תקציר:

השיעור מתמקד במלאכת דש ובמלאכת זורה, המהוות שני צדדים משלימים: דש מתמקדת בעיקר בצד הימין, קרי גילוי הפרי והתוצר החיובי, בעוד זורה מתמקדת בצד השמאל, שהוא הרחקת הפסולת וההפרשות באמצעות הרוח.

במישור ההלכתי, השיעור מנתח את גדרי שתי המלאכות הללו ואת זיקתן ל"גידולי קרקע". במלאכת דש, נבחנת הסתירה בין הפטור בפציעת חילזון לבין החיוב בחליבה (משום מפרק), תוך הבאת תירוציהם של הראשונים ורבי אברהם בן הרמב"ם, המבחינים בין אב המלאכה בשדה לבין תולדותיה המתרחבות גם לבעלי חיים בעלי עור (המייצרים דם וחלב). במלאכת זורה, השיעור דן בדברי הירושלמי המחייב אדם הרוקק והרוח מפריחה את רוקו, ומסביר כי בשונה מדיני נזיקין שבהם הרוח פוטרת, בהלכות שבת נחשבת ההסתייעות ברוח להפרדת הפסולת כ"מלאכת מחשבת" המחייבת את העושה אותה – ומתוך כך מגיעים לחידוש הרואה את יורק כמפרק את הפסולת מהאדם עצמו, הנחשב כאוכל.

מעמר – סוד הדעת - שיעור כללי 3 – הרב יוסי שטרן

מבוא

1. גלוי ויצירה, מלמעלה למטה ולמטה למעלה

בשיעורים הקודמים ראינו, שהמלאכות עוברות תהליך מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.

א.    יצירה - מהאדמה לתוצר: מלמטה למעלה. מהאדמה ללחם. מתקדמים.

ב.     גילוי - מלמעלה למטה. מתקנים את חטא הארץ. יוצא מהכוח על הפועל.

ראינו שהחורש הוא הכתר, בקרקע, אבל בסוף לוקחים ואוכלים את הזרע, תהליך של "המוציא לחם מן הארץ". הזרע היה המקור.

2. ירידת הדורות או עליית הדורות

דוגמה לעיקרון הזה אנו מוצאים בעולם המחשבה, ביחס לדורות. איך אנחנו מתייחסים לדורות שלפנינו? האם יש ירידת הדורות או עליית הדורות?

בפשט, יש ירידת הדורות. "אם ראשונים כמלאכים אחרונים כבני אדם" (שבת קיב:), וזהו רעיון שבא לידי ביטוי בכך שאנחנו לא חולקים על הקדמונים וכו'.

מצד שני, יש עילוי ועלייה של העולם, מה שמתבטא בעולם המדע בתפיסת האבולוציה, ההתפתחות. אז הדורות מתעלים, שני אלפים תוהו וכו'.

אם כן - האם העולם עולה או יורד? ירידת הדורות או עליית הדורות?

הרב קוק מסביר, במאמר הדור:

"שזהו בכלל מהלך התולדה האנושית. ברובי תקופות ההסטוריה אנחנו מוצאים חכמים נעלים גדולי רוח בדורות הראשונים, שאנו משתאים על גדלם ועז רוחם, אבל הכלל הוא היה נתון בשפל המצב, בין בדעת בין במוסר, אמת כי נעלה מכל המון היה המון עמנו מצד הקדושה הא-להית החופפת עליו, ויהי לנס. בדורות האחרונים התחילו הענקים להתמעט והכלל הולך ומתעלה. בעמנו נתמעטו הבורים, ולעומתם נתמעטו, והוקטנו הגאונים והצדיקים. בתקופה הנמהרה של עכשיו הדבר בולט למאד"      (עקבי הצאן, מאמר הדור)

הדור מתעלה וענקי הרוח מתמעטים. יש סיבה שהדור התעלה - כי הגאונים והצדיקים, יחידי הדור, העלו את הדור כולו. מכוח הענקים, מתוך תפיסת הגדולים, אביי ורבא וכו', הם מי שהעלו בסופו של דבר את הציבור.

יש דברים שיש בהם בעיקר יצירה, כמו הכנת דברים פיזיים. בהם יש עליית הדורות. יש דברים שהם גילוי, ובהם זה מגיע מלמעלה למטה.

