שיחת הרב דוב זינגר בישיבה

ישיבת ההסדר עכו

הרב דוב זינגר – האדם המתפלל

"וענית ואמרת". בשביל שאני יאמר צריך שאתם תענו, שאתם תרצו. אני לא בטוח שרציתם שאבוא, אבל הנה אני פה אתכם.

במשנה במסכת בבא קמא נאמר שיש ארבעה אבות נזיקין – אנחנו יודעים מה זה שור, מה זה בור, מה זה הבער – אבל מה זה מבעה? אז ההסבר בגמרא הוא שזה אדם. איך זה אדם? כי הפסוק אומר "אם תבעיון בעיו". האדם הוא יצור בעייתי. שואל שאלות.

אומרים שהאדם הוא 'הומו ספיינס', האדם החושב. אבל לפי הגמרא האדם יותר משהו חושב זה שהוא מבקש. הוא יכול להיות פה בעכו, ועוד מעט תהיה תפילת מנחה והוא יהיה בירושלים הבנויה. הוא יכול להיות חולה, להתפלל על מישהו חולה, ולראות לנגד עיניו את הישועה. האדם הוא יצור שיש לו בקשות.

כשהאדם מבין שהוא יצור בעייתי. בישיבה אנחנו אומרים שיש תלמיד בעייתי, זה הבעיה שלי לא שלו. זה שיש לי בעיות, זה לא בעיה. כשלמישהו אין בעיה זו בעיה גדולה. כשמישהו מבסוט מהחיים זה בעיה. האדם חייב להסתובב בחיים עם בעיה. מה אתה רוצה?

היה אמור להיות שהאדם מתחיל להתפלל, הוא מתחיל לשמוע קול מארון הקודש והוא שומע קול שאומר לו: "כן, מה אני יכול לעזור לך? מה אתה רוצה? למה נגשת?". אחרי השיעור אנשים ניגשים לשאול שאלות, אז הוא שואל. הוא מבקש.

זו ההגדרה של האדם.

הומו-מתפללוס.

לשאול את החבר שלך לא רק מה הוא עושה, מה הוא עובד, אלא "מה הבעיה שלך?". זאת אומרת: במה אתה מתעסק? מה הרצון שלך? עת רצון.

יש לי זמן ביום לשאול מה אני מבקש. מה אני רוצה

הדרום קוריאונים רצו להיות חכמים כמו ישראל. חשבתי שזו אגדה אורבנית אבל בדידי הווה עובדא. הם הורידו הנחיה שצריכים ללמוד, תרגמו את גמרות שטיינזלץ, ובאו לארץ לבקר בכמה ישיבות, ביניהן הישיבה שלנו.

זה היה קוריאה ברמות. הם מנסים להבין מה אתה עושה. הם חשבו שהיהודים חכמים כי הם לומדים גמרא, הם לא מבינים שהגמרא חכמה כי היהודים למדו אותה. בכל מקרה, הדבר שהם הכי התפעלו ממנו היה הלימוד בחברותא. זה נראה לנו פשוט, אבל זה הדהים אותם והגמרא בעצם היא החברותא, היא בית המדרש.

אז יש חברותא, ויש תפילותא. תפילותא זה מישהו שאתה מתפלל איתו. למה הכוונה? מה זה אומר שיש מישהו שאתה מתפלל איתו? תפילותא – זה נשמע כמו תפל. אבל זו תפילה.

רבי נחמן רצה שאת כל התורות נהפוך לעצות. הבנות כל תורה שהן לומדות הופכות להיות תפלות. הופכות להיות תפילות.

תפילותא זה תפילדולה. תומכת לידה. מסייעת ללדת. שפרה ופועה. אדם מסתובב עם תפילה בתוכו. עם בקשה. לפעמים הבקשה כואבת וזה יוצא החוצה בצורה לא טובה, אם יש לו תפילותא טוב הוא יודע ליילד לו את הבקשה. עוזר לו לראות מה הוא בעצם מבקש. לכל אחד מאיתנו יש בקשה עמוקה שהוא רוצה לבקש.

