תקציר:

במשנה נאמר שיש מצב שהאדם הכשיר רק חלק מהנזק, אך חייב כאילו השלים הכל. לאחר שהגמרא מסבירה שמדובר במקרה של בור תשעה שהשלימו לעשרה, מעלים האמוראים אפשרויות נוספות. כפי שנראה, יש מדרג בין ארבעת ההצעות הבאים לידי ביטוי בפירוש הביטוי "פשיטא" אצל רש"י: החל ממקרה שהאחרון באמת עשה הכל, דרך מקרה שהאחרון עשה את המעשה המכריע, ועד מקרה שהאחרון הוציא לפועל אך הראשונים עשו בפועל. בסוף, מציעה הגמרא מקרה של הכוהו עשרה בני אדם, שהוא דומה במובהק לבור. בשעור זה נוכל בהדרגה להגיע למושג –"השלם הוא יותר ממספר חלקיו".

הכשרתי הכשרתי מקצת נזקו

בבא קמא פרק א' - שיעור כללי 11 - הרב יוסי שטרן

א. מבוא

1. הרגע שבו הדברים משתנים

כתוב שבט"ו בשבט "יצאו רוב גשמי שנה" (ראש השנה יד.), מה שאנחנו כרגע עוד לא רואים, ו"עלה שרף באילנות" (רש"י שם). כשהכוונה שמתחילים לראות את היציאה מהכח אל הפועל.

המשנה שלנו גם היא ממשיכה להתפייט, כמו התנא הירושלמי, והיום אנחנו עוסקים במשפט הבא:

"הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו" (משנה בבא קמא א', ב')

לכאורה יש פה כשל לוגי, פרדוקס. אם הזקתי מקצת נזקו, למה חייב על הכל? איך אדם עושה קצת ומתחייב על הכל?! אם הוא עשה קצת שיתחייב קצת, ואם עשה הכל אז למה קוראים לזה קצת. איך אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו? זה אוקסימורון.

הרבה דברים הם תהליכים, ובמצב הזה אנחנו מחפשים את הרגע שעוברים מכמות לאיכות. מתי יש שינוי משמעותי ומתי השינוי הוא רק כמותי^[1]. האם המלאכה נקראת על שם גומרה? על שם מתחילה? אלו הדיונים שלנו.

2. ארבעה אבות הנזיקין

כשהגמרא מגיעה לפתור את הפרדוקס של "הכשרתי מקצת נזקו", רואים שזה מגייס בסוף את כל 4 אבות הנזיקין:

1. בור – בור תשעה שהשלימו לעשרה.
2. שור – מסר שורו לחמישה בני אדם.
3. אש[2] – מרבה בחבילות (לדעת רוב הראשונים).
4. אדם – הכוהו עשרה בני אדם.

בסוף מגיעים למסקנה שזה הבור, שהוא בולט מאוד גם בסוגיות האחרות (כגון "כולהו כי שדית בור בינייהו", ה:). מסתבר שהבור הוא משהו שמתכלל את השאר. יש פה משהו קולוסאלי, שכל האבות מנסים להכנס לתוך זה. בסוף חלק מצליחים, רק אומרים שהבור הוא יותר חידוש.

3. תורת המספרים

המקרים המוצעים בגמרא מביאים מספרים שונים. איך הגיעו למספרים האלה? במסר לחמישה בני אדם רש"י כותב "דאתרמי ליה". הזדמן לו. ננסה לראות מה עומד מאחורי זה.

המספרים שיש פה הם כך:

1. בור - תשעה ועשרה. אלו מספרים משמעותיים שאנו מכירים אותם ממכות בכורות.^[3] תשע ועשר זה ביטוי מספרי למעבר כמותי שהוא בעצם מעבר איכותי, מהחלקים אל השלם.
2. ההצעות: מסר לחמישה בני אדם, חבילה של 5 בני אדם (רמב"ם), חמישה שישבו על ספסל.
3. הצעה בסוף: הכוהו עשרה בני אדם – שוב עשר. זו דוגמה הדומה לבור, רק בקטלא לא מיירי.