אבל יש דברים שהם גם יצירה וגם גילוי. מוזיקה יש בה יצירה ויש בה גילוי:

  1.     יצירה: מלמד, יוצר ומעצב את היוצר, את היצירה.

  2.     גילוי: מוצא את הכשרון שלו, גילת את הכשרון שלו.

והדברים עובדים ביחד, כמו בכל חינוך: מכוונים ומראים ונותנים לו משהו, ומגלים את הכוחות שלהם. אלו שני תהליכים שקורים.

3. סידורא דפת

כך גם בסידורא דפת - יש גילוי ויש יצירה, וכל תחנה בהם היא משמעותית. ראינו את זורע וחורש, אחר כך את דש, והיום נראה את דש וזורה.

אפשר לחלק את עשר המלאכות לארבע, לשם ה':

·      י - זורע.

·      ה - מעמר.

·      ו - בורר מסוגים שונים. ברוח, ביד, וכו'.

·      ה - לש ואופה.

א. מלאכת דש

1. הסוגיות

בגמרא נאמר: "תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן" (עג:). אז יש דש בכל מיני תוצרות. בכל אופן, הסוגיה המרכזית שנעסוק בה הוא בזורק על הדקל:

"אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדקלא חייב שתים… תולש… מפרק"           (עג:)

רבא אמר שאין דרך תלישה ואין דרך קצירה בכך. אפשר להבין אותו. אבל לפני כן, נשאל: איך רב פפא הגיע למקרה הזה שזורק על הדקל? הוא חיפש מקרה שעושה שתי פעולות וזה מה שהוא מצא? ברור לי שזה לא משהו שיקרה בחיים.

מה הכוונה במפרק? לא כתוב מפורשות, ונחלקו הדעות מה זה בדיוק. תוספות מגדיר: זה נחשב דש, כי הוא מפרק את הקליפה של התמר:

"ואחת משום מפרק. אין נראה לר"י כמו שמפרש רש"י שמפרק האילן ממשאו מן הפירות שעליו אלא כמו שפירש רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה העליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת"                                                                                   (עג: תוד"ה ואחת)

הר"ן בעקבות רש"י תיאר שמדובר בשני שלבים:

  1.     שלב ראשון - מתנתק מהעץ. תולש-קוצר.

  2.     שלב שני - באדמה מתפרקים התמרים מהמכבדת. מפרק.

המנחת חינוך מקשה שתי קושיות. ראשית, הוא שואל למה כשבאדמה חייבים ולא על העץ, ונשאר בצ"ע. הקושיה השניה שלו היא מהגמרא בחולין:

"אילן שנפשח ובו פירות הרי הם כתלושין"                                        (חולין קכז:)

רואים מכאן שאין איסור לתלוש ממשהו שכבר תלוש. אבל רש"י נשמר מזה, ולכן כתב: "מן המכבדות". זאת אומרת, פירוק מתוך האשכול יהיה אסור.

התוספות (ביצה יג: דה ואם) אומר שמותר לכתחילה לקלף חיטה בשבת, לכסוס חיטה. והאחרונים מקשים על כך (ראה רעק"א שם), שהרי למדנו שכותש הוא אב מלאכה.

אנשים שלא ראו אגוזים לא יודעים שיש להם קליפה ירוקה. אנחנו מקבלים את האגוז עם הקליפה החומה, אבל הסרת הקליפה הירוקה, החיצונית, היא נחשבת דש.

2. גידולי קרקע

בשיעורים הקודמים דיברנו על מלאכות בגידולי קרקע. ומצינו סתירה בסוגיות:

  1.     חלזון (שבת עה.): להלכה פוסקים שפוצע חילזון לא חייב כי אין דש אלא בגידולי קרקע.

  2.     חליבה (צה.)- חייבים משום מפרק לפי דעה מסוימת, וכך פסק הרמב"ם.

לכאורה לא אמור להיות הבדל בין להוציא דם מחילזון לבין להוציא חלב מפרה.

התוספות (צה. ד"ה חולב) פותרים את זה בקלות, ואומרים שלדעת רבי יהודה באמת חייבים גם בחילזון.

הסבר אחר הוא שחולב הוא משום ממחק, לדעת רבינו תם (עג: תוד"ה מפרק). גם הסבר זה הוא בעייתי. כך כתב רבינו תם, בתוספות שבו הציעו אפשרות שלישית:

"ואין לומר... אבל בחולב מחייבי דבהמה חשיבא גידולי קרקע…"       (עג: תוד"ה מפרק)

אבל רבינו תם מוכיח שאין זה גידולי קרקע מסוגיה אחרת שבה בהמה היא לא גידולי קרקע (אם כי בקניה מכסף מעשר שני כן אפשר, אז אפשר להתווכח על כך).