מי מוכן להיות עזר לאימון שאעבוד איתו לפני כולם?

שי. אם לרב יש בקשה ונענים לו אז מקימים מצוות צדקה.

שי: אנשים שאומרים שטויות סתם. הבקשה – שאנשים יחשבו לפני שהם מדברים. כך שמה? שהמידע שאני מקבל יהיה יותר אמין. ואז? החברה תהיה יותר טובה. החברה תהיה יותר מתוקנת, לא יבלבלו את המוח.

אז אם יש לך חבר שאתה מרגיש שהוא מבלבל את המוח, אתה יכול לבקש ממנו? כן.

מה השתנה בין התלונה לבין הבקשה? זה עצמו נובע ממקום אחר.

נניח שאני התפילותא שלך – הייתי עוזר לך. איך אתה מסתובב בעולם. אפשר לבקש את זה מאנשים, ואפשר לפנות לבורא עולם, שהוא אוהב לשמוע את המילים. חלק מהיכולת שלנו לעמוד לפניו והלתפלל זה קשור לאיכות הדיבור שלנו. אם אנחנו מבלבלים את המוח אז אנחנו מבלבלים, אבל אם אנחנו מדברים מילים ממשיות אז זה נשמע אחרת. לפעמים אני יכול להיות מושג של 'מתפלל על חבירו'. אני מתפלל על שי. שי יש לו בקשה אחת שהדיבורים יהיו יותר מדויקים, שלא יסתובב בעולם עם מידע מבולבל. תנסו לראות אם אתם יכולים לעשות את זה.

אם מישהו מגיע לישיבה ושואל אתכם – מה עושים בישיבה?

לומדים תורה. מה זה נקרא ללמוד תורה? לדרוש את ה'. איך דורשים את ה'? אז אני מזרז את התהליכים כי אין לי סבלנות – אנחנו אומרים מילים. מייצרים הבל. העולם עומד על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן". אנחנו משחזרים את בריאת העולם. ה' ברא את העולם בדיבור. כשאנחנו לומדים לדבר, אנחנו מנסים להבין את המילה של התורה, את המילים, את הדיבורים.

אנחנו בעצם לומדים לכבד את המילים של ה', יש פה פסוק בתורה, מה העומק שלו, מה התורה רוצה מאיתנו – אז יש גם צד שני, שהוא לומד לייקר את המילים שלו. כשהוא נותן למילים כבוד, אז גם המילים שלו הופכות להיות מילים ממשיות. זה דבר גדול מאוד, כי כשהאדם מדבר אז – כמו שנאמר 'צדיק גוזר ו-ה' מקיים' – צדיק זה מי שלא מדבר סתם. כשהוא אומר מילה היא מגיעהלמקום.

תחשבו שישיבה רוצה למדוד התקדמות של האדם בחמש שנות הסדר – איך מודדים את זה? מה הציר, מה המדד, שאיתו אפשר למדוד התקדמות? לומדים לדרוש את ה' – בודקים כמה דרישת ה'. עוד מדדים שמציעים לתורמים, כי התלמידים מתקדמים על הציר?

מתקדמים בדיבור. זו התשובה הנכונה. בודקים כמה המילים שלנו במקום אחר. אם אנחנו לומדים לדבר דיבור מופשט, דיבור ממשי, ש-ה' ברא את העולם הזה בדיבור. למילים שלנו יש כוח.

