תקציר:

את הביטוי "כסדרם" אפשר להבין לפי סדר הפרשיות בתורה, כשיטת רש"י. או – באופן פשוט יותר – כשיטת השימושא רבה, שהולכים לפי ימין המניח. שיטת רבינו תם, לעומת זאת, מחלקת בפועל בין ימין המניח לימין הקורא, באותו תפילין. על פי הסברו של הגרי"ד, שהסביר את החלוקה בין קיום המצווה לעצמו, לבין הפרסום שלה. שין אחד מפרסם החוצה את יציאת מצרים (קדש והיה כי יביאך), ושין אחד הוא כלפי האדם עצמו (שמע והיה אם שמוע).

על פי הקבלה, אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, שניהם נכונים. יש את מה שהעם צריך להניח, "זה כבודו", וזו שיטת רש"י, ויש "בקרובי אקדש" שהיא שיטת ר"ת. יש צד שבו העולם הפוך. בתחילה האדם נמצא מול הקב"ה, אך בהמשך, כאשר הוא מתעלה מעל עצמו, הוא כבר מכוחו של הקב"ה.

 סדרם של פרשיות התפילין – מחלוקת רש"י ור"ת

סוגיות בסת"ם במנחות – שיעור כללי 4 – הרב יוסי שטרן

א. כיצד סדרן?

שואלת הגמרא:

"ת"ר - כיצד סדרן?"                                               (מנחות לד:)

למדנו, בסוגיה הקודמת, שיש ארבע פרשיות של תפילין, שהן ארבעת המקומות שמוזכר בהן תפילין: פרשיות קדש לי כל בכור ו"והיה כי יביאך" בספר שמות, ו"שמע" ו"והיה אם שמוע" בספר דברים.

אנחנו נעשה תרגיל מחשבתי קטן, וננסה לשער: אם אנחנו היינו אלו שצריכים לחשוב על סדר הפרשיות והכיוון שלהם, מה היינו אומרים? סביר להניח שהיינו אומרים "כסדרם", כסדר שהן כתובות בתורה, ושיהיו מונחות לפי הסדר, מימין לשמאל – לפי האדם שמניח את התפילין.

כאשר למדנו על לולב, ראינו שנוטלין לולב ביד ימין, כדברי הגמרא:

"ואמר רבה לולב בימין ואתרוג בשמאל. מאי טעמא? הני תלתא מצות והאי חדא מצוה"                                                     (סוכה לז:)

אולם, תשומת לב שהגמרא לא אמרה בימין של מי - ימין של המחזיק או של מי שמסתכל עליו? אך זו שאלה מיותרת, משום שברור שהולכים לפי הימין של המחזיק. ככה, לכאורה, אמור להיות ברור לנו בסדר פרשיות התפילין: כסדר הכתוב בתורה, ובימין לפי המניח.

בכל אופן, הגמרא אומרת:

"כסדרן, קדש לי והיה כי יביאך מימין, שמע והיה אם שמוע משמאל"                                                                       (מנחות לד:)

כבר רואים פה אמירה שראוי לשים לב אליה - יש ימין ויש שמאל, זה לא רק לפי הסדר.

בהמשך הגמרא מקשה "והתניא איפכא", ומסכמת:

"כאן מימינו של קורא כאן מימינו של מניח"                           (שם)

כבר אנחנו רואים שיש פה שנים. גם במח יש שנים. רבי עקיבא דורש את המילה טטפות יש שתי אונות, יש טט ויש פת. לכל אונה יש סדר משלה. 

ב. ארבע שיטות בסדר התפילין 

מצאנו ארבע שיטות בסדר התפילין, כאשר יש שתי אפשרויות בסדר הפרשיות ושתי אפשרויות בכיוון נתינת הפרשיות.