אנחנו מכירים שמותר לסחוט לימון לתוך אוכל, כי זה "אוכלא דאפרת". אסור לסחוט לימון לתוך כוס ריקה או לתוך נוזל, אבל מותר לתוך אוכל. כאמור, רבינו תם הסיק שמפרק הוא משום ממחק. ההסבר של מפרק לתוך אוכל זה מתאים לדעה שזה דש, אבל לא מתאים לדעה שזה ממחק - כי אין את ההיתר נשאר בסימן שאלה.

מצינו בראשונים שני דרכים נוספות להסביר את הסתירה.

על פי הרשב"א, זה בעצם חובל - זה להוציא דם. זה לפצוע חילזון, או תרומת דם:

"אבל ר"ח גאון ז"ל כתב דחולב מפרק גמור הוא וחייב, ולדבריו בהמה נמי גדולי קרקע מיקרי"                                                                                  (רשב"א צה.)

לפי ההסבר הזה, קשה מה ההבדל בין חילזון לבין פרה.

3. שיטת הרמב"ם

הקושיה שהעלנו שייכת גם ברמב"ם, ובשבילו לא נוכל לתרץ את מה שראינו, שכן אומר:

  1.     אין דישה אלא בגידולי קרקע.

  2.     חולב חייב משום מפרק (דהיינו דש).

הראב"ד הקשה קושיה נוספת על הרמב"ם:

"א"א וכי המשקין שיעורן כגרוגרת והלא חלב כדי גמיעה ושאר המשקין שיעורן חלוקין"                                                         (השגות הראב"ד על הרמב"ם שבת ח', ז')

אם כן, לפי הרמב"ם חייב בחובל בכל זאת. הסבר לכך מגיע מרבי אברהם בן הרמב"ם:

"אין דישה אלא בגדולי קרקע אין ראוי למי שיבין ענין האב[1] ומעינו ותולדתו להקשותה כלל שהתולדה אע"פ שהיא דומה לאב אינה לא האב ולא מעין האב אלא הפרש יש ביניהם…הואיל ומפרק תולדה דדש אין להקשות… האב אינה אלא בגדולי קרקע והמפרק שהוא תולדה דדש ישנו בגדולי קרקע ושלא בגידולי קרקע"      (שו"ת ברכת אברהם י"ח)

עכשיו השאלה היא, עד כמה אנחנו יכולים להרחיב את הפער בין התולדה לבין האב.

ב. עניין מלאכת דש

1. שני סוגי דש

ראינו במלאכת מעמר שמצד אחד אין מעמר אלא גדולי קרקע, ומצד שני כשחורז פירות זה כן נחשב מעמר. הסברנו, שיש שני צירים:

  1.     ציר השדה –

  2.     ציר היצירה -

גם פה נגיד אותו דבר:

  1.     חליבה וסחיטה: ממש שינוי של משהו. שינית את הברכה של התוצרת.

  2.     דש רגיל - צריך גידולי קרקע של שדה.

עדיין צריך שיהיה גידולי קרקע, אלא שבשדה צריך גידולי קרקע ממש, ואילו במלאכות שהם יותר יצירה במפרק אז אפשר להרחיב את מושג גדולי קרקע.

מלאכת דש ומלאכת זורה הן המלאכות האחרונות שהן בשדה.

ראינו ברש"י שיש מלאכה של לפרק מהמכבדות. צריך להסביר שבתמרים יש משהו מיוחד: ה' ברא פירות שיש להם קצירה ואחריה תחנה נוספת של פירוק. החיטה היא אם כל התחנות, כי היא עוברת את כל התהליך השלם. אבל גם בפרי השדה, לתמרים המכבדות הם בית הגידול, כמו ענבים ליין וזיתים לשמן.

בשדה עצמו, גם אם לא הפכת את זה למשהו אחר, זה פרי השדה. כך גם בחולב - שהופך את זה למשהו אחר.

2. לא תחסום שור בדישו

יש מצוות שכחה, ששוכחים עומר בשדה. גם לחסום שור בדישו. למה דווקא בדישו? שדה מלשון דש. לחסום שור בדישו זה הדוגמה ללאו, משם לומדים הכל (מכות יג.).