אני יכול לומר מילים סתם: 'הא אחי, בוקר טוב, מה העניינים?'. אבל אם נהיה לי כוח של ברכה, של הדיבור שמשנה מציאות: אני אומר לו 'בהצלחה במבחן שיש לך, בהצלחה באתגר שיש לך", אז המילים יוצרות מציאות, כי ה' ברא את העולם במילים. כשהאדם מתקדם בדיבור שלו, גם ביכולת ההקשבה, בקריאת התורה, מה שהתורה קוראת לנו. כשהאדם מתרגל להקשיב לקדוש ברוך הוא, הוא מתרגל להקשיב גם לחבר שלו, מתרגל להקשיב גם לאשתו, לחבררה שלו. תחשבו שהיינו חיים בחברה שלפני שצריך להגיב היה צריך להקשיב.

המעבר מפינג-פונג לביליארד – מישר להגיב לתת זמן לכל אחד. אם היה קצב כזה לדיבור, והמילים היו צריכות את הפנאי שלהם להגיע ליעדן.

אנחנו בישיבה לומדים קצת את השפה הזו. סיפרתי במדרשה, שהיה אצלנו בישיבה מעגל שנקרא "בליץ", בלי ציניות. יוצרים אוויר בלי ציניות. למרות שזה גברים... זה לא דורש יותר מדי. הכלל הראשון שאני מדבר אל מישהו – לא מדבר באוויר, לא מדבר לחבר'ה במחזור – אתה מפנה את הדיבור שלך למישהו. תמיד דיבור שהוא למישהו הוא. במקום לדבר על לדבר אל. ואחר כך הוא צריך לומר מה הוא שמע. לא בכל שיחה, הוא מבקש את המלח ואתה אומר לו "אני שומע שאתה מבקש את המלח", אבל בדיבורים בלי ציניות, בדיבורים היוצאים מהלב ונכנסים אל הלב, אני חוזר על המילים. "שיקוף". לחזור על מה שנאמר. "מה בו". מה כתוב. מה נאמר פה. לפני למה זה מחבר אותי. אחר כך אני מנסה להגיע לתמצית – מה בעצם אמרת. דיבור יש תמיד כוונה מאחוריו. מה בו – ומה ליבו. מה העומק. ואז "מה לי-בו", מה זה מבקש ממני. מה זה דורש ממני?

1.   להקשיב.

2.   שיקוף – מה בו.

3.   מה ליבו – מה היסוד. התמצית.

4.   מה לי-בו – מה יש לי בתוך הדבר הזה.

בסוגיה הלכתית זה ברור מה זה דורש ממני, אבל בכל דבר – מה זה מזמין אותי. בכל לימוד אני שואל מה הוא אמר (מה בו?), מה בעצם הוא אמר (מה ליבו?), ומה זה בשבילי (מה לי-בו?).

הייתה אצלנו מישהי שהייתה בעוטף בשמחת תורה, הייתה 35 שעות בממ"ד וסיפרה את הסיפור שלה. בסוף הסיפור שאלה אם יש שאלות. אז הם עבדו לפי הכללים וחזרו על מה שהיא אמרה – וכל אחד חזר על משפט אחד שתפס אותו בדברים שלה.

והיא התחילה לבכות. היא אומרת שהיא מסתובבת עם השיחה הזו בכל הארץ ופעם ראשונה שהיא בוכה. כי היא תמיד מדברת, ופעם ראשונה שהיא שומעת את מה שהיא אומרת, כי היא שמעה את זה מחדש, היא קיבלה את התהודה של הדברים שלה. זה פגש אותה בצורה חזקה.

הרבה פעמים מישהו בא להתייעץ איתי, כמובן שתמיד יש לי מה לומר לו כי יש לי זקן לבן, אז ברור שלפני שאני חוטא וישר מביא לו את התשובה, אני רק חוזר על השאלה ולפעמים הוא אומר לי "תודה הרב" והולך.

מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה – העצה נמצאת בלב האדם. האדם יודע מה הוא מבקש, והוא צריך שמישהו ידלה את זה ממנו.

הקשבה פעילה, הקשבה רדיקלית, מולידה את התשובה. 'אוחילה לא-ל אחלה פני... לאדם מערכי לב ומ-ה' מענה לשון'. מה כוונת הדברים? מה זה "מענה לשון"?