המהר"ל מעמיק את דברי חז"ל "כי בי-ה ה' צור עולמים" (ישעיהו כ"ו, ד'), כך ש-ה' ברא את העולם הבא באות י' -עשרה, זה השלם, ואת העולם הזה באות ה - חמש, זה מחצית. ובסוף חוזרים שוב לי, לעשרה.

ב. המנעד בין המקרים השונים בסוגיה - לאור רש"י

1. ההצעה הראשונה – מסר לחמישה בני אדם – לא מקצת נזקו

בסוף אנחנו נבין שהשלם גדול מסך חלקיו, ונקראת על שם גומרה. יש מצבים של מעבר מכמות לאיכות וכו' שמחייבת. זה לא הכל לינארי.

ככל שאנחנו אומרים שהראשון עשה יותר והאחרון עשה פחות, כגון הוסיף טפח אחד, אז החידוש יותר גדול. הכשרתי במקצת, לא חייב להיות בכמות אלא במהות.

הגמרא מציעה שמסר לחמישה בני אדם, ושוב שואלת:

"היכי דמי אילימא דבלאו איהו לא הוה מינטר פשיטא דאיהו קעביד אלא דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד"                                           (ט:)

אם לא היה קורה כלום בלעדיו אז רק הוא חייב, זה ברור, ואם היה קורה בכל מקרה אז "מאי קעביד". בכל מקרה, אם הארבעה היו יכולים לשמור כמו שצריך אז הוא לא עשה כלום, אבל אם הוא גרם לכך אז ברור שחייב.

רש"י מפרש "פשיטא: אין זה הכשרתי במקצת נזקו אלא כל נזקו" כלומר זה לא נכנס תחת ביטוי המשנה "מקצת נזקו" זה כל נזקו.

ובהשוואה לבור פרש"י: "ולא דמי להשלים בור עשרה... נזיקין מיהא עבדי וסייע הראשון בהגרמת מיתתו". מובא הפרוש מתון של הראשון שרק 'סייע בהגרמת'

2. ההצעה השניה – מרבה בחבילות – לא חידוש

לגבי המרבה בחבילה יש מחלוקת ראשונים. לפי רש"י ורוב הראשונים מדובר בכך שאחד הדליק אש והשני צירף את החבילה שלו. אומרת הגמרא, שאם בלעדיו זה לא היה קורה, אז פשיטא שחייב. פה רש"י מסביר אחרת:

"פשיטא. ולמה הוה לן למיתניה?!"                                             (י:)

זאת אומרת, בעוד שבמסר לחמישה בני אדם ה"פשיטא" שהאחרון עשה הכל. כאן זה יכול להכנס לנוסח המשנה "הכשרתי במקצת.. חבתי כהכשר כל נזקו" בכל אופן  ה"פשיטא" הוא שלא היה צריך לשנות את זה.

המטרה שלנו לראות איך רש"י מסביר את הפשיטא בכל מקרה, ולפי זה איך הוא מסביר את ההבדל בין המקרה לבין הבור, ולמה היה צריך לשנות זאת:

1. מסר שורו - הראשון לא עשה כלום, בעוד שבבור הראשון סייע.
2. מרבה בחבילות- הראשון עשה קצת אבל לא משמעותי, בעוד שבבור הראשון עשה את רוב הפעולה.[4]

בהשוואה לבור פרש"י "אבל חופר בור תשעה רוב מיתתו הוא עושה". במרבה בחבילה הראשון עשה את המזיק והשני פעל את פעולת ההיזק זה חידוש קטן יחסית ('למה לי למתניה'), בבור דכוותיה הראשון גם פעל את ראשית (או רוב) הפעולה והאחרון 'רק' סיימה. זהו חידוש.