כשהדברים בשדה הם שייכים לשדה. בעומר אפשר לשכוח, תזכור שאתה לוקח רק את פרי השדה. גם בשור לא לחסום אותו, כי זה עדיין מלאכות השדה, שמזכירות לנו שלא הכל שלנו. זה לא שלך.

כשאתה בשדה ומוציא את הפרי, יש עליך חסימה - כי לא הכל שלך. ולכן המלקות נלמדות מזה.

אם כן, גם רש"י מסביר שזה פורק משהו וזו מלאכה שלימה,

לאור זאת נסביר את החלוקה בין בהמה לבין דג. בעל חיים שיש לו עור זה לא רק סימן לשאלה אם יש בו נשמה, אלא זה ענין דעת. כל עוד יש עור, גם הוא הוא צורר את הדם, הוא יכול לייצר דם. אם אין עור, וזה חילזון ים או דג עם טיפה,

אם אנחנו מבינים שבשדה לא צריכים את הייצור המיוחד אלא עצם זה שאתה מגלה את פרי השדה, ואם יהיה לך חמור זה עדין של השדה, ואם אתה חוסם את השור אתה חוטף מלקות,

ג. מלאכת זורה

1. היורק

אין הרבה דיונים על מלאכת זורה. המקור החשוב ביותר הוא הירושלמי:

"רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה וכל דבר שהוא מחור לרוח חייב משום זורה"                                                                                 (ירושלמי שבת מט.)

הרמ"א פסק כך להלכה (שי"ט), והמשנה ברורה כתב "(שם ס"ק ס"ז) "ולא ראינו מי שחושש לזה".

גם אם לא חוששים לזה, עדיין צריך להבין את הירושלמי והרמ"א - איך יש פה מלאכת זורה? כי הוא מסתייע ברוח? כל מי שהרוח עוזרת לו במשהו חייב משום זורה?

"ואף לדעת הרמ"א יש לצדד דוהא דווקא זורה אלא בגידולי קרקע ואדם נקרא גידולי קרקע"

                                                                                   (ביאור הלכה שם)

בכל אופן הדבר קשה, וגם קשה כי יש פה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי לא צריך את הרוק וכו'.

הפוסקים הציעו פתרונות אפשריים. יש שכתבו שהיה לו גם אוכל בפה, או שמפריד את הרוק, אבל בכל אופן הדבר פתח לנו את האפשרות של דינים על ידי הרוח. נגיד מפעיל חשמל על ידי הרוח: האם תתחייב?

לאור מה שראינו לגבי דש, נראה שאפשר ללמוד גם לזורה. אחרי שדיברנו על גידול, עברנו למעשה משמעותי והפרדה אז גם חולב ייקרא גידולי קרקע, וגם חילזון אילו היה לו עור היו חייבים.

בעקבות זאת נגיד את הדברים הבאים: הרוק זה ההפרשה, והוא מסתייע ברוח. האדם הוא האוכל, והוא רוצה להעיף את ההפרשה הזו ממנו.

2. הררים התלויים בשערה

סוגיה נוספת בענין בבא קמא: אנחנו מכירים את הדין של מלאכת מחשבת, שנחשבים בהלכות שבת "הררים התלויים בשערה" (משנה חגיגה א', ח'; גמרא חגיגה י.). כל מלאכת מחשבת היא פטור, כל המקומות שמביאים זה לפטור. פעם אחת מביאים מלאכת מחשבת כחיוב, בבבא קמא פוטרים את האדם ששורף על ידי הרוח, אך בשבת מחייבים כי "מלאכת מחשבת". בבסיס, בדיני נזיקין, הרוח היא גורם לפטור - אבל דווקא בשבת הרוח מחייבת.

אותו דבר אם האדם הוא מחוסר הרוח. זה לא צלוחית של לזרוק מים, אבל יש באדם שרוצה את ההפרשות להוציא, רוק וכדו' - אז הרוח עוזרת לו להפריד את ההפרשות ממנו. הוא מחוסר לרוח, והרוח עוזרת לו.

2. מימין ומשמאל

1.     דש - שדה. מלאכה ימין. גילוי הפרי.

2.     זורה - מוציא את ההפרשה. שמאל. מוציא את הפסולת.

 
  [1] נראה שיש פה דו משמעות מכוונת.