לאדם יש מערכי לב, ההקשבה של ה', המענה של ה', זה היכולת שלי לדבר. בגלל שיש הקשבה פה אז הדיבור שלי יכול להוולד. כשהאדם זוכה לעמוד מול ה', כשהוא חווה את ההרגשה ש-ה' שומע אותו, שהוא מוקשב, אז המערכי לב מקבל לשון. עצם המענה הוא ההקשבה. "אם שגורה תפילתי בפי" סימן שהיא מתקבלת. זה מה שאני זקוק לו. אני חש שהדברים שלי מתקבלים.

"ענה ואמר", "וענית ואמרת", העניה היא בעצם העובדה שהצלחתי.

אז זו התפילותא. כמו בחברותא. מה בו-מה בליבו-מה בלי-בו – מה כתוב, מה ליבת הדבר, ומה הוא רוצה להגיד לי.

זה חלק מהעשיה שלנו. האדם הוא יצור שהוא עושה הרבה, אבל הוא יותר מאשר אדם שעושה אלא יומינג-בינג. אדם שהווה. אדם דבק בקדוש ברוך הוא, בהוויה. כשהוא עובד הוא בעצם הוויתו קיים. אין לנו פנאי וזמן להזכר בזה שאנחנו קיימים.

המתנה הזו שיש לנו מדי יום – ה' נתן לנו מתנה עצומה – לפנות את עצמנו מהעשייה היומיומית, מהריצה היומיומית. "מה קורה איתך? מה אתה מבקש?", נגיד שאדם היה עוצר אותך ושואל מה אתה מבקש? הסידור עוזר לנו לסדר את הבקשות הכלליות שלנו, אבל תמיד צריך לחשוב איפה הבקשה המיוחדת שלי בתוך זה. זו מתנה גדולה מאוד שנמצאת בתוכנו כשאנחנו נמצאים לפני ה' יתברך.

היפלא מ-ה' דבר? ה' יכול לעשות כל דבר, ה' יכול להחזיר את החטופים כל רגע, כל עם ישראל מייחל ומתפלל לזה, גם מי שאין לו זקן וכיפה, איך זה יקרה זו לא השאלה. זו דוגמה קיצונית שכולנו שותפים לה. כשהאדם נותן לבקשות האלה להיות שותפות בעת רצון שלו, אז הוא הופך להיות בן אדם אחר.

האדם המתפלל הוא אדם שונה מאדם שמתנהל בעולם הזה בלי היכולת לבטא את הרצונות בעולם הזה.

תודה רבה, תזכו להיות בעייתיים. למרות שאנחנו נאלצים לצאת לקרב ולהלחם, הידיים ידי עשיו, אבל הקול קול יעקב. יש לנו קול לדבר. נבקש מ-ה' יתברך שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. בלי מילואים יותר מדי, בלי הפרעות. נוכל לעמוד לפני ה' ו-ה' יושיענו בקרוב.