השיטה המוכרת ביותר היא שיטת רש"י (1). לפי רש"י הולכים לפי סדר הפרשיות בכיוון הקורא – כך שהאדם שמול מניח התפילין 'יקרא' את הפרשיות מימין לשמאל. את הברייתא ש"תניא איפכא", נסביר שדיברה על זווית הראיה של המניח, שאצלו הפרשיות בצד ההפוך.

השאלה המרכזית על שיטה זו היא, לאור מה שדיברנו לעיל – למה הולכים לפי הקורא ולא לפי המניח? הרי במצוות לולב, לדוגמה, ראינו שבודקים ימין ושמאל לפי מי שעושה את המצווה. למה זה הפוך? זוהי שאלת המפתח. בכל אופן, אצל רש"י העיקר הוא הקורא.

מכאן אפשר להבין את שיטת השימושא רבה (2) (הוב"ד בעיטור שער א' תפילין נז:) שאכן סדר הפרשיות הוא כמו רש"י, כסדרן בתורה, אבל הולכים לפי המניח (אולי בניגוד למשפט "והקורא קורא כסדרן).

שיטה שלישית היא שיטת ר"ת (3), המופיעה בתוספות באריכות, ולפיה סדר הפרשיות שונה מרש"י והשימושא רבה – קדש, והיה כי יביאך מימין הקורא, ושמע והיה אם שמוע מימין לשמאל המניח (לקורא הסדר נראה כך: קדש, והיה כי יביאך, והיה אם שמוע, שמע). למעשה, אפשר להסביר לדבריו את המשפט "כאן מימינו של קורא כאן מימינו של מניח" כשתי סדרות[1]:

א.    ימינו של מניח - שמע והיה אם שמוע.

ב.    ימינו של קורא - קדש והיה כי.

יש סדר פעם אחת מצד הקורא ופעם אחת מצד המניח, כדברי הגמרא: "מימין... משמאל". מסתבר, שגם בראש יש ימין ושמאל. יש שתי אונות, יש טט ויש פת. לכל אונה יש סדר משלה. 

שיטה רביעית היא שיטת הראב"ד (4), כפי שהובאה בהשגותיו על הרמב"ם (תפילין ג', ה'), המסדר את הפרשיות כמו שיטת ר"ת, אך סבור שדברי הגמרא נאמרו כנגד המניח ולא כנגד הקורא[2].

בהמשך מציע אביי, שאם הופכים את החיצוני בחיצוני ואת הפנימי בפנימי אז הכל בסדר. רבא כמובן דוחה זאת. כי אם הסדר חשוב לנו, אז למה לאפשר החלפה בין הפנימיות? בהמשך ננסה להידרש למחשבתו של אביי.

בשביל להבין את מחלוקת רש"י ור"ת, ובהמשך גם את הצעת הגמרא, נצלול לעומק יסודות הסוגיה.

ג. שנים בפנים ושנים בחוץ

הגרי"ד, כדרכו, מנתח את מחלוקת רש"י ור"ת בהבנה ששיטת ר"ת היא שצריך צווי דינים, שני דינים. כחלק מהניתוח, הוא מביא לעניין ראיה מדין "שין של תפילין", הנמצאת בבית של תפילין של ראש. לפי ההלכה, "שין של תפילין הלכה למשה מסיני" (מנחות לה.). אבל שין אחת היא של שלוש ושין שניה היא שין של ארבע. נאמרו על כך מספר הסברים, וביניהם ההסבר הבא:

"כתוב בספרי הדפוס על זה (בהגה שם) ואני הנקדן אומן לעשות תפילין... לפי הטעם ששמעתי על שני שיני"ן מתלת רישי ומארבעה רישי שהוא כנגד שני כתיבות שיש לנו כתב הלוחות וכתב ס"ת כתב הלוחות היה כתיבה שוקעת שנאמר (שמות ל"ב, ט"ז) חרות על הלוחות הרי שכל האותיות היו מן האויר נמצא שיש לשי"ן ארבע דפנות לשלש אוירות היא שי"ן לארבעה ראשי"ן של קמטים ונעשה שי"ן משלש האוירות ...והשניה כתיבה בולטת היא כתב ס"ת שכתבו משה שהוא בולט על הקלף"  (בית יוסף סימן ל"ב)

יוצא דבר מרתק - השין של שלוש היא שין של כתיבת ספר תורה, והשין של ארבע היא שין הלוחות:

1.     שין של לוחות זה שין של שמות, של יציאת מצרים וקבלת מתן תורה, של קרבת א-לוהים – זו השין השוקעת, בפרשיות קדש והיה כי.

