אדם יכול ליהנות מהחיטה עד עשות בה מלאכות רבות... במספר עשרה... כנגד עשרה קללות שנתקללה האדמה כאמור בדבריהם..." (אור החיים ויקרא י"ב, ג')

אור החיים מחבר בין עשר המלאכות, שהיינו סידורא דפת ללא חורש שהיא מלאכת הכנה, לבין המספר עשר במקומות אחרים. הוא ממשיך ומגלה ש"לעתיד לבוא", כאשר יתוקן חטא אדם הראשון והעולם יחזור למצבו המקורי, יתבטל הצורך ביגיעה הזו:

  "ולזה כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ... ואז תוציא הארץ גלוסקאות. פירוש: אין צורך לאחד מעשר מלאכות, אלא הארץ מעצמה תוציא גלוסקאות – לחם שאין צריך מכשירים".

לפני החטא, המציאות הייתה מתוקנת והארץ הוציאה "לחם מן הארץ" בצורה ישירה (כמו המן – לחם מן השמיים). כיום, המלאכות הן תהליך של קילוף קליפות ובירור הניצוצות. הרצון הפנימי שלנו בשבת קודש, שבה אנו שובתים ממלאכה, הוא לחזור לאותו מצב קדמוני מתוקן.

2. סדר המלאכות בפנימיות: בין נגלה לנסתר

כשאנו מתבוננים בסידורא דפת, ישנן שתי דרכים מקבילות להבין את זרימת המלאכות:

1. בדרך הנגלֶה (מבט היצירה): מלמטה למעלה. האדם מתחיל מהארץ הגשמית, מהאדמה הקשה, ולוקח את התוצרת הגולמית. הוא משפר, מברר ומעלה אותה שלב אחר שלב (זורע, קוצר, טוחן, לש) עד שהוא מגיע לתוצר המוגמר והעליון ביותר – הפת. זו עבודה שמתחילה מהחומר ועולה אל הרוח.
2. בדרך הנסתָר (מבט ההתגלות): מלמעלה למטה. המציאות הרוחנית משתלשלת ויורדת לעולם. יש כאן תהליך של הוצאה מהכוח אל הפועל – רעיון עליון שהולך ומצטמצם, הולך ומתגשם, עד שהוא מקבל לבוש ממשי בכלי המלכות (הפת).

הדימוי דומה לאדם הלומד סוגיה: מצד אחד הוא עובד קשה ומייצר תובנות מלמטה למעלה, אך מצד שני – הוא חושף נקודה פנימית ועמוקה שכבר הייתה קיימת בו, והיא מתגלה אליו מלמעלה למטה.

3. סידורא דפת כנגד עשר הספירות

כדי להבין את התהליך הפנימי, נראה כיצד עשר המלאכות העיקריות בפת (כאשר המלאכה הקדמונית, החורש, משמשת כרקע והכנה) מקבילות לעשר הספירות ומייצגות את ארבעת היסודות (עפר, רוח, מים, אש):

כתר - חורש - אב מלאכה קדמון, הכנה בלתי נראית עוד לפני הופעת הזרע. ריכוך הרצון.

1. חכמה - זורע -  עפר נקודת הראשית הנסתרת. זריקת הזרע באדמה.
2. בינה -  קוצר- עפר הוצאת הדבר אל החוץ, הפרדה ראשונית.
3. דעת -  מעמר-  עפר חיבור פנימי, איסוף הנתונים הספוראדיים לכלל מציאות אחת (סוד).
4. חסד - דש - רוח התפשטות, גילוי הפרי החבוי בתוך הקליפה (כמו יד ימין המקרבת).
5. גבורה -  זורה -  רוח.  מידת הדין. שימוש ברוח כדי להעיף ולהפריד את הפסולת (כמו יד שמאל).
6. תפארת - בורר- רוח הציר המרכזי. בירור פנימי של אוכל מתוך פסולת, איזון והרמוניה.
7. נצח - טוחן - מים כתישת החומר והפיכתו לקמח – מעבר ליצירה מופשטת ודקה יותר (רגל ימין).
8. הוד - מרקד - מים נפה המסננת ומגלה פסולת דקה שהייתה חבויה בתוך הפרי עצמו (רגל שמאל).
9. יסוד - לש -  מים התכלית של כל השלבים הקודמים: חיבור כל הפרטים המפורדים לגוש אחד.
10. מלכות - אופה - אש שלב ההתגלות הסופי. שימוש באש היוצרת "יש מיש", פאר היצירה המוגמרת.