הרמב"ם (חובל ומזיק ו', י"ד) מסביר את מרבה בחבילות בצורה די דומה לחמישה שישבו על ספסל אחד, ומתאר ששמו את החבילות על בהמה. השאלה היא האם הבהמה עם כובד החבילות יכולה להמשיך ללכת, או שזה מסה קריטית והבהמה קורסת. לפי הרמב"ם זה לא אדם המזיק, אלא כוחו. כמו הדיון אם אשו משום ממונו או חציו - אם אדם שם חבילות שלו שם, זה סוג של חציו, כוחו של האדם.

האחרים שמו 5 והוא הוסיף רק עוד חבילה. לא רק יצרת מזיק, אלא יש פה פועל - אבל בסוף סיום הפעולה נקראת שלו.

3. המעבר מכמות לאיכות

המקרה של הרמב"ם מזכיר לנו את הביטוי העממי 'הקש ששבר את גב הגמל' נראה זאת דרך מדרש  רעיוני אודות שבירת הלוחות. למה הלוחות היו כבדים, הרי "ידיו אמונה" (שמות י"ז, י"ב)?! מאחר והלוחות היו כתובים משני עבריהם, הלוחות היו חקוקים, היו חורים - ולכן האות מ סופית והאות ס' "בנס היו עומדין" (שבת קד.). אם האותיות פרחו, אז התמלא כל הלוח, ועכשיו זה טיפה יותר כבד, כי נוסף עוד קצת חומר. ועכשיו זה נשבר, "נשבר לי". יש את הרגע של הקש ששבר את גב הגמל, השינוי הקטן שמכריע.

אומרים שאדם מת שוקל יותר מאדם חי, כי "החי נושא את עצמו" (שבת צד., ועיין גיטין נו.). כי חיות זה מחיה, זה מקליל את הגוף. כשמת יצא האוויר וזה יותר כבד. לפעמים הקש ששבר את גב הגמל, זה האותיות שפרחו והכל התמלא חומר. בהסתלק הרוח כשל כח הסבל ונפרדה החבילה.  

4. ההצעה השלישית – חמישה שישבו על ספסל – חידוש קטן

גם בחמישה שישבו על ספסל אחד אומרים שאם בלעדיו היה נשבר אז "מאי קעביד". בסוף הגמרא אומרת שבלעדיו זה היה נשבר תוך שעתיים, וברגע שהוא התיישב הוא קירב. מדוע לא קמו? כי "דסמך ליה", וכפי שפירש רש"י (י: ד"ה סמך) – הכוונה שלא נתנו לו לקום.

רש"י פה מפרש את פשיטא כך:

"דלא דמי לבור"                                                     (י: ד"ה פשיטא)

יש פה חידוש גדול, אבל הוא עדיין לא חידוש כמו בבור. זאת אומרת זה באמת הכשרתי מקצת נזקו וזה באמת לא מובן מאליו, אבל מה ש'פשיטא' אומר רש"י, שזה לא דומה לבור.

המסקנה  של הסוגיא "בהדי דסמיך בהו תבר". מפרוש רש"י אפשר גם להבין שהוא רק מונע מהם לקום וזהו "כוחו (של מניעת הקימה שלהם) כגופו" לפי העמדה זו הראשונים לא רק שהתחילו את הפעולה, אלא הראשונים ממש היו שוברים. ברגע שהוא מנע מהם לעמוד, הוא מוציא מהכח אל הפועל את פעולת ההיזק הגמורה שלהם[5]. לאור זאת, אם לא היה שם פפא בר אבא[6] אלא נניח קיר שמנע מהם לעמוד - אתם חייבים כי אתם התיישבתם שם. תחילתכם בוודאי בפשיעה גם אם סופם באונס.

