תקציר השיעור:

רשימת האבות של רבי חייא מביאה באופן מדורג את הנזקים השונים שניתן לעשות – החל מהזקת ממון, דרך רובדי הפגיעה באדם, ועד פגיעה בדיבור ובמחשבה. עיון בנזקים שאפשר לעשות יכול ללמד אותנו גם את הישועה שניתן להצמיח, בכל אחד מהרבדים. 

סדרם של אבות הנזיקין דר' אושעיא ור' חייא

בבא קמא פרק א' - שיעור כללי 6 - הרב יוסי שטרן

א. מבוא

1. סדר ישועות

השיעור לעילוי נשמת הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל, אדם שמסר את עצמו על לימוד התורה וקדושת התורה, בתפילה שנזכה להיות ממשיכי הדרך. פטירתו מטילה עלינו אחריות להביא כל אחד ניצוץ של אור תורה משלו, כדי להוסיף תורה בארץ ישראל.

התחלנו בישועה, ויש לנו הזדמנות לבדוק את סדר נזיקין, המכונה "סדר ישועות", וללמוד על הישועות היוצאות דרך הרשמיה המפורטת ביותר של סדרם של נזיקין.  נאמר ש"כל מתניתא דלא תניא בי רבי חייא ובי רבי אושעיא – משבשתא היא!" (חולין קמא:). הברייתות שלהם הוא מעגל נוסף, מרחיב את המשניות (לפני הגמרא והפרשנות). יש לנו אפשרות להגיע ל-24 אבות נזיקים. מעבר על הסדר יוכל להופיע לנו כוחות שתחילתם בהיזק וסופם ישועה.

2. סקירת הסוגיה

כך נאמר בגמרא:

"תני רב אושעיא שלשה עשר אבות נזיקין שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר נזק צער וריפוי שבת ובושת וארבעה דמתני' הא תליסר"     (ד:)

רבי אושעיא מוסיף, מלבד ארבעת האבות במשנה, את 4 השומרים ואת 5 התשלומים של חובל. הגמרא עושה את החשבון בין לשמואל, המחלק בין נזקי ממון לאדם, ובין לרב, שלשיטתו כבר מופיע במשנה אדם. הגמרא מדגישה שיש הבדל אדם שהזיק לאדם, לבין אדם שהזיק לשור. ולגבי אדם מול השומרים, יש לחלק בין היזק בידיים להיזק ממילא.

רבי חייא מוסיף עוד אבות:

"תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וגנב וגזלן ועדים זוממין והאונס והמפתה ומוציא שם רע והמטמא והמדמע והמנסך והני תליסר הא עשרים וארבעה"                    (שם)

הוא מוסיף דברים שאנחנו יודעים, כמו גניבה וגזילה, וכן עדים זוממים ומוציא שם רע וכדו'. בסוף הברייתא נוספים גם מטמא, מדמע ומנסך. הגמרא שואלת מה החידוש של רבי חייא על פני רב אושעיא, ומסבירה שההבדל הוא בין קנס לממון:

"ורבי אושעיא מאי טעמא לא תני הני בממונא קמיירי בקנסא לא קמיירי"                                                                                 (שם)

יש לכך כל מיני נפק"מ, הבסיסי שמודה בקנס פטור, וכן שבבבל לא גובים קנסות. הגמרא ממשיכה לדון ומביאה חילוק נוסף:

"תני ממונא דאתא לידיה בהיתירא וקתני ממונא דאתא לידיה באיסורא"                                                                                 (שם)

הגמרא מסבירה איך עדים זוממים (לדעת רבי עקיבא) אינם ממון, ולגבי מדמע מנסך וכו' מסבירים שיש הבדל בין היזק שאינו ניכר להזיק שניכר.

הגמרא מסיימת בשאלה:

"מניינא דרבי חייא למעוטי מאי למעוטי מוסר ומפגל וליתני בשלמא מפגל בקדשים לא קמיירי אלא מוסר מאי טעמא לא תני שאני מוסר דדיבורא ובדיבורא לא קמיירי"                                                   (שם, ה.)

