לקראת שבת | פרשת ״כי תבוא״ | הרב שלמה גוטמן

הרב נעם ורשנר שליט"א שימש ר"מ בישיבה במשך שבעה עשרה שנים רצופות – שנים מלאות עשייה, לימוד והשפעה עמוקה. בתקופה ארוכה זו הוא לא היה רק ר"מ שמוסר שיעורים, אלא גם דמות מחנכת, מלווה ותומכת, שהצליחה לגעת בלבבות של דורות רבים של תלמידים. במהלך שנותיו בישיבה הרב נעם בלט בסגנונו המיוחד – שילוב של עומק תורני עם רגישות חינוכית, גישה פתוחה עם דרישה לערך ולאמת. הוא לא הסתפק בהעברת שיעור עיוני, אלא השקיע זמן רב בשיחות אישיות, בהכוונה ובהקשבה אמיתית לכל תלמיד ותלמיד. בזכותו, רבים גילו מחדש את הקשר שלהם ללימוד התורה ולחיי הרוח. דמותו של הרב נעם לא התעצבה רק בין כתלי בית המדרש, אלא גם מחוצה להם. לצד עבודתו החינוכית, הרב נעם משמש במשך שנים רבות כרב סיירת גולני במסגרת שירותו במילואים. פעמים רבות נקרא לדגל, ולעיתים ולא היה נמצא בישיבה בשל מחויבותו למדינה ולעם ישראל. למרות המרחק שנכפה עליו לעיתים, תלמידיו הרגישו תמיד את נוכחותו, את מסירותו ואת דוגמתו האישית המיוחדת – אדם שמחבר בין תורה לעשייה, בין רוח למסירות נפש ממשית. הרב נעם חינך לא רק מתוך ספרים, אלא מתוך דוגמה אישית. ענווה, ישרות ואכפתיות היו טבועים בכל צעד שלו, ובכך היה לדמות מופת עבור תלמידיו – דמות של רב שהוא גם מחנך, מורה דרך ואדם פשוט. כעת, לאחר שבעה עשרה שנים, כשהרב נעם עוזב את בית הישיבה, כולנו מרגישים את גודל החיסרון. אבל לצד תחושת הגעגוע, נשארים בליבנו שיעורים, מסרים וזיכרונות שילוו אותנו תמיד. מפעל חייו בישיבה טבוע באלפי תלמידים, הנושאים את תורתו ואת דרכו איתם הלאה לכל מקום שילכו. לציון פרידה זו, הוציאה הישיבה ספר מיוחד המוקדש לרב נעם – ספר הכולל שיעורים, לצד זיכרונות ומילים חמות של תלמידים ורבנים אשר זכו לשהות במחיצתו וללמוד ממנו לאורך השנים. ספר זה הוא ביטוי קטן להוקרה גדולה על דמותו ופועלו. (התמונה צולמה בערב הפרידה בישיבה)

הרב דוב זינגר – האדם המתפלל "וענית ואמרת". בשביל שאני יאמר צריך שאתם תענו, שאתם תרצו. אני לא בטוח שרציתם שאבוא, אבל הנה אני פה אתכם. במשנה במסכת בבא קמא נאמר שיש ארבעה אבות נזיקין – אנחנו יודעים מה זה שור, מה זה בור, מה זה הבער – אבל מה זה מבעה? אז ההסבר בגמרא הוא שזה אדם. איך זה אדם? כי הפסוק אומר "אם תבעיון בעיו". האדם הוא יצור בעייתי. שואל שאלות. אומרים שהאדם הוא 'הומו ספיינס', האדם החושב. אבל לפי הגמרא האדם יותר משהו חושב זה שהוא מבקש. הוא יכול להיות פה בעכו, ועוד מעט תהיה תפילת מנחה והוא יהיה בירושלים הבנויה. הוא יכול להיות חולה, להתפלל על מישהו חולה, ולראות לנגד עיניו את הישועה. האדם הוא יצור שיש לו בקשות. כשהאדם מבין שהוא יצור בעייתי. בישיבה אנחנו אומרים שיש תלמיד בעייתי, זה הבעיה שלי לא שלו. זה שיש לי בעיות, זה לא בעיה. כשלמישהו אין בעיה זו בעיה גדולה. כשמישהו מבסוט מהחיים זה בעיה. האדם חייב להסתובב בחיים עם בעיה. מה אתה רוצה? היה אמור להיות שהאדם מתחיל להתפלל, הוא מתחיל לשמוע