הכשרתי במקצת פה הוא – הכוונה הוצאתי את הדברים אל הפועל.^[7]

עכשיו מגיעים אל עוצם החידוש בבור. וכך נצטרך לומר שבבור החידוש גדול יותר[8] שאפילו הראשון מייחסים לו עשה בפעל בכל אופן יש מציאות לגביה האחרון יקח אחריות על הכל. ובלשונו של רש"י זה נשמע כך: "שהראשון הרג חציו או רובו." זאת אומרת, אפילו אם אתייחס לראשון כמי שעשה בפעל חלק מהנזק, לא "סייע בהגרמת" , ולא בדיעבד "רוב מיתתו הוא עושה" אלא "הרג חציו" האחרון חייב. והסיבה היא המעבר מבור תשעה לעשרה זה מעבר מהמקרה אל העצם, מהחלק אל השלם[9]

לדוגמה, אם חפר בור תשעה והגיע כלב והשלימו לעשרה, האם הבעלים חייב? יתכן לאור מה שראינו שכן, הראשון עשה נזק, "הרג חציו", ולכן הוא חייב^[10].

5. ההצעה הרביעית – הכוהו עשרה בני אדם

זה מקרה שהוא כבר ממש "דכוותה", של הכוהו 9 והגיע העשירי. זה באמת דומה, אבל לא עוסקים במיתה או במחלוקת. יש פה אנלוגיה, השוואה.  המעבר מהיזק למיה מבטא באופן מלא כיצד שלם הוא מישור אחר ולא ממשיך עוד 'טפח' מצטבר במה שלפניו.

רבה בדף כו מביא על זריקה מראש הגג:

"ואמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מאי טעמא מנא תבירא תבר ואמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות בא אחר וסלקן או קדם וסלקן פטור מאי טעמא בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה ואמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן דתניא הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה כולן {כז.}  פטורין ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו"                                    (כו:-כז.)

אדם שזרק כלי מראש הגג ואחר הרס, השני פטור כי זה היה נחשב הרוס. אדם שזרק תינוק ואחר קידמו בסייף האחרון – לשיטת רבי יהודה בן בתירא – חייב, כי הוא נטל את החיים. זה כבר דיון על השלמת. כפי שדיברנו, עשרה זה ביטוי לשלם. מבור למיתה זה ממקרה לעצם.

הדברים חוזרים למה שראינו לגבי המספרים. השלם הוא יותר ממספר חלקיו. זה מושג אמוני-רוחני. הביטוי שלו מספרית זה עשרה, והביטוי ההלכתי זה "חפר בור 9 והשלימו לעשרה". זו השלמה. כמובן שאנחנו נצטרך לשאול מה קורה במעבר מ-10 ל-11, או במעבר בין 5 ל-6. לפי מה שראינו לא יהיה חייב.

דוגמאות לכך הוא תפילה במנין. לפעמים יש רק 9. המעבר בין 7-8 או בין 8-9, הוא לא כמו 9 לעשר. כך גם במקומות אחרים: בעשרה מאמרות נברא העולם, המכה העשירית. המהר"ל גבורות ה' פרק נ"ז מדבר על המכות ובעיקר על העשירית, ובדרך חיים (ה', א') מדבר על עשרה מאמרות. במכות - העשירי מכה את הראש, כי הוא ראוי להשלים את הדברים.

גם בעשרת הדברות - הראשון הוא המשלים. האנכי הוא היסוד, הוא העשר. שם זה מתחיל מלמעלה. העשירי יהיה קודש. העשירי מבטא שלימות.

סיכום

ראינו את ההשתלשלות של הפשיטא, וכנגדו את החידוש שיש בבור.

1.     במקרה של מסר לחמישה האחרון עשה הכל.

2.     במקרה של מרבה בחבילות הראשון אמנם עשה משהו בעל משמעות, אבל ברור שהאחרון עשה את החלק המשמעותי.  מעבר מכמות לאיכות

3.     במקרה של חמישה שישבו על ספסל אחד אז החמישה הראשונים אכן היו שוברים, כך שהנזק שלהם הוא בכח. החידוש הוא שהולכים רק אחר האחרון שעשה בפועל, אך זה חידוש קטן יותר מבור. מעבר מאיכות למהות

4.     במקרה של תשעה אפילו שרובם עשו את רוב העבודה, האחרון השלים. נטל את החיים. כך גם בבור - מי שהשלים לבור של מיתה הוא זה שעשה את הדבר לשלם. מעבר ממהות לשלמות.