מה עוד יש שלא שנינו? "מוסר ומפגל": מוסר בדיבור ממון חברו לעכו"ם, או מפגל במחשבה. הסיבה שלא שנינו לגבי מפגל כי מדובר בקדשים, ומוסר זה דיבור.

3. רשימת האבות של רבי חייא

נפתח ברמז אודות המספר עשרים וארבעה הנזכרים:  ללאה יש שש בנים ובת. שש הבנים מורים על הצדדים, ודינה זה דין. לשם אדנו–ת יש 24 צירופים הקשורים להופעת הדינים בעולם. עם השניים הנוספים מוסר ומפגל – דיבור ומחשבה (קודשים) עולה ל26 התמתקות בם הוויה.

ננסה לחלק, על דרך הפשט, את 24 האבות. אם היו אומרים לאדם לזכור 24 פריטים הוא לא היה מצליח בקלות, אבל אם יש קבוצות וסדר אז תוך זמן קצר אפשר ללמוד אותם. גם פה מסתבר שיש סדר לנזיקין.^[1]

1. נזקי ממון
2. 4 שומרים - נזקי אדם
3. החובל.
4. קנסות - עונשים [כפל, ארבעה וחמישה, גנב, גזלן] ועדים זוממים
5. קנסות קצובים- אונס, מפתה, מוציא שם רע.
6. היזק שאינו ניכר - מטמא, מדמע ומנסך.

ב. הנזקים השונים

1. ארבעה אבות נזיקין – נזקי ממון בממון

ארבעת אבות הנזיקין המופיעים במשנה הם, לדעת שמואל לפחות, ממון שמזיק ממון. אולם, בחינת מקרה הקצה – אש – מובילה אותנו כבר לקראת הקבוצה הבאה. יש עשרה פרקים בבא קמא: 6 פרקים ראשונים עוסקים בנזקי ממון, 4 אחרונים בנזקי אדם – חובל, גניבה. השישי הוא ביניים, כי הוא עוסק באש. ואכן, אש יש שאלה האם זה נחשב האדם או לא, "משום חציו או משום ממונו" (כב.). הגבול הוא לא רק מגביל, אלא גם מגבל, מערב את שני הצדדים. עקרון הרצף.

2. ארבעת השומרים – נזקי אדם בממון (ובאדם)

הרשימה הבאה היא ארבעת השומרים. הקיצוני שבהם, השואל, הוא חריג – שואל חייב בכל דבר, אפילו באונס. למה? כי אתה לקחת להשתמש, אז אתה אחראי. לא כועסים עליך אם נגנב, אבל אתה צריך להחזיר. אם כן, מדוע קוראים לשואל "מזיק"? במה הוא הזיק?!

כמובן, יש לכך השלכה ישירה – לשלם בעידית. כיוון שזה נחשב נזיקין אז צריך לשלם מיטב. אילו היה כעין הלוואה שצריך להחזיר היה משלם מבינונית. שואל שלא מחזיר הוא מזיק. זה לא כמו בעל חוב רגיל. אתה אב נזיקין!

מה המזיק בשואל? פה אנחנו נעזרים ברב סולובייצ'יק, בעקבות הרמב"ם.

הרמב"ם (שכירות ב', ג') פוסק שאדם אריס, שצריך לעבוד בקרקע ולא עבד צריך לשלם, למרות שזה גרמא. עקרונית גרמא בנזיקין פטור (כגון נועל בהמת חברו). לפי זה, מדוע באי עבודה בקרקע אני צריך לשלם, הרי זה נזק בגרמא?! כותב הגרי"ד:

"ונראה לבאר שמניעת הריוח אינה מחייבת מזיק כשהמחייב הוא מעשה מזיק דעלמא. מאידך, במזיק של שומר ששעבד את עצמו להתחייב כמזיק אף מניעת הריוח בכלל חיוב המזיק…"      (רישמות שיעורים הגרי"ד, ד:)

אתה משלם בגלל שהתחייבת, ש"שעבדת" את עצמך. במילים אחרות, זה נזק לאדם - שיעבדת את עצמך לאדם אחר, ולכן אתה משלם. נוצר דין ודברים ביניהם. אם כן, יוצא שארבעת השומרים – על אף שהם נחשבים אדם שהזיק ממון, יש בהם מימד של הזקה לאדם השני. לומר, לא נושא ממוני גרידא יש ביננו אלא התחייבות אישית והיא גורם בסיבת התשלום.

