תקציר:

מחלוקת הראשונים האם סתם כך מברכים ברכה נפרדת על תפילין של ראש, או רק אם סח בין תפילה לתפילה, מובילה אותנו לדיון ביחס בין מצוות תפילין של יד לתפילין של ראש. נבחן את ההבדל ביניהם במניין המצוות, מצוות קשירת תפילין, חקירה על מצוות מעשיות וקיומיות ועוד. לאור זאת, נעמיק ביסוד הרוחני של התפילין, בעיקר התפילין שבראש, שהם כעין הציץ במצח כהן הגדול.

ברכות התפילין - בין תפילין של ראש לתפילין של יד

סת"ם - מנחות - שיעור כללי 3 - הרב יוסי שטרן

א. מבוא

1. הוקשה כל התורה כולה לתפילין

היום נפטר שר וגדול בישראל, ונתפלל שזכותו תגן על עם ישראל כולו[1].

אנחנו לומדים על תפילין, ובסוגיות פטור נשים מתפילין נאמר:

"רב אחא בר יעקב אמר קרא והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות י"ג, ט') הוקשה כל התורה כולה לתפילין" (קידושין לה.)

לאור זאת, אומרת הגמרא שם, נשים פטורות מתפילין כי הן פטורות מתורה. תורה זה תפילין. אלא שהתורה היא בדיבור ובמחשבה, והתפילין הן במעשה. אחרי שהתורה מציינת "ודברת בם" על לימוד תורה, אנחנו לומדים שיש ארבע פרשיות ספציפיות שצריכות להיות ממש על האדם.

השווינו בין תפילין לבין כל התורה כולה. בפרשיית תפילין נאמר "למען תהיה תורת ה' בפיך". תפילין היא תשמיש קדושה, מכשיר קדושתי, שמביא את תורת ה' להיות אצלך. לימדונו חז"ל בהלכות תפילין שהתפילין עשויות רק מבהמה טהורה "מן המותר בפיך". האם 'אוכלים את התפילין'? אלא, שלא רק שיש מצוות לימוד תורה בפה, אלא יש גם תורת ה' שתהיה בפיך, נבלעים בתוכך דרך הנחת הנחת התפילין חיבור התורה בגוף. התפלין שהם עור מחפים על האור (אורייתא, פרשיות התורה ואזכרות ה') והם מהדהדים שהעור של האדם הוא ביטוי של האור הפנימי (צלם א-לוהים).

הרבה פעמים בבר מצווה נערים דורשים על התפילין. מה מיוחד כל כך בתפילין? תפילין זו מצווה מעשית, שאינה אמירה או מחשבה, וכל יום מתחדשת. יש מצוות שהן לזמן מצומצם, יש מצוות שהן פעם אחת ונשארות (כמו מזוזה), יש מצוות של דיבור כל יום - אבל רק תפילין היא מצווה מעשית ממשית שמתחדשת כל יום. זו המצווה שהוקשה אליה כל התורה, כי היא סדר קבלת עול מלכות שמים ועשיית מצווה, כל יום.

2. הברכה

הברכה על הדבר היא הרבה פעמים מראה את המהות המצווה. "שרי בפירודא וסיים בחיבורא" (זוהר חלק ב' צה), מתחילים בפירוד וממשיכים בחיבור. נתחיל בחלוקה בין תפילין של ראש לתפילין של יד, ואז אחר כך נחבר ביניהם. בסוד הנסירה.

ב. מחלוקת הראשונים בסוגיה

1. מחלוקת רש"י ותוספות

בגמרא נאמר:

"אמר רב חסדא סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך סח אין לא סח לא והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן על תפילה של יד אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין על תפילין. של ראש אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים"                                      (מנחות לו.)

הראשונים נחלקו בפרוש דבריהם של אביי ורבא, האם מלכתחילה כשלא סח מברכים ברכה אחת על יד ואחת על ראש, או ברכה אחת בלבד על יד.

   1.     רש"י (שם ד"ה לא סח): אם סח מברך אחריו (על תפילין של ראש 'על מצוות תפילין') , אבל אם לא סח מברך רק על של יד.

   2.     תוספות (שם ד"ה לא סח): אם לא סח מברך אחד על יד ואחד על ראש, אבל אם סח מברך על של ראש שתיים 2, גם להניח וגם על מצוות.