 ===

  ^[1] לדוגמה, אדם מחמם את המים מעט, אז הוא לא שינה הרבה. אבל אם מישהו שינה מ-60 ל-100 זה שינוי מהותי. אם עברתי מעט לנקודת ההרתחה קרעת. אם מתחת את החבל קרעת אותו. הקש ששבר את גב הגמל.

[2] לדעת הרמב"ם שהרבה חבילה ע"ג בהמה אפשר הנזק הוא בכוחו. זו בחי' של 'אשו משום חיצו'.

^[3] בהשגחה פרטית יש קישור לפרשות השבוע, שיש 9 והשלימו ל-10. כשהמכות ממשיכות, אנשים שואלים את עצמם - מתי זה מסתיים?! בסוף זה ייגמר, במכה העשירית. אנחנו יודעים עליה מראש, "הנה אנכי הורג את בנך בכורך" (שמות ד', כ"ג).

[4] יש מקום להביא כאן את מח' הראשונים בפרוש 'מאי קעביד' האם יפטר לגמרי או שישלם כפי חלקו ולא ישלם הכל. יעויין פני יהושע, שגבי מסר שורו יפטר לגמרי ולגבי אש מכל מקום ישלם כפי חלקו. לפי המהלך שאנו מבחינים בהתקדמות החידוש, גבי מסר שורו זה בינארי או שלא עשה כלום ויפטר לגמרי או שהוא נקרא שעשה הכל. במרבה בחבילה יש חידוש כי מכל מקום יש פה 'שניים שעשאוה', ואם בלעדיו היה קורה גם יתחייב לפי חלקו (אא"כ זרק קיסם למדורה גדולה) ואם בלעדיו לא הייתה הולכת מכל מקום הראשון יש לו חלק בעשיית המזיק והוי חידוש שאחרון חייב לבדו.

[5] דומה לזה מלאכת 'מכה בפטיש' בשבת.

[6] לפי זה יותר מובן למה צריך אדם גדול מימדים כמו פפא בר אבא – הרי לפי העמדה הראשונה גם 'קש' יכול לשבור את גב הגמל.

^[7] דוגמה בהלכות שבת: יש שיעורים בכמות ויש שיעורים באיכות (כגון בן דרוסאי). אם מישהו עשה כמעט עד לשיעור של האיכות, ומישהו העביר את הרובד של האיכות - אז זה חידוש, אבל עשית את המעבר.

[8] תמיד ה'דכוותיה' של בור הוא מגמה יותר מחודשת.

[9] כמובן, מי שיסבור שדעת רבנן שהאחרון מתחייב גם כאשר השלים בור שש לשבע (רבינו יהונתן בשטמ"ק י.) – הוא חלוק על כל המהלך כאן. אבל דעתנו בעניין כדעת הסוברים שהחידוש הוא בבור מיתה וכפשט הברייתא וגם ההקבלה להכוהו עשרה בני אדם מעבר מנזקין למיתה.

^[10] אדם בנה סוכה ט טפחים, ואז הגיע אדם והשלים ל-10. הראשון עשה חלק, אבל האחרון סיים, השלים. הוא עשה מקצת, אבל זה שינוי מהות, שלמות הדבר. כנ"ל ברשות היחיד בשבת.

^[11] אפשר להשוות את זה לעצמות יוסף. כתוב שמשה לקח את עצמות יוסף איתו (שמות י"ג, י"ט), והוא סחב איתו את העצמות. סוף ספר יהושע כתוב שאת עצמות יוסף קברו בני ישראל בשכם (יהושע כ"ד, ל"ב) - למרות שמשה נשא כל הדרך זה נחשב על שם בני ישראל.