4. ההשלכה הלמדנית: מעשה מול תוצאה

ההבחנה הפנימית הזו בין המלאכות הראשונות (שהן בבחינת גילוי) למלאכות האחרונות (שהן בבחינת יצירה) פותרת מחלוקת אחרונים עקרונית ומאירה באור חדש את שיטת ה'מנחת חינוך'.

האחרונים דנים בשאלה האם חיוב מלאכה בשבת תלוי במעשה של האדם או בתוצאה הסופית?

הדוגמה המובהקת לכך היא "הרודה פת מהתנור" – אדם שהדביק בצק בתנור, ורגע לפני שהבצק נאפה והפך לפת, הוא שלף אותו החוצה. להלכה נפסק שהאדם פטור, כיוון שהאפייה לא הושלמה.

מתוך כך נחלקו האחרונים לגבי מלאכת זורע:

• הרש"ש סובר: יש דמיון מוחלט בין המלאכות. כמו שבאופה החיוב תלוי בכך שהבצק יהפוך לפת, כך בזורע – האדם יתחייב רק אם הזרע נקלט באדמה והשריש. אם הוא זרע, ומיד אחר כך הגיע אדם אחר ושלף את הזרע מהאדמה לפני שהשריש – הזורע פטור. התוצאה היא שמגדירה למפרע את מעשה האיסור.
• ה'מנחת חינוך' סובר (והלכה כמותו): בזורע, בניגוד לאופה, החיוב הוא על עצם המעשה. המלאכה היא נתינת התנאים המאפשרים את ההשרשה והצמיחה. ברגע שהנחת את הזרע באדמה הראויה לכך – עברת על האיסור, כיוון שהענקת לו את פוטנציאל החיים.

ההסבר הפנימי לחילוק זה מבואר:

• זורע נמצא בראש מערכת המלאכות, בבחינת גילוי. הזרע כבר מכיל בתוכו את כל העץ והפירות בכוח; האדמה רק מאפשרת לו להתגלות. לכן, בעיקר החלוקה פה, המלאכה מוגדרת מעצם פעולת מתן התנאים לגילוי (הנחת הזרע).
• אופה נמצא בסוף המערכת, בבחינת יצירה (על ידי האש). הבצק והפת הם שני דברים שונים. האש משנה את הטבע של החומר ומייצרת דבר חדש (יש מיש). ביצירה – אם אין תוצאה מוגמרת, אין שם של "מעשה יצירה", ולכן החיוב תלוי לחלוטין בתוצאה הממשית.

סיכום

ככל שאנו מתקדמים בסידורא דפת, המלאכות הולכות ומתרחקות מהקרקע (מהגידול הטבעי) ועוברות לידיו של האדם היוצר. המלאכות הראשונות הן מלאכות של "גידולי קרקע" (שבהן עיקר העבודה היא מתן תנאים לגילוי הפוטנציאל האלוקי שטבוע בארץ), ואילו המלאכות האחרונות (כמו לישה ואפייה) הן מלאכות של יצירה אנושית, הפועלות גם בחומרים שאינם גידולי קרקע.

בהבנת המערכת הזו כסדר אחד של עשר ספירות, אנו מבינים כיצד יגע האדם בכל עשרת כוחות נפשו כדי לברר את הקליפות, לתקן את קללת אדם הראשון, ולהחזיר את העולם אל המציאות השלמה והמתוקנת.