קול מארון הקודש והוא שומע קול שאומר לו: "כן, מה אני יכול לעזור לך? מה אתה רוצה? למה נגשת?". אחרי השיעור אנשים ניגשים לשאול שאלות, אז הוא שואל. הוא מבקש. זו ההגדרה של האדם. הומו-מתפללוס. לשאול את החבר שלך לא רק מה הוא עושה, מה הוא עובד, אלא "מה הבעיה שלך?". זאת אומרת: במה אתה מתעסק? מה הרצון שלך? עת רצון. יש לי זמן ביום לשאול מה אני מבקש. מה אני רוצה הדרום קוריאונים רצו להיות חכמים כמו ישראל. חשבתי שזו אגדה אורבנית אבל בדידי הווה עובדא. הם הורידו הנחיה שצריכים ללמוד, תרגמו את גמרות שטיינזלץ, ובאו לארץ לבקר בכמה ישיבות, ביניהן הישיבה שלנו. זה היה קוריאה ברמות. הם מנסים להבין מה אתה עושה. הם חשבו שהיהודים חכמים כי הם לומדים גמרא, הם לא מבינים שהגמרא חכמה כי היהודים למדו אותה. בכל מקרה, הדבר שהם הכי התפעלו ממנו היה הלימוד בחברותא. זה נראה לנו פשוט, אבל זה הדהים אותם והגמרא בעצם היא החברותא, היא בית המדרש. אז יש חברותא, ויש תפילותא. תפילותא זה מישהו שאתה מתפלל איתו. למה הכוונה? מה זה אומר שיש מישהו שאתה מתפלל איתו? תפילותא – זה נשמע כמו תפל. אבל זו תפילה. רבי נחמן רצה שאת כל התורות נהפוך לעצות. הבנות כל תורה שהן לומדות הופכות להיות תפלות. הופכות להיות תפילות. תפילותא זה תפילדולה. תומכת לידה. מסייעת ללדת. שפרה ופועה. אדם מסתובב עם תפילה בתוכו. עם בקשה. לפעמים הבקשה כואבת וזה יוצא החוצה בצורה לא טובה, אם יש לו תפילותא טוב הוא יודע ליילד לו את הבקשה. עוזר לו לראות מה הוא בעצם מבקש. לכל אחד מאיתנו יש בקשה עמוקה שהוא רוצה לבקש. מי מוכן להיות עזר לאימון שאעבוד איתו לפני כולם? שי. אם לרב יש בקשה ונענים לו אז מקימים מצוות צדקה. שי: אנשים שאומרים שטויות סתם. הבקשה – שאנשים יחשבו לפני שהם מדברים. כך שמה? שהמידע שאני מקבל יהיה יותר אמין. ואז? החברה תהיה יותר טובה. החברה תהיה יותר מתוקנת, לא יבלבלו את המוח. אז אם יש לך חבר שאתה מרגיש שהוא מבלבל את המוח, אתה יכול לבקש ממנו? כן. מה השתנה בין התלונה לבין הבקשה? זה עצמו נובע ממקום אחר. נניח שאני התפילותא שלך – הייתי עוזר לך. איך אתה מסתובב בעולם. אפשר לבקש את זה מאנשים, ואפשר לפנות לבורא עולם, שהוא אוהב לשמוע את המילים. חלק מהיכולת שלנו לעמוד לפניו והלתפלל זה קשור לאיכות הדיבור שלנו. אם אנחנו מבלבלים את המוח אז אנחנו מבלבלים, אבל אם אנחנו מדברים מילים ממשיות אז זה נשמע אחרת. לפעמים אני יכול להיות מושג של 'מתפלל על חבירו'. אני מתפלל על שי. שי יש לו בקשה אחת שהדיבורים יהיו יותר מדויקים, שלא יסתובב בעולם עם מידע מבולבל. תנסו לראות אם אתם יכולים לעשות את זה. אם מישהו מגיע לישיבה ושואל אתכם – מה עושים בישיבה? לומדים תורה. מה זה נקרא ללמוד תורה? לדרוש את ה'. איך דורשים את ה'? אז אני מזרז את התהליכים כי אין לי סבלנות – אנחנו אומרים מילים. מייצרים הבל. העולם עומד על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן". אנחנו משחזרים את בריאת העולם. ה' ברא את העולם