By ישיבת ההסדר עכו June 24, 2026
By ישיבת ההסדר עכו June 24, 2026
תקציר: השיעור פותח בניתוח מחלוקת רבי ורבי יוסי במסכת שבת לגבי מלאכת "לש", ומציג חקירת יסוד בהגדרת המלאכה: האם האיסור הוא עצם מפגש הנוזל עם המוצק (כדעת רבי, לפיה "נתינת מים זו היא שרייתן"), או שמא נדרשת יצירת עיסה וערבוב פיזי (כדעת רבי יוסי, הסובר "אינו חייב עד שיגבל"). דיון זה מתפתח סביב הבחנת הגמרא ואמוראיה בין חומרים שונים, תוך חלוקה בין חומרים "בני גיבול" (כמו קמח ועפר) לבין חומרים שאינם בני גיבול (כמו אפר, דיו ומורסן). בעוד שחלק מהראשונים (כתוספות והראב"ד) מחלקים ברמות השונות של היעדר הגיבול בחומרים אלו, להלכה פוסקים רוב הראשונים והרמב"ם כדעת רבי יוסי, בעוד שחלק מפוסקי אשכנז והשולחן ערוך החמירו כדעת רבי. בהמשך השיעור נבחנת שיטת הרמב"ם, אשר אינו מקדיש הלכה נפרדת ללש ומבאר שחומר שאינו בר גיבול (כמו אפר או מורסן) הוא חומר שגיבולו אינו מועיל לו פיזית, ולכן מותר לערבו לכתחילה. השיעור מסכם בהבחנה רעיונית עמוקה במלאכת לש בין ה"אב" ל"תולדה": ה"אב" מתמקד ברצף העבודה של סדר הפת (מלמעלה למטה)—הוצאת כוחו של הקמח אל הפועל והמשך עיבוד הגרגרים לאחר הטחינה, שלב בו עצם החיבור למים נחשב מלאכה; לעומת זאת, ה"תולדה" מוגדרת על פי הדמיון בתוצר הסופי, דהיינו יצירת ישות חדשה ומחוברת של חומרים (כמו זרע פשתן ושומשמין שמתערבים ונתלים זה בזה).
By ישיבת ההסדר עכו June 18, 2026
"שאין שום שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות, שהמשמח לב אומללים אלו דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תרצ"ד). תלמידי הישיבה האלופים בחלוקת מתנות לאביונים כמצוותה, ע"פ הנחיות פיקוד העורף, במקלטים ובחדרי המדרגות השכונתיים. למרות המלחמה, מרימים את האווירה ברחבי העיר!"חָשַׁב ה' לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן נָטָה קָו לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ" (איכה ב', ח'). מתוך רצון לתיקון שבירת חומות ירושלים אשר הציון המרכזי שלהן הוא בחודש תמוז, יצא מו"ר רה"י יחד עם קבוצת תלמידים להתפלל תפילת ראש חודש בחומות העיר העתיקה בעכו. למקום בו הקבוצה התפללה ישנן כמה משמעויות מרכזיות. העיר עכו ככלל ונמל עכו, השוכן צמוד לחומות העיר העתיקה, בפרט, מציינים את השיבה לארץ ישראל אשר התאפיינה בהגעת יהודים במהלך כל הדורות (הרמב"ן, הרמב"ם והרמח"ל לדוגמא) דרך העיר. שם נוסף לנמל הוא הנמל הפיזני (Pisani), מלשון העיר פיזה (ממנו מגדל פיזה) אשר באיטליה, מקור האימפריה הרומית ממנה הגיע טיטוס וניתץ את חומות העיר ירושלים בתקופת ביהמ"ק השני. דווקא במקום זה, התקיימה תפילת ראש החודש החגיגית בליווי כלי נגינה, כמין תשובה לאותם אלו שרצו להשמיד אותנו בכל הדורות- מנבוכדנצאר הבבלי, דרך טיטוס הרומי, הצלבנים, העות'מאנים ועוד רבים אחרים. חודש טוב ומבורך, בו אנו מציינים אירועים קשים בהיסטוריה היהודית, אך גם מבינים את גודל הנס שבשיבת ציון והקמת מדינת ישראל היהודית. מתוך תהליך הגאולה הכללית, לישיבה ישנו חלק משמעותי בשינוי הדרמטי לטובה של הדמוגרפיה היהודית בעיר עכו, דבר שרה"י התייחס אליו בסיור שנעשה לאחר התפילה, דבר שלא היה יכול לקרות לפני הקמת הישיבה ע"י הרב בעיר. "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים"