2.     שין של ספר תורה זה שין של דברים, מעין לוחות שניות - זו שין רגילה, בפרשיות בשמע והיה אם שמוע.

שני סימנים מופיעים בראשונים לשיטת ר"ת והגאונים: ששתי אותיות שין  קרובים ל"קדש" ול"שמע", ובאמצע ההוויות ("והיה כי", "והיה אם") להדדי, ולאור זאת:

"שי"ן של ארבעה ראשין כנגד שי"ן של קדש, היא ראשונה לבתים כמו שכתב הלוחות קדם לכתב ס"ת ועוד שהוא כתב הבורא ראוי להיות ראשון וכן קבלתי מכל מלמדי כי קדש כנגד שי"ן לארבעה ראשין..." (בית יוסף שם)

הרב סולובייצ'יק ממשיך ועומד על היסוד מאחורי החלוקה:

"לאמיתו של דבר, כל הפרשיות שבתפילין עוסקות בקבלת עול מלכות שמים. על כן קבע רש"י, שכל ארבע הפרשיות שייכות לסדר אחד. לשיטת רבנו תם נראה להסביר, ששני סדרי הפרשיות מכוונים כלפי שני אופנים שונים של קבלת עול מלכות שמים. לצד קבלת עול מלכות שמים שכל אחד ואחד חייב בה, ישנה קבלת עול מלכות שמים מיוחדת עקב יציאת מצרים… סדר הפרשיות של שמות עוסק בקבלה זו… אך הפרשיות שבספר דברים, שגם עוסקות בקבלת עול מלכות שמים, אינן מזכירות את יציאת מצרים, אלא את ייחוד ה' וקבלת עול מצוותיו" (הגרי"ד שם)

לא רק עשיית המצווה, אלא האופן שבו נעשים. האדם הוא לא רק מקיים את המצווה אלא גם מפרסם את ה'. הפרסום של שם ה' הוא יציאה החוצה, והוא מתאים לקדש והיה כי יביאך, לפרסום יציאת מצרים, הפרשיות יוצאות החוצה. "הראיני את מראיך השמיעיני את קולך" (שיר השירים ב', י"ד). לעומת זאת, שמע והיה אם שמוע מופנות לאדם עצמו. לכן, פרשיות שמע והיה אם שמוע הן לימין המניח, ואילו פרשיות קדש והיה כי יביאך הן לפי ימין הקורא – כי מופנות החוצה.

השטמ"ק (מנחות לד: אות ו')[3], מביא שר"ת חולק רק בתפילין של ראש. הדברים מסתברים לאור בחינת היחס בין תפילין של ראש שמופנה החוצה, לבין תפילין של יד המופנים פנימה, כפי שראינו בשיעור הקודם.

ד. קבלה – אלו ואלו דברי א-לוהים חיים

רבינו תם היה נכד של רש"י, ולכאורה הוא בתחילה הניח כמו רש"י[4]. מה קרה שם בדרך? נדמה שניתן להבין את שיטתו, לאחר שנראה שעל פי הסוד, אלו ואלו דברי א-לוהים חיים.

השולחן ערוך פסק: 

"ירא שמים יוצא ידי שניהם, ויעשה שתי זוגות תפילין"   (או"ח ל"ד, ב')

אם כן, אמנם להלכה אנו פוסקים כרש"י, אך "ירא שמים" עושה את שניהם. יש ויכוח גדול, גם בגירסאות בזוהר, בשאלה האם יש ספק ולכן צריך לעשות את שניהם, או שלכתחילה צריך לעשות גם תפילין של רש"י וגם של ר"ת, משום שכל אחד מהם מייצג פן א-לוהי אחר.