3. חובל – נזקי אדם בכל רבדי האדם

הנושא של חמשת תשלומי האדם החובל, המשך הרשימה, זוקק שיעור נפרד ב'איחוד הלכה ואגדה' , המשווה  את חלקי האדם – נר"נ ח"י (נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה), במקביל לחמשת התשלומים של החובל – נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. לדוגמה, שבת זה תשלום על כך השבתת האדם. אדם בלי שהוא עובד זה גרימת הפסד. "כי אדם לעמל יולד" (איוב ה', ז'), ואם אתה פוגע בו ומשבית אותו זו פגיעה.

אמנם ארבעת דיני החובל של צער , ריפו שבת ובשת הם בעליל נזקי אדם יותר 'גבוהים' מאשר נזקי ממון. אבל תשלום הנזק עצמו. האם יש הבדל בין נזק לאדם לבין 'מכה מהבמה ישלמנה"?  תחילת פרק החובל מתחיל בדרוש ארוך על במקור של תשלום נזק אדם מהפסוק 'עין תחת עין'. וממנו נלמד שתשלום הנזק באדם יכול להתפרש גם כממון שהוא כופר על היות שהיה צריך להוציא את עינו של המזיק. (אין כופר לנפש רוצח אבל לאיברים יש כופר) ולפי זה הוי סוג תשלום אחר.

הבדל למדני בין סוגי ההזקים נוכל הגמרא מדברת על כך שלא נשבעים על קרקעות, אפילו אם מודה במקצת. אבל הרמב"ם (טוען ונטען ה', ב') טוען שצריך לשלם/להשבע במקרה של מודה במקצת על החופר בשדה חברו.

הגר"ח דן בכך, ובסופו של דבר מסכם:

"ואשר על כן לענין הדין דמי קרקע דדעת הרמב"ם דדינן כקרקע דאין נשבעין עליהן, חלוק דמי קרקע מדין חבלות, דבקרקע דחיובו בא מחמת עצם הממון שהפסידו, על כן התשלומין שהן חליפי עצם הקרקע שהזיק גם כן דינם כקרקע ואין נשבעין עליהן"                                                                                                                                         (חידושי הגר"ח טוען ונטען ה', ב')

נמצא שאם מודה במקצת בדין חבלות התשלום אינו 'דמי גופו' אבל בנזקי ממון כמו של קרקע התשלום הו דמי הדבר הניזוק.

שבת ובשת אלו דרגות גבוהות ביותר - אבל הן עוד רבדים עמוקים יותר של פגיעה והיחס אליהם בהתאם.[2]

4. גנב וגזלן וכו' – פגיעה עמוקה בבעלות

הרשימה הבאה, אותה מוסיף רבי חייא על ר' אושעיא, היא של גנב וגזלן. מסתבר לומר, שלא מדובר סתם בהיזק ממון, שהרי אדם שגונב משלם כפל, מה שמוכיח יש כאן משהו נוסף במהותו של מעשה ההיזק. "כן אורחות בוצע בצע, את נפש בעליו יקח" (משלי א', י"ט). אדם שגונב או גוזל  הוא לא רק מפסיד לחברו  את החפץ, אלא את הנפש של הבעלים. יש לאדם בעלות על הממון, ואם מישהו גנב לו זה לא רק לקיחת החפץ, אלא פגיעה בבעלות. הכפל[3] הוא סימן לעומק הפגיעה.