By ישיבת ההסדר עכו June 16, 2026
By ישיבת ההסדר עכו June 9, 2026
By ישיבת ההסדר עכו June 9, 2026
תקציר : השיעור מתמקד במלאכת דש ובמלאכת זורה, המהוות שני צדדים משלימים: דש מתמקדת בעיקר בצד הימין, קרי גילוי הפרי והתוצר החיובי, בעוד זורה מתמקדת בצד השמאל, שהוא הרחקת הפסולת וההפרשות באמצעות הרוח. במישור ההלכתי, השיעור מנתח את גדרי שתי המלאכות הללו ואת זיקתן ל"גידולי קרקע". במלאכת דש, נבחנת הסתירה בין הפטור בפציעת חילזון לבין החיוב בחליבה (משום מפרק), תוך הבאת תירוציהם של הראשונים ורבי אברהם בן הרמב"ם, המבחינים בין אב המלאכה בשדה לבין תולדותיה המתרחבות גם לבעלי חיים בעלי עור (המייצרים דם וחלב). במלאכת זורה, השיעור דן בדברי הירושלמי המחייב אדם הרוקק והרוח מפריחה את רוקו, ומסביר כי בשונה מדיני נזיקין שבהם הרוח פוטרת, בהלכות שבת נחשבת ההסתייעות ברוח להפרדת הפסולת כ"מלאכת מחשבת" המחייבת את העושה אותה – ומתוך כך מגיעים לחידוש הרואה את יורק כמפרק את הפסולת מהאדם עצמו, הנחשב כאוכל.
By ישיבת ההסדר עכו June 3, 2026
By ישיבת ההסדר עכו June 2, 2026
תקציר : כפי שראינו, ל"ט מלאכות שבת אינן רשימה מקרית, אלא הן משקפות את מבנה המשכן ומשמשות ככלי לבניית העולם כבית להשראת השכינה. במסגרת "סידורא דפת" (שלבי הכנת הלחם), מלאכת מעמר – שעניינה איסוף וקיבוץ שיבולים לערמה – נחשבת לחריגה ומורכבת להגדרה, שכן בשונה ממלאכות אחרות היא אינה משנה פיזית את מצב החומר, אינה נצרכת בכל סוגי הגידולים, והגמרא והראשונים התקשו למצוא לה תולדות (מלאכות משנה). סביב הגדרת יצירה זו נחלקו אביי ורבא בגמרא: רבא סובר שישנו איסור מעמר גם בדברים שאינם צומחים ישירות מהקרקע (כגון כינוס מלח ממלחתא), ואילו אביי קובע את הכלל "אין עימור אלא בגידולי קרקע". בעוד ששיטת ה"אור זרוע" מרחיבה את האיסור ואוסרת מהתורה לקבץ כל דבר שהתפזר (כמו ביצים או סוכריות), הרמב"ם ורוב הפוסקים פסקו כדעת אביי ופטרו מהתורה איסוף של חומרים שאינם גידולי קרקע. כדי ליישב סתירות פנימיות בסוגיה וברמב"ם, הגדירו הראשונים כי מלאכת מעמר תלויה באופן מובהק בזיקה לקרקע וב"מקום גידולו" של החפץ. לאור זאת, ניתן לחלק את מרחב הפעולה לשלושה שלבים: בשדה (מקום הגידול המקורי) חל איסור דאורייתא לכל הדעות, בחצר חל איסור דרבנן בלבד מחשש שהדבר יוביל לעשיית מלאכה קבועה, ואילו בתוך הבית פטורים לחלוטין מאיסור מעמר (למעט מקרים בהם הקיבוץ יוצר חפץ חדש לחלוטין כמו עיגול דבלה), שכן הבית מפקיע לחלוטין את "דרך המלאכה" החקלאית. כפי שנראה, העובדה שיש סדר למלאכות מחייב שהחיבור לקרקע ימשיך מזורע, ולא יכול להיות שבמלאכה אחת לא יהיה חיוב לקשר לגידולי קרקע, ובמלאכה שאחריה כן.
Show More