בזוהר מסתבר, שהכיוון הקבלי הוא שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים. יש את הרובד ההלכתי, אבל ברובד של הסוד מתאים למה שנאמר:

"דלא ידעי ברזא דא דתרוויהו איצטריכו ליה"

"תפלין דיליה כסדר יהו"ה, דאיהו קדש לי, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע, אבל בעלמא דאתי הויות באמצע, דאינון ה' ה', ובגין דא אמר הנביא, (ירמיה ט כג) בזאת י'תהלל ה'מתהלל ה'שכל ו'ידוע אותי כי אני יהו"ה, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, דאית ברישא אתר לאנחא תרי זוגי דתפלי"                                                                                                                                  (זוהר חלק ג דף רנח/א)

 כמובן, אין זה אומר שבכל מקרה של מחלוקת, הקבלה מכריעה לעשות את שניהם. אלא, ננסה להבין את הכיוון של לכתחילה, שיש מקום בראש לשתי תפילין, צד של ר"ת וצד של רש"י.

בשו"ת מן השמים לרבי יעקב ממרוויש נאמר:

"....הגדל נא חסדך, הודיעני אשר הסתפקתי בסדר פרשיות של תפילין… אנא מלך מלכי המלכים צווה למלאכיך הקדושים… השיבו לו מן השמים אלו ואלו דברי אלהים חיים וכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה. הקב"ה אומר הויות באמצע וכל פמליא של מעלה אומרים הויות כסדרן, והוא אשר דבר ה ' בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד', וזה כבודו בהיות פרשת מלכות שמים תחילה"                  (שו"ת מן השמים, שאלה ג')

כבר בשאלה הוא שואל גם על ה' וגם על המלאכים, אז ה' עונה לו מה ה' אומר ומה פמליא של מעלה אומרים. התשובה בפשטות היא ששניהם נכונים. בסוף יש גם פסוק, שנותן לנו איזה אחיזה. בכל אופן, מסתבר שכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה. 

יש תחומים שבהם אנו מוצאים מחלוקת מציאותית, שיש לה הדים ארכיאולוגים. לדוגמה, יש מחלוקת ידועה בצורת המנורה, האם הקנים שלה ישרים או מעוגלים – ומביאים למחלוקת זו ראיות ממקורות ארכיאולוגים מגוונים. גם לגבי תפילין מצינו דיון מעניין בנושא, שמוזכר שהתפילין של יחזקאל היו כמו של רש"י, וכשמצאו במערות מדבר יהודה גילו, לפי המתואר, תפילין כמו של ר"ת (כך בהערות הרב ראובן מרגליות על שו"ת מן השמים). מעניין לחשוב, שתפילין של יחזקאל הן תפילין של רש"י, ואילו תפילין בר כוכבא, של תלמידי רבי עקיבא, הם תפילין של רבינו תם[5].

בכל מקרה, יוצא משו"ת מן השמים כך[6]:

א.    תפילין של ר"ת - הם כמו התפילין של ה'. הן עלמא דאתי. בקבלה זה נקרא מוחין דאבא.

ב.    תפילין של רש"י - הם תפילין של מלאכים. עולם הזה, בקבלה זה נקרא מוחין דאמא.

התפילין של ר"ת, שייכים למי שקרוב ל-ה', ועל כך נאמר "בקרובי אקדש". ויש את תפילין של רש"י, "ועל פני כל העם אכבד", וזה הכבוד.

כיוון שרבי יעקב יודע לפתוח את השו"ת מן השמים, הוא ידע ששתי הבחינות קיימות, בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. את "פני כל העם" צריכים לעשות כמו רש"י, "וזה כבודו, בהיות פרשת מלכות שמים תחילה" (שו"ת מן השמים). אבל אם שמעת טוב מהשמיים, גילית שיש "בקרובי אקדש", יש את הקרובים ל-ה'. תפילין של ר"ת הן בחינת התפילין ש-ה' מניח.