5. עדים זוממים – פגיעה באדם שסמך עליך

יחידה בפני עצמה היא העדים הזוממים. הגמרא במכות לומדת מהפסוק "ועשיתם לו כאשר זמם" (דברים י"ט, י"ט) שכאשר זמם ולא כאשר עשה (מכות ה:), וממילא "הרגו אין נהרגין" (שם). אם הרגו על פי העדים לא הורגים. המהר"ל בבאר הגולה מביא כל מיני בארות ש'פלשתים' סתמו במחלוקת על החכמים, ומסביר (באר ב', ב') בטוב טעם ודעת מדוע הדין הוא "כאשר זמם ולא כאשר עשה".

אבל בממון נחלקו הדעות האם הדין דומה:

1. תוספות: בעדים זוממים בממונות רק אם הוציאו את הכסף.
2. רשב"א (ה. ד"ה עדים): בכל מקרה גם כאשר הוציאו את הכסף וגם כשלא - מחייבים כסף.
3. רי"ף, ריטב"א (מכות ג.): רק במקרה שזמן ולא קרה בפועל, אפילו בממון - חייב. אבל אם כבר נעשה על פיו אין הבדל בין ממון למיתה ובשניהם אין חייבים.

לפי שיטת הרי"ף, ובמידה מסוימת גם לפי השיטות האחרות - הפגיעה היא לא אבדן הכסף, אלא על הפגיעה בתעודת היושר של האדם. במובן מסויים זה יותר מחובל אפילו משבת ובשת. להעליל על אדם שעשה מעשה כשהוא כופר בו. זה פסילת אמון. אדם כזה אלמלא העדים המזימים היה יכול להיפסל לעדות. שינוי מעמד.

6. אונס ומפתה ומוציא שם רע - המעמד האישי

השלישייה הבאה, של אונס, מפתה ומוציא שם רע, שבתורה נאמר שצריכים לשלם ממון קצוב. הרי שהתשלום אינו פונקציה ישירה של חסרון הממון התוצאתי.  עולה השאלה: מדוע משלמים במצב כזה הרי סוף סוף, כבר משלמים מדין חובל  את כל  חמשת הנזיקין! ומה עוד יש לשלם? אלא שיש פה פגיעה במעמד האישי[4], שעל זה התורה חייבה 50 [זה הערך המקסימלי של האדם בדיני ערכין]! חמישים זה שער החמישים – על הפגיעה במעמד האישי. אתה גרמת לה לפגיעה כזו, עקרונית גם באונס של מישהי לא בתולה וכו' יש פה פגיעה שאי אפשר לכמת אותה. זו פגיעה נפשית מעמדית שחמישים כסף זה ייצוג.

מוציא שם רע הוא מוחק את השם שלה, פגע חמורה יותר וזה כעין כפל של הקהס

7. היזק שאינו ניכר – פגיעה לא ממונית בחפצים שלך

השלישייה האחרונה היא מטמא, מדמע ומנסך. לכאורה לא היינו בכלל צריכים לשלם על זה בדיני נזיקין כי היזק שאינו נכיר לא שמיה היזק. אלא זו גזירה, כך לפי פסיקת הרמב"ם (חובל ומזיק ז', א').

תמיד אפשר להבין גזרה כסעיף חיצוני חשש מפני פירצה, אבל דרכנו להסתכל על הגיזרה בהוצאה לפעול של בחינה מופשטת בליבת הדבר עצמו. ובכן במה הפגיעה כאן? כשלאדם יש יין אפשר להרוס לו אותו, וזה נזקי ממון רגילים, אפשר לא לשמור עליו ואז זה דיני שומרים, או לגנוב ואז זו פגיעה משמעותית - אבל פה (רש"י ד: ד"ה מנסך, הכרעה במחלוקת בגיטין נב:) לקחו את היין וניסכו אותו לדבר עבירה. זה הנזק עצמו. הבאת את כל העבודה שלי לזר ההוא. 'לא אכפת לי מהכסף..', זו לא הנקודה - אלא הפגיעה פה חמורה ביותר, לטמא למישהו?! לנסך את היין שלו?! תחשוב על זה.