2. לשיטה שיש ברכה אחת - מה עושים כשיש רק תפילין של ראש

אדם שיכול לקיים רק מצוות תפילין של ראש (נגיד ידיו עם גבס וכדו'), מניח תפילין רק של ראש, שלפחות יעשה מצווה אחת.

מה מברכים במצב הזה? רש"י אמר שמברכים את הברכה השניה רק כשהייתה הסחת דעת, אבל פה שלכתחילה מניחים של ראש מה יברך?

   1. שיברך 'על מצוות', כמו אדם שסח.

   2. יותר סביר שיברך להניח, רק כשאדם סח צריך לברך על מצוות, אבל סתם כך שיברך להניח.

הרמב"ם כתב:

"ד) תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה וכיצד מברכין על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין.

ה) בד"א כשהניח אחת מהן אבל אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת והיא להניח תפילין וקושר של יד ואחר כך מניח של ראש וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואח"כ חולץ של יד"                                                                                                                         (רמב"ם תפילין ד', ד'-ה')

אם לא הניח של יד, יברך רק על של ראש, שזו הברכה הנפרדת של ראש. כשמניח שניהם ביחד להניח פוטר אותו, אבל עקרונית יש לתפילין של ראש ברכה ייעודית - "על מצוות".

כנראה יש משהו ייחודי לשיטה זו, בברכת על מצוות תפילין, אלא שכשיש תפילין של יד ומברך עליהן זה פוטר את ברכת על מצוות.

השולחן ערוך פוסק להלכה כרש"י ורמב"ם, שסתם כך מספיק ברכת להניח על של יד. בהג"ה הרמ"א פוסק כמו התוספות והרא"ש.

3. חזרה מעורכי המלחמה על סח בין התפילין

בגמרא בסמוך נאמר:

"תנא סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה"                                                                                      (לו.)

כיצד יתכן שמי שסח בין התפילות יפסל?! בוודאי להבנה שתפילין של יד ותפילין של ראש הן שתי קדושות שונות, כמה נורא שהוא דיבר, עד שזה הדבר שמצאו שיפסול אותו מעורכי המלחמה?!

בהמשך נראה, שמתחילים אמנם בפירוד - אבל אז יש חיבור.

גם בהמשך הגמ' שם ניכר שיש יחס בין שני חלקי התפילין אבל אינם שווים, יש דין של "והיו", שתפילין של ראש צריכים להיות תמיד בהוויה יחד עם תפילין של יד. יד יכול להיות בלי הראש, אבל הראש צריך להיות עם היד. לכן בהנחה יד קודם ובחליצה ראש קודם. להבין עניין זה.

4. קושיית הגאון מוילנא

הגאון מוילנא, שפוסק לרוב כמו האשכנזים, הולך כשיטת רש"י, ויש לו 2 קושיות על שיטת התוס':

"...הרי דיכול לברך ברכה אחת אפילו לכמה מצות שחלוקים כל אחת בפני עצמה ולא שם אחד להם, רק אם לא הפסיק"       (ביאור הגר"א או"ח כ"ה)

יש מצוות שבהם אנחנו רואים שאפשר לברך ברכה אחת לשתי מצוות, כמו ברכת "להפריש תרומות ומעשרות". ואם מצינו ברכה לשתי מצוות ומדוע ברכה אחת לא תספיק לשני חלקי מצווה? 
כאמור, לפי התוספות מברכים ברכה אחת על כל תפילין, ואם סח מברך על שני ראש שתי ברכות. אבל היכן מצינו שיש על מצווה אחת (שהרי מניח עכשיו רק תפילין של ראש) ומברך עליה פעמיים "... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו.."?!

ג. שתי מצוות שונות

1. מנין המצוות - הרמב"ם

אם היו שואלים אותי אינטואיטיבית האם זו מצווה אחת או 2, אני הייתי אומר אחד - כמו שבעת קני המנורה וכו'. אלו חלקי המצווה. כמו קריאת שמע, שיש מצווה לקרוא בקר וערב וכמו ציצית. כך אכן כותב הבה"ג, שיש פה מצווה אחת[2].

אולם, הרמב"ם בספר המצוות, שהוא מעין הקדמה לי"ד החזקה, ושם כותב שאכן יש 2 מצוות[3]. אלא שהרמב"ם הפך את הסדר והקדים מצוות תש"ר לתפילין של יד. מדוע למנות כשתי מצוות שונות? הרמב"ם למד זאת מכך המשנה שקבעה שהתפילין לא מעכבות זו את זו ואם יש לו רק תפילה אחת יניח אותה והביטוי בגמ' " מאן דלית ליה שתי מצות חדא מצוה לא לעביד" וכתב על זה הרמב"ם, "...הנה כבר התבאר לך קראם לתפילין של ראש ושל יד שתי מצות" (ספר המצוות עשה י"ב).

רבי דניאל הבבלי (שם) הקשה על הרמב"ם מכך שגם לארבע מינים קורא מצוות למרות שהרמב"ם מנה אותם כמצווה אחת. רבי אברהם בן הרמב"ם נחלץ להגן על אביו בעצם הדבר שארבעת המינים מעכבים זא"ז ולכן הם נמנים כמצווה אחת.

יעויין בספר מצווה ברה של  הרב וייצמן בענייין. שם מובא הרמב"ם בשורש המצוות:

"כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינן מעכבין זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה הענין אחד"                              (ספר המצוות שורש י"א)

הנה מפורש, שגם אם אינם מעכבים יכולים להמנות כמצווה אחת (כמו ק"ש ערב ובוקר. לשיטת הרמב"ם הם מצווה אחת לרמב"ן שתיים).

רואים, אם כן, שזה שקוראים להם מצווה אחת זה לא מספיק, וזה שהם לא מעכבים זה גם לא הוכחה, כמו שראינו ברמב"ם, וממילא צריך לומר שכדי שיוחשבו כשתי מצוות צריך לומר שיש להן תכליות שונות.

2. קשירת תפילין – בין תפילין של יד לתפילין של ראש

יש כלל ש"כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן" (פסחים ז. ועוד), דהיינו שצריכים לברך בעת  המצווה המצווה ותוך כדי העיסוק בה.

בגמרא נאמר:

"אמר רב מנשיא אמר שמואל תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן. איני והא אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה"   (לה:)

מכאן למד ר' אליהו שמצוות התפילין היא עשיית הקשר כל יום בהנחת התפילין (קשר אחורי של תפילין של ראש כעין האות 'ד' וקשר סמוך לבית בתפילין של יד כעין האות 'י'). אולם, רבינו תם מסביר שאין צריך לקשור כל יום, וצריך לפרש למה הכוונה בשעת הנחה וקשירה:

"דהא קשירה היינו ההידוק שמהדקו"                (תוספות שם ד"ה משעת)

יש להניח, ויש להדק אליך. לשים עליך זה משהו אחד, להדק זה לחבר אליך. ככה היה פוסק רבי תם.

התוספות ממצע ביניהם ואומר:

"ומסתברא כדברי רבינו תם בתפילין של ראש, וכדברי רבינו אליהו בתפילין של יד דכתיב בשל יד וקשרתם לאות"                                       (שם)

אם כן, בתפילין של יד כתוב וקשרתם לאות, ולכן המעשה הוא מעשה הקשירה, ואילו תפילין של ראש כתוב עליהן באופן עקבי "והיו", יש הוויה שצריכים להיות על הראש. לכן נשארנו עם זה. (למעשה אנחנו נוהגים כמו ר"ת, אבל כרגע לומדים).

כך גם הברכות – תפילין של יד המצווה על המעשה "להניח", ואילו בתפילין של ראש הברכה "על מצוות" זה  עצם הוויה.

3. מצווה מעשית או קיומית – בין תפילין של יד לתפילין של ראש

הדברים קשורים לשאלה האם הנחת תפילין זו מצווה חיובית  או קיומית. האם המצווה היא שהאדם יעשה מעששה ויניח על עצמו את התפילין, או שיהיו עליו תפילין. נפקא מינא מעשית היא, האם אפשר לעשות לאחר. לנענע למישהו את הלולב זה בלתי אפשרי, זו חובת גברא, האדם צריך לעשות את המצווה. תרומות ומעשרות אפשר, כי היא מצוות קיומית אחריות על תוצאה של הפרשה.

לאור מה שראינו, ניתן לטעון שזה ההבדל בין תפילין של יד לתפילין של ראש. ניתן לומר, שתפילין של יד העיקר הוא המעשה, להניח תפילין [לאור זה אפשר להבין גם למה ההנחה היא על היד הכהה שהרי עיקר המצווה היא המעשה והוא נעשה ביד החזקה], ולכן לא יועיל עקרונית להניח לאחר. לעומת זאת, תפילין של ראש צריך שיהיו עליך, ולא משנה אם מישהו אחר ישים שם.

בפועל משום התכללות התפילין אנחנו פוסקים שאפשר בשניהם, אבל העיקרון פה יסודי.

למעשה, הדברים קשורים לפרשנות הפועל  "להניח":

1. לעשות מעשה של הנחה.
2. להשאיר, לא להתערב.

תפילין של יד הן הפעולה של הנחה מעשית, ואילו של ראש זו הנחה פסיבית קיומית.

4. יישום ההבדלים

הרמב"ם כתב:

"א) היכן מניחין תפילין של ראש מניחין אותן על הקדקד שהוא סוף השיער שכנגד הפנים והוא המקום שמוחו של תינוק רופס בו וצריך לכוין אותם באמצע כדי שיהיו בין העינים ויהיה הקשר בגובה העורף שהוא סוף הגולגולת.

ב) ושל יד קושר אותה על שמאלו על הקיבורת והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע שנמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו תהיה תפלה כנגד לבו ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך" (רמב"ם תפילין ד', א'-ב')

ספר המצוות אולי קשה יותר לראות זאת, אבל בתקציר המצוות זה מפורש:

"(א) להיות תפילין על הראש. (ב) לקשרם על היד" (תקציר המצוות, הלכות תפילין)

גם מובן למה הרמב"ם הקדים תש"ר לשל יד מפני שקדושתם גדולה כדלקמן.

יש גם את החלוקה הידועה בין תפילין של ראש לתפילין של יד, שבתפילין של ראש הם מחולקים לארבעה בתים, ואילו של יד בית אחד. תפילין של ראש זה עצם ההויה ויש לה כמה אנפין, ואילו תפילין של יד זה עולם המעשה שם יש הכרעה אחת.

הרב זולדן העביר פעם שיעור פה, והזכיר את המקור הבא של הרמב"ם:

"תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים… ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש"                                                                       (תעניות ה', י"א)

תפילין של יד לא סותר את האבלות של ט' באב (לעומת אבל יחדי שבו לא מניח כלל תפילין) , אלא רק תפילין של ראש.^[4]

ד. המעלה העליונה של התפילין

1. הציץ והתפילין שבראש

מובא שהרא"ש סמך הנחת תפילין לברכת "עוטר ישראל בתפארה". התפילין הן העטרת של האדם, הן כמו ציץ (הגמ' בהמשך לומד חובת המישמוש בתפילין ואיסור הסחת דעת ק"ו מציץ). להפוך תפילין של יד לתפילין של ראש אפשר, אבל להיפך אי אפשר. ובמובא הטעם בגמ':

"תפלה של יד עושין אותה של ראש ושל ראש אין עושין אותה של יד לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה"                               (לד:)

כי תפילין של ראש עניינם מה שנאמר בגמרא:

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך תניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש"                                                            (לה:)

תפילין שבראש הם שם ה' נקרא עליך. והיו-הוויה. קרן-מקרין. לא רק בפיך, אלא שם ה' נקרא עליך.

איך שם ה' בא לידי ביטוי בתפילין של ראש?

רש"י כותב שרוב שם ש-ד-י' נמצא בראש (ש' על הבית, ד' בקשר), ואילו תוספות מסביר שרק בתפילין של ראש יש בבית אות (בתפילין של יד יש רק בקשרים), ובהמשך לזה פוסק התוס' שם עקרונית תפילין של יד ניתן להכנס איתם לבית הכסא אבל לא הקדושה החמורה של תפילין של ראש.

2. אלישע בעל כנפיים

אגדה אחת לפני האחרונה, הסיפור של אלישע בעל כנפיים:

"א"ר ינאי גתפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים... ואמאי קרי ליה בעל כנפים שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק ראהו קסדור אחד רץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו אמר לו מה זה בידך אמר לו כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה שנאמר (תהלים ס"ח, י"ד) כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן"                        (שבת מט.)