ה. יסוד עומק שיטת ר"ת - עולם הבא, עולם הפוך

ביחוד התחתון, פרשיות שמע והיה אם שמוע, אלו הם פרשיות מופרדות בספר דברים (שהוא בחינת מלכות), שלא נמצאות באותו מקום. למה שמע קודמת לוהיה אם שמוע? הגמרא כבר שואלת זאת, ואומרת "כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ואחר כך עול מצוות" (רבי יהושע בן קרחה, משנה ברכות ב', ב'). לעומת זאת, ביחוד העליון, פרשיות קדש והיה כי יביאך, המובאות בספר שמות, צמודות (יחוד עליון נקרא "תרי רעין דלא מתפרשין"[7])[8].

הגאונים רמזו על תפילין כשיטת ר"ת, ואמרו "הוויות להדדי", וגם הסבירו ששני השינים, קדש ושמע, צריכים להיות ליד השינים של התפילין. זאת אומרת, יש פה תהליך שמתחיל מלמטה, מעולם של פירוד, ועולה למעלה, בסדר הפוך. דרך סדר הפרשיות, אפשר להבין את מה שקורה בתפילין בבחינת "בצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך", האדם מניח את שמע וההיה אם שמוע – מימין למניח, ומשם נוצרת התהפכות בהוויות, ומלמעלה למטה מתקיימות פרשיות קדש והיה כי יביאך, בהיפוך. בתחילה מקבל עליו עול מלכות שמים, ואז עול מצוות – ולאחר מכן עול המצוות עולה שלב, ומוביל אותו לקבלת עול מלכות שמים עליונה יותר.

דוגמה לדבר אפשר למצוא בשיטת רבי יהושע בן לוי, בסמיכת גאולה לתפילה:

"דאמר רבי יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר תפלות באמצע תקנום"      (ברכות ד:)

בבוקר קודם גאולה ואז תפילה, ובערב קודם תפילה ואז מגיעים לגאולה. יש צד שבו העולם הפוך. גם כאן ניכר צורה של "תפילות באמצע תקנו" כמו "הוויות להדדי" ו"קריאת שמע סמוך למיטתו". כמו האותיות שין בבית התפילין שהם סמוכים לפרשיות שהם כלפי החוץ 'קדש ושמע'.[9]

הרעיון לפיו בעולמות העליונים הולכים הפוך, מופיע במקורות נוספים. כך אומר רבי יהושע בן לוי בגמרא:

"מאי יקרות וקיפאון... ר' יהושע בן לוי אמר אלו בני אדם שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעוה"ב כי הא דרב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד כי הדר אמר ליה אבוה מאי חזית אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה אמר לו בני עולם ברור ראית"                                                                       (פסחים נ.)[10]

פשט הדברים, על פי המוסר והפשט, זה שאנשים שמחשיבים את העולם הזה הם בעולם הבא למטה, ואנשים שלא מחשיבים את העולם הזה הם שם למעלה. אבל בחסידות מבואר שזה גם במידות - מה שנדמה כגבוה יותר מתהפך בלמעלה. לדוגמה: אהבה בעולם הזה גבוה יותר מיראה, אבל בעולם עליון האהבה נמוכה מהיראה.

כשאדם מצליח לצאת מעצמו, כשהוא עולה מקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות אל מעל לעצמו. כשיש לו הוויה עליונה, אז מתברר שקבלת עול מלכות שמים מגיעה עד השמים. שם ה' נקרא עליך, הקב"ה קורא את התפילין. 

בתחילה האדם הוא שקורא את התפילין, ולכן שמע והיה אם שמוע מכוונות לימינו של מניח. אבל אחר כך, בעולם העליון של קדש והיה כי יביאך, זה לא מישהו אחר שקורא, אלא ה' שקורא. זה השכר, שהאדם מתקדש. האדם קורא את התפילין, והן עשו את העבודה והובילו את האדם למצב ש-ה' הוא שקורא. בתחילה נמצאים מול הקב"ה, אך בפעם השניה נמצאים כבר מכוחו של הקב"ה. כבר לא עובד מולו אלא מכוחו, זה קשור לתפיסה של הוויה יותר כללית. היחוד התחתון הוא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות, מתוך קבלת עול מצוות מגיעים אל הוויה נוספת 'והיה כי יביאך' שהיא עליונה יותר הקשור לקיום המצוות בארץ כחלק בסדר כללי יותר ואז מתברר שלמעלה יש יש את ה'קדש' מה שהיה תחתון 'קבלת עול מלכות שמים' נהיה עליון. "תחתונים למעלה", התלכדות עם השמיים בחינת "בקרובי אקדש" - האדם יוצא מפרטיותו ואינו רק מקיים המצוות אלא מתקיים בהם ונהיה הקורא בשם ה'.

הייחוד התחתון זה "מה חובתי ואעשנה". האדם צריך לקבל על עצמו עול, מתוך קיום המצוות. זה שמע והיה אם שמוע. זה ימין המניח. אבל כשאני מבין שאפשר להגיע לתפילין של מעלה, לפמליא של מעלה, לבן העולם הבא, אתה תופס משהו מעל העולם הזה, אז "עליונים למטה" כדי שהתחתונים יגיעו עד למעלה. העליונים הוא מה שה' אומר. האדם עכשיו הוא חלק מהשמים, זהו שו"ת מהשמים. 

לכן זה לא ספק, אלא שניהם נכונים. 

מי שרוצה ללכת עם רש"י, זה "על פני כל העם אכבד" (ויקרא י', ג'). אבל רבינו תם, או נאמר רבי עקיבא, יש לו ההתחברות עם מלכות שמים, הוא מסר את נפשו, "בקרובי אקדש". רבי עקיבא חי בעולם של מסירות נפש, "כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה מתי יבוא לידי ואקיימנו" (ברכות סא:). לכן, מסתבר שהתפילין ממרד בר כוכבא היו בשיטה זו. של מסירות נפש, של רבי עקיבא, רבינו תם והמקובלים.

בעבורנו, בתפיסת העולם, הנחת התפילין הולכת לפי הסדר.

לאחר שהגענו לשלב העליון, ה' הוא זה שקורא את הדברים. א-לוהים שבתוכנו. "אני אמרתי א-לוהים אתם" (תהלים פ"ב, ו'). אני לא רק שואל מה חובתנו, אלא מי אני. יש לי כנפי רוח. זאת, כמובן, בהנחה ויש גוף נקי, ואין היסח דעת. אם דעתו של אדם מוסחת הוא לא יכול להניח תפילין.

האדם קורא את המציאות לשם ה', "שם ה' נקרא עליך" - שמיוחס בדבריו של רבי אליעזר הגדול לתפילין של ראש (ברכות ו.). בשו"ת מן השמים יש לנו מצווה שהיא כמו ציץ, בקרובי אקדש. כתר שיש לאדם. יש מצווה אחת שהיא מעל הראש, "קרן עור פניו".

ההווה אמינא שיחליפו בין הפנימי לחיצוני, היא לשיטת ר"ת – כי אנחנו רוצים להגיע לעולם הפוך. העולם הבא הוא תמונת מראה לעולם שלנו. במובן מסויים, שורשי הכלים גבוהים משורשי האורות. בתחילה האדם מקבל עול מלכות שמים כתנאי למצוות, אך לאחר מכן המצוות מביאות את האדם אל מלכות שמים, ואי אפשר לעמוד במחיצתו.