ג. נזקים שלא במעשה- שלא נמנו ברשימה

1. מוסר - דיבור

כאן אנו מגיעים למה שגם ר' חייא לא כלל ברשימתו: נזקים שלא במעשה. מסתבר, שכאשר אדם מזיק למישהו באמירה הוא לא חייב, אבל אם אדם מסר את חברו לעכו"ם הוא חייב על כך. יש פה חידוש גדול - גם מצד ההיזק, אבל במה הוא פגע?! המילה 'מוסר' הייתה אחת מהמילים החמורות בעם ישראל לדורותיו. למסור לגוי זה במידה מסוימת יותר חמור מהוויה פרטית. זה להוציא מישהו מכלל ישראל. להפקיע מהיהודי את יהדותו ולהשאיר אותו בידי עכו"ם. לא לנסך את היין שלו אלא אותו עצמו. וזה מקביל לאופי הנזק ע"י דיבור. כאילו הוסר מהאדם כח המדבר שבו. (צריך עוד להעמיק בזה)

2. פיגול - מחשבה

ההיזק הגבוה ביותר. הוא בעצם המחשבה. היכולת לפעול במחשבה לבדה הוא במדרגת הקודשים.  האדם הביא את הקרבן שלו, ואתה הוצאת אותו מהמקום ומהזמן. זה כהנים יכולים להיות. אין פה ענין של גוף, אלא האדם - שרצה להתקרב ל-ה' - נמצא מחוץ לזמן ולמקום. בזה פגעת.

זה דבר רוחני ששייך לקדשים. ב-26, בשם הוויה', זה כבר קדשים. גם בקדשים יכולה להיות פגיעה.

דיבור ומחשבה הן מחוץ לברייתא ששנינו, אבל הם מבטאים את ראשו מגיע השמימה, שער השמיים - הדיבור והמחשבות.

סיום

ראינו את 24 האבות, עברנו על הסדר שלהם. אפשר מתוכם גם לקחת את הדברים לחיוב ולהצמיח ישועות  - לראות את הטוב[5]:

1. ארבעה אבות נזיקין - בין ממון האדם לממון. אש זה עדיין ממונו אבל בתפר.
2. שומרים – בין אדם לממון, אך יש גם פגיעה באדם על כך שסמך עליך.
3. החובל - פגיעה ממשית באדם, במדרגות השונות שלו - והתשלום הוא הכופר במקום החבלה בעצמך.
4. גנב וגזלן - הפגיעה בטריטוריה של האדם, בבעלות שלו.
5. עדים זוממים - פגיעה באמון של האדם.
6. אונס ומפתה - פגיעה במעמד האישי, פגיעות נפשיות וכדו'.
7. מטמא וכדו' - פגיעה שהיא היזק שאינו ניכר, הפכת את דבריו לאיסור, לעבודה זרה.
8. מוסר - דיבור שבעקבותיו הוא יוצא מהיהודי שבו ומסור בידי עכו"ם.
9. מפגל - מחשבה בקדשים - אדם מביא קרבן ל-ה', והכהן מוציא את זה מחוץ למקומות, פסל אותו משם.

  ^[1] דבר דומה אנחנו מוצאים בל"ט אבות מלאכה, המסודרות לכך. להבנתי בכל מניין יש עניין. אפשר לראות את הסדר.

[2] אנחנו בסקירה של סולם הנזיקין להראות מתחילתו כפיצוי על אבדן הממון עד ההיזק היותר גבוה באדם ובנפש.  בוודאי לא כאן המקום להראות כל שלב איך מתקדם אלא את המעבר בין הקבוצות

[3] גם בגזלה יכול לשלם יותר ע מה שגזל אם נשבע.

[4] אבדן הבתולים הוא ביטוי לדבר שלם 'בתולי' המיוחד להיווצרות השלם האחר של 'בניין שלם' בין איש לאשתו. ערך הכתובה נלמד ממקור זה וכזה גם סכום הכתובה המקורי. (ע' בשעורים על כתובות)

[5] לדוגמא בחמשת דיני החובל לראות את מעלות האדם, לדוגמא להבין שהשבתת אדם אינה 'גרמא' אינה מניעת רווח אלא גרימת חסרון כי'אדם לעמל יולד' וכיוצ"ב מעלות האדם על הדיבור והמחשבה הפועלת – בקדושה.