תפילין של ראש הם הכתר של הקדושה. הם בעצמיותם כנפי הרוח. הרב קוק בחבש פאר פרק ג' כותב:

"בזוהר… דהא בתפילה של יד לית לה מגרמה כלום, אלא מה דנקטא מלעילא. הה בודאי הנסתרות שיש בזה למי שזוכה לבוא בסוד ה' מאוד נוראו. ואין אתנו יודע עד מה. אך המובן מפשטן של דברים, שעיקר שלמות התפילין של יד היא מתפילין של ראש, והיא כעין הכנה לתפילין של ראש" (חבש פאר פרק ג')

מי שאומר שמברכים שתי ברכות:

1. תפילין של יד - מברכים על הקשירה.
2. תפילין של ראש - מברכים על הוויה. שם ה' נקרא עליך. להיות עם תפילין. ללכת עם תפילין.. הכתר של האדם. "פארך חבוש עליך."

ומזה יבואר קושיות הגר"א על התוס' הגם שמצינו ברכה אחת על שתי מצוות (להפריש תו"מ) כיוון שהם שתי מוות עם תכלית אחת וכאן שתי תפילין שתי מצוות עם שתי תכליות. וכן היכן מצינו על מצווה אחת שתי ברכות? אם סח ויש לו להניח תפ"ר יש בהם כעת את שתי הבחינות גם ההנחה וגם ההויה ולכן יברך על שתיהם.

לאחר שהפרדנו בין שתי התפילין ניתן לחזור לעשות מהם זוג והמפרד וסח ביניהם חוזר מערכי המלחמה שכן אם עולם המעשה ובמקרה זה ה'סייפא' יהיה מנותק מהראש – ה'ספרא' אם הלב יהיה מנותק מהנשמה שבמח, תהיה מלחמת חול. אנו חיילי בית דוד באים בשם ה' "שם ה' נקרא עליך" – " וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמואל א י"ז, מ"ה).

סיכום

דיברנו כמה פעמים על נעשה ונשמע. יש את הנעשה, התפילין של יד, ויש את הנשמע, את המעבר, זה התפילין של ראש. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, התפילין הן כמו בית. זה הבית שמקבל את השכינה. החיבור הגדול אל התפילין, מקושר בתפילין, הגוף נקי כמו אלישע בעל כנפיים - התפילין של ראש הן הכנפיים. אם יבוא קסדור יראו את הכנפיים, אבל גם אם לא הכנפיים גנוזות פה.

שאלנו בהתחלה - למה מברכים 2 ברכות, וגם לפי הרמב"ם שפוסק כרש"י, ולרוב מברכים רק להניח, למה יש לכל תפילין את הברכה שלהן - כך שאם מניח רק ראש מברך על מצוות?

ראינו שבקשירה תפילין של יד זה מעשה, ואילו תפילין של ראש לא צריך קשירה אלא להיות. בפסוק התפילין, כמו שכתב הרב קוק בסוף, שתפילין של יד הנעשה, המעשה, ממנו מתחילין, עושים את הכלי שמחויבות. אז מגיעה הנשמה, אז מגיע המשמעות, אז מגיע הצד המשפיע.

ענווה והתבטלות - יש משהו מעל הראש. יש לנו עטרה, יש לנו עטרת חתנים, יש לנו ציץ, הרם המצנפת, להרים את עם ישראל דרך התפילין, ולקבל את הכוחות מעם ישראל. אז שם ה' נקרא עלינו ויראו ממך.

=====
  [1] השיעור ניתן ביום פטירתו של הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל, ראש ישיבת פוניבוז'.

[2] הבה"ג כתב את דבריו בהקדמה למצוות עשה ב', וכן הוא ביראים (שצ"ט) ובסמ"ק (נ"ג).

[3] כך כותב בספר המצוות מצוות עשה י"ב-י"ג, וכן הוא בסמ"ג (כ"א-כ"ב) ובחינוך (תכ"א-תכ"ב).

^[4] באבלות רגילה יש שני עניינים, האבלות עצמה צריך להיות בה בפניות.