בדיבור. כשאנחנו לומדים לדבר, אנחנו מנסים להבין את המילה של התורה, את המילים, את הדיבורים. אנחנו בעצם לומדים לכבד את המילים של ה', יש פה פסוק בתורה, מה העומק שלו, מה התורה רוצה מאיתנו – אז יש גם צד שני, שהוא לומד לייקר את המילים שלו. כשהוא נותן למילים כבוד, אז גם המילים שלו הופכות להיות מילים ממשיות. זה דבר גדול מאוד, כי כשהאדם מדבר אז – כמו שנאמר 'צדיק גוזר ו-ה' מקיים' – צדיק זה מי שלא מדבר סתם. כשהוא אומר מילה היא מגיעהלמקום. תחשבו שישיבה רוצה למדוד התקדמות של האדם בחמש שנות הסדר – איך מודדים את זה? מה הציר, מה המדד, שאיתו אפשר למדוד התקדמות? לומדים לדרוש את ה' – בודקים כמה דרישת ה'. עוד מדדים שמציעים לתורמים, כי התלמידים מתקדמים על הציר? מתקדמים בדיבור. זו התשובה הנכונה. בודקים כמה המילים שלנו במקום אחר. אם אנחנו לומדים לדבר דיבור מופשט, דיבור ממשי, ש-ה' ברא את העולם הזה בדיבור. למילים שלנו יש כוח. אני יכול לומר מילים סתם: 'הא אחי, בוקר טוב, מה העניינים?'. אבל אם נהיה לי כוח של ברכה, של הדיבור שמשנה מציאות: אני אומר לו 'בהצלחה במבחן שיש לך, בהצלחה באתגר שיש לך", אז המילים יוצרות מציאות, כי ה' ברא את העולם במילים. כשהאדם מתקדם בדיבור שלו, גם ביכולת ההקשבה, בקריאת התורה, מה שהתורה קוראת לנו. כשהאדם מתרגל להקשיב לקדוש ברוך הוא, הוא מתרגל להקשיב גם לחבר שלו, מתרגל להקשיב גם לאשתו, לחבררה שלו. תחשבו שהיינו חיים בחברה שלפני שצריך להגיב היה צריך להקשיב. המעבר מפינג-פונג לביליארד – מישר להגיב לתת זמן לכל אחד. אם היה קצב כזה לדיבור, והמילים היו צריכות את הפנאי שלהם להגיע ליעדן. אנחנו בישיבה לומדים קצת את השפה הזו. סיפרתי במדרשה, שהיה אצלנו בישיבה מעגל שנקרא "בליץ", בלי ציניות. יוצרים אוויר בלי ציניות. למרות שזה גברים... זה לא דורש יותר מדי. הכלל הראשון שאני מדבר אל מישהו – לא מדבר באוויר, לא מדבר לחבר'ה במחזור – אתה מפנה את הדיבור שלך למישהו. תמיד דיבור שהוא למישהו הוא. במקום לדבר על לדבר אל. ואחר כך הוא צריך לומר מה הוא שמע. לא בכל שיחה, הוא מבקש את המלח ואתה אומר לו "אני שומע שאתה מבקש את המלח", אבל בדיבורים בלי ציניות, בדיבורים היוצאים מהלב ונכנסים אל הלב, אני חוזר על המילים. "שיקוף". לחזור על מה שנאמר. "מה בו". מה כתוב. מה נאמר פה. לפני למה זה מחבר אותי. אחר כך אני מנסה להגיע לתמצית – מה בעצם אמרת. דיבור יש תמיד כוונה מאחוריו. מה בו – ומה ליבו. מה העומק. ואז "מה לי-בו", מה זה מבקש ממני. מה זה דורש ממני? 1. להקשיב. 2. שיקוף – מה בו. 3. מה ליבו – מה היסוד. התמצית. 