סיכום

כפי שראינו, את הביטוי "כסדרם" אפשר להבין לפי סדר הפרשיות בתורה, כשיטת רש"י. או – באופן פשוט יותר – כשיטת השימושא רבה, שהולכים לפי ימין המניח. שיטת רבינו תם, לעומת זאת, מחלקת בפועל בין ימין המניח לימין הקורא, באותו תפילין. על פי הסברו של הגרי"ד, שהסביר את החלוקה בין קיום המצווה לעצמו, לבין הפרסום שלה. שין אחד מפרסם החוצה את יציאת מצרים (קדש והיה כי יביאך), ושין אחד הוא כלפי האדם עצמו (שמע והיה אם שמוע).

על פי הקבלה, אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, שניהם נכונים. יש את מה שהעם צריך להניח, "זה כבודו", וזו שיטת רש"י, ויש "בקרובי אקדש" שהיא שיטת ר"ת. יש צד שבו העולם הפוך. בתחילה האדם נמצא מול הקב"ה, אך בהמשך, כאשר הוא מתעלה מעל עצמו, הוא כבר מכוחו של הקב"ה..

=======
  [1] אכן, בפשט הסוגיה (כפי שהעיר היטב הרב יגאל פסו) מסתבר שיפרש כרש"י – שהסדר הראשון הוא לפי הקורא, וה"תניא איפכא" הוא לפי המניח. אולם, נראה שדרכנו מסבירה בטוב טעם את משפט הגמרא על ימין ושמאל, וכן את העמדתה. וראה לקמן בדברי הגרי"ד.

[2] הראב"ד כתב, בדבריו על שיטת הרמב"ם (שהיא כרש"י), "והוא תימה שהגמרא הניחה סדר המניח שעושה המצוה ופירשה סדר הקורא שאין לנו צורך בקריאתו.

[3] וראה גם בשו"ת הרמב"ם רפ"ט, אך ראה בטור או"ח ל"ד.

[4] ישנה אגדה, שאין לה מקור, לפיה הבת של רש"י – אמו של רבינו תם – הניחה תפילין. אולי היא הייתה המסורת של רבינו תם...

[5] בנוגע לממצאים העדכניים, למעשה מצאו תפילין כשיטת רש"י וכשיטת ר"ת במערון בר כוכבא. וראו במאמרו של דוד נחמן בנושא.

[6] ראו גם בשער הכוונות (דרושי תפילין דרוש ו'):

"ואח"כ פ"א שמעתי ממנו באופן א' והוא זה הדרך שנבאר עתה בע"ה. ונלע"ד שזה הדרך מפרש הדרך הא' הנז' ולא פליגי ושניהם אמת ובזה נבין דרש"י ור"ת לא פליגי וב' הסברות הם דברי אלקים חיים שלא כדברי החושבי' שסברא א' היא האמת והאחרת בטילה חלילה מלהאמין דבר זה וזהו ששמעתי בדרך השני הנה במקומות רבים ביארנו שיש לז"א שני בחי' מוחין והם ד' מוחין מסטרא דאבא וד' מוחין מסטרא דאימא ומן המוחין דאבא יוצאין תפילין דר"ת וממוחין דאימא יוצאין תפילין דרש"י ובהכי לא פליגי ושניהם אמת דא"ח".

[7] ראה בספר 'אשא עיני' של הרב גינצבורג עמ' שמט בענין תפילין דר"ת.

[8] הדבר דומה ליחס שבין לוחות ראשונות המיוחסות לספר שמות ולוחות אחרונות לספר דברים, ואכמ"ל.

[9] בזה ניתן לרמוז על דעת אביי שאפשר בדיעבד להחליף בין קדש ושמע ובין ההוויות.

[10] בבבא בתרא (י.) מופיעה אותה מימרא, אך בהקדמה שונה: "וא"ר אבהו, שאלו את שלמה: איזהו בן העולם הבא? אמר להם: כל כשכנגד זקניו כבוד". זאת אומרת, שמי שהוא בן העולם הבא הוא מי שפה, בעולם הזה, הוא לא מכובד.