4. מה לי-בו – מה יש לי בתוך הדבר הזה. בסוגיה הלכתית זה ברור מה זה דורש ממני, אבל בכל דבר – מה זה מזמין אותי. בכל לימוד אני שואל מה הוא אמר (מה בו?), מה בעצם הוא אמר (מה ליבו?), ומה זה בשבילי (מה לי-בו?). הייתה אצלנו מישהי שהייתה בעוטף בשמחת תורה, הייתה 35 שעות בממ"ד וסיפרה את הסיפור שלה. בסוף הסיפור שאלה אם יש שאלות. אז הם עבדו לפי הכללים וחזרו על מה שהיא אמרה – וכל אחד חזר על משפט אחד שתפס אותו בדברים שלה. והיא התחילה לבכות. היא אומרת שהיא מסתובבת עם השיחה הזו בכל הארץ ופעם ראשונה שהיא בוכה. כי היא תמיד מדברת, ופעם ראשונה שהיא שומעת את מה שהיא אומרת, כי היא שמעה את זה מחדש, היא קיבלה את התהודה של הדברים שלה. זה פגש אותה בצורה חזקה. הרבה פעמים מישהו בא להתייעץ איתי, כמובן שתמיד יש לי מה לומר לו כי יש לי זקן לבן, אז ברור שלפני שאני חוטא וישר מביא לו את התשובה, אני רק חוזר על השאלה ולפעמים הוא אומר לי "תודה הרב" והולך. מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה – העצה נמצאת בלב האדם. האדם יודע מה הוא מבקש, והוא צריך שמישהו ידלה את זה ממנו. הקשבה פעילה, הקשבה רדיקלית, מולידה את התשובה. 'אוחילה לא-ל אחלה פני... לאדם מערכי לב ומ-ה' מענה לשון'. מה כוונת הדברים? מה זה "מענה לשון"? לאדם יש מערכי לב, ההקשבה של ה', המענה של ה', זה היכולת שלי לדבר. בגלל שיש הקשבה פה אז הדיבור שלי יכול להוולד. כשהאדם זוכה לעמוד מול ה', כשהוא חווה את ההרגשה ש-ה' שומע אותו, שהוא מוקשב, אז המערכי לב מקבל לשון. עצם המענה הוא ההקשבה. "אם שגורה תפילתי בפי" סימן שהיא מתקבלת. זה מה שאני זקוק לו. אני חש שהדברים שלי מתקבלים. "ענה ואמר", "וענית ואמרת", העניה היא בעצם העובדה שהצלחתי. אז זו התפילותא. כמו בחברותא. מה בו-מה בליבו-מה בלי-בו – מה כתוב, מה ליבת הדבר, ומה הוא רוצה להגיד לי. זה חלק מהעשיה שלנו. האדם הוא יצור שהוא עושה הרבה, אבל הוא יותר מאשר אדם שעושה אלא יומינג-בינג. אדם שהווה. אדם דבק בקדוש ברוך הוא, בהוויה. כשהוא עובד הוא בעצם הוויתו קיים. אין לנו פנאי וזמן להזכר בזה שאנחנו קיימים. המתנה הזו שיש לנו מדי יום – ה' נתן לנו מתנה עצומה – לפנות את עצמנו מהעשייה היומיומית, מהריצה היומיומית. "מה קורה איתך? מה אתה מבקש?", נגיד שאדם היה עוצר אותך ושואל מה אתה מבקש? הסידור עוזר לנו לסדר את הבקשות הכלליות שלנו, אבל תמיד צריך לחשוב איפה הבקשה המיוחדת שלי בתוך זה. זו מתנה גדולה מאוד שנמצאת בתוכנו כשאנחנו נמצאים לפני ה' יתברך. היפלא מ-ה' דבר? ה' יכול לעשות כל דבר, ה' יכול להחזיר את החטופים כל רגע, כל עם ישראל מייחל ומתפלל לזה, גם מי שאין לו זקן וכיפה, איך זה יקרה זו לא השאלה. זו דוגמה קיצונית שכולנו שותפים לה. כשהאדם נותן לבקשות האלה להיות שותפות בעת רצון שלו, אז הוא הופך להיות בן אדם אחר. האדם המתפלל הוא אדם שונה מאדם שמתנהל בעולם הזה בלי היכולת לבטא את הרצונות בעולם הזה. תודה רבה, תזכו להיות בעייתיים. למרות שאנחנו נאלצים לצאת לקרב ולהלחם, הידיים ידי עשיו, אבל הקול קול יעקב. יש לנו קול לדבר. נבקש מ-ה' יתברך שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. בלי מילואים יותר מדי, בלי הפרעות. נוכל לעמוד לפני ה' ו-ה' יושיענו בקרוב.

״ עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר ״

״פִּתְחוּ לִי שַׁעַרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ״