תקציר:

חג השבועות הוא יום טוב בטהרתו, ומסכת ביצה היא כנגדו (רמב"ם בפירוש המשניות). העיסוק שלנו הוא בסוגיית עירוב תבשילין, שלכאורה נועדה בשביל לפתור בעיה נקודתית של הכנה מיום טוב לשבת, אך טומנת בחובה רבדים שונים. כפי שנראה, ניתן למצוא ארבע גישות שונות ביחס לעירוב תבשילין – גישה לפיה זהו פתרון לחשש שמא יבואו לבשל מיום טוב לחול, גישה לפיה עקרונית אסור מיום טוב לשבת, אבל השבת מתארחת אצלך, גישה לפיה העירוב הוא חיבור בין שתי הקדושות, וגישה לפיה העירוב נועד בשביל השבת. מתוך כך, נעמיק בקדושת שבת ויום טוב, והיחס ביניהם.

עירוב תבשילין

מועדים - שיעור כללי 9 - הרב יוסי שטרן

א. מבוא

1. פתיחה

הרמב"ם כתב:

"ואחר כך בא לסיים דבריו בשלוש רגלים. וקודם זה דבר על פסחים, ונשאר לו לדבר על עניין סוכות ושבועות, ולא נמצא לו מה שידבר בשבועות, אלא דברים מיוחדים בכל יו"ט, והיא מסכת ביצה. והקדים סוכה על ביצה, לרוב המצות שיש בסוכות. ולא נשאר לו מן הפרקים הנזכרים בכתוב, אלא ראש השנה בלבד. ואחר ביצה דבר על ראש השנה"      (הקדמת הרמב"ם למשנה)

לפי דעת הרמב"ם, את מסכת ביצה הביא רבי כי אין מסכת על חג השבועות. אז מה עושים בשבועות? יום טוב. חג השבועות זה היום טוב המקורי. מהותו הוא יום טוב.

2. עירוב תבשילין

ההצמדה של יום טוב לשבת יוצרת לנו איזה בעייתיות, כי צריך לבשל ליומיים, בטח בימי קדם שהיה הרבה יותר מסובך – אבל גם בימינו. אז הפתרון הוא לשים תבשיל לכבוד שבת בערב יום טוב, ולסמוך עליו גם ליום טוב. הדיון על עירוב תבשילין הוא קדום, יש על כך מחלוקת כבר בין בית שמאי ובית הלל, יש ברכה שאומרים על העירוב וכו'. מי ששכח יכול לסמוך על רב העיר, אבל לא שוכחים פעמיים.

העירוב, הורתו בבעיה הלכתית שנוצרה, והוא חלק ממשפחת העירובין. עירוב תחומים לאחד את המרחקים, עירוב חצרות ושיתופי מבואות, שאומר שכולנו ממקום אחד וחבורה. ויש פה עירוב תבשילין, שמחבר בעצם בין לפני יום טוב ליום טוב ושבת.

כפי שנראה, יש 2 מחלוקות באמוראים, שעל פי בעל המאור למעשה מחלוקת אחת. בנוסף, מסתבר שיש כמה רבדים בעירוב תבשילין. זה אמנם התחיל מתוך חשש שמא – אבל בעצם שלמה המלך תיקן עירובין, ויצאה בת קול ואמרה "בני, אם חכם ליבך ישמח ליבי גם אני" (משלי כ"ג, ט"ו, עירובין כא:). זהו שלמה המלך, המלך השלם. גם חז"ל אומרים שאברהם אבינו קיים את כל התורה, אפילו עירוב תבשילין (יומא כח:). יש לה יחוס עד כדי כך.

מתוך זה גם נגיע לפער בין קדושת שבת לקדושת יום טוב, ונגיע גם לעירוב המקורי שהכל נובע ממנו.

ב. הסוגיה ומחלוקות האמוראים

1. המשנה

המשנה כותבת:

"יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא יבשל אדם בתחילה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת"    (משנה ביצה ב', א')

"אם הותיר הותיר לשבת" – מה חשבנו? שאם הותיר, יהיה חייב לאכול?! אולי רק לומר שאכן אפשר להותיר, אבל אולי יש פה גם משהו מעבר - שזה ענין שרוצים להותיר[1].

המשנה ממשיכה:

"ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. בית שמאי אומרים, שני תבשילין. ובית הלל אומרים, תבשיל אחד. אכלו או שאבד, לא יבשל עליו בתחלה. ואם שייר ממנו כל שהוא, סומך עליו לשבת"                     (שם)

2. מחלוקת האמוראים 1 – האם לצורך יום טוב או לצורך שבת?

בגמרא נאמר:

"מנא הני מילי? אמר שמואל דאמר קרא 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ', ז') זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא? אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב"                                                                                                                                   (ביצה טו:)

דעת שמואל, כפי שרבא מפרש אותו, הוא שהבעיה היא פגיעה בשבת, שלא ישאר אוכל לשבת ואז תהיה בעיה בשבת.

דעה נוספת מופיעה בגמרא:

"רב אשי אמר דכדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול"                                                                              (שם)

הגמרא ממשיכה, ואז נאמר:

"ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו' (שמות ט"ז, כ"ג) מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה"                 (שם)

המהר"ל בבאר הגולה, כשהוא גולה את הבארות שמנסים לסתום אותם, הוא מסביר איך לדברים יש סמך מהתורה. והוא מסביר כיצד האסמכתא של חכמים היא אכן יוצאת מתוך דברי התורה (באר הגולה, באר ראשון).

בכל אופן, מחלוקת האמוראים הראשונה היא בין רב אשי לשמואל:

1.     שמואל: טעם העירוב לצורך שבת.

2.     רב אשי: טעם העירוב לצורך יום טוב, כדי שלא יזלזלו בו שמבשילם בו לצורך אחר.

הנפק"מ הפשוטה לפי הגמרא, היא שלדעת שמואל, ביום טוב עקרונית היה אפשר לעשות את העירוב תבשילין, ולא היו חייבים לעשות לפני יום טוב.

3. מחלוקת האמוראים 2 - האם אמרינן הואיל?

עד שאנו מתבוננים מהו הפתרון של העירוב, הגמ' בפסחים מעמיקה מהי הבעיה שצריך להגבר עליה, האם יש איסור לבשל מיו"ט לשבת?

"איתמר האופה מיום טוב לחול. רב חסדא אמר לוקה, רבה אמר אינו לוקה. רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר אינו לוקה, אמרינן הואיל"                                                           (פסחים מו:)

לגבי עירוב חצרות, אמנם מהתורה זה אפשרי להעביר מרשות היחיד למבוי (שהרי הוא מוקף), אבל חכמים דרשו היכר שמא יטעו להוציא מרה"י לרה"ר גמורה. 

כך גם שיטת רבה פה - אם אנחנו אומרים שזה דרבנן, כי עקרונית אולי יגיעו אורחים, אז הגיוני שעירוב תבשילין יפתור את הבעיה. אבל אם מדובר באיסור דאורייתא - איך עירוב תבשילין פותר בעיה דאורייתא?! לשאלה זו ענה רב חסדא:

"אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול, וכיון שאצרכוה רבנן עירובי תבשילין - אית ליה היכרא"                                                    (שם)

אם כן, יש פה מחלוקת כפולה:

1.     רב חסדא: לא אומרים הואיל (לכן מיו"ט לשבת חייב מהתורה) וכן שבת ויום טוב הן אותה קדושה ועקרונית אין בעיה לעשות מיום טוב לשבת. כל הבעיה היא יום טוב לחול, וחשש שמא יורחב.

2.     רבה: אומרים הואיל. (מיו"ט לחול הוא מדרבנן) גם מיו"ט לשבת אסור. אמנם, דין הואיל עושה את זה דרבנן, עירוב תבשילין מתיר את זה.

נמצאת המחלוקת אחד – לרב חסדא קדושת יו"ט היא אחת עם שבת ולכן לא אמרינן הואיל, כמו שבשבת לא אמרינן הואיל. ולרבה הקדושות שונות ולכן אסור מיו"ט לשבת וגם בקדושת יו"ט אמרינן הואיל.

ג. הואיל ודיוני הראשונים

1. חקירה בדין הואיל

יש מקום לדון בדין הואיל, האם זה סימן או סיבה:

1.     סיבה - בגלל שאולי יבוא אורחים.

2.     סימן - העובדה שאולי יגיעו אורחים, היא מראה שקדושת יו"ט שונה מקדושת שבת ויש הרחבה של היתר הכנת אוכל נפש.

הנפקא מינה כמובן תהיה במצב שבו אין סיכוי שיבואו אורחים.

התוספות, כאשר מקשה מסוגיית דבש בשבת, מתרץ כך:

"....ויש לומר כגון שהדביש הדבש ואינה ראויה לאכול ואפי' אי מיקלעי ליה אורחים לא חזי להו אי נמי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפילו יבואו אורחים אין שהות ביום לאוכלו"                                                                (פסחים מו: ד"ה רבה)

לפי התוספות, אם זה דבש שאין דרך לאוכלו על ידי האורחים אז אסור, וכן סמוך לשקיעת החמה. מדבריו ברור שהוא תופס את דין הואיל כסיבה.

אולם, נדמה שאפשר גם לראות את האפשרות שזה סימן. מצאנו בעוד דינים של יום טוב גישה דומה לדין הואיל. כך, לגבי דין הבערה ביום טוב, נאמר שמותר להבעיר. האם מותר להבעיר ביום טוב גם לא לצורך? להלכה כן, מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך (כתובות ז.). גם הוצאה, מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך. למה זה הותר - כי היתר של התורה מלמד אותנו את רצון התורה לגבי האסור והמותר במלאכה ביו"ט

אפשר לומר, בהתאם לכך, שגם ההואיל של רבה, הוא לא הואיל סיבתי הוא הואיל סימני. העובדה שייתכן ויבואו אורחים זה מראה לך שאין לוקים על מלאכת אוכל נפש ביו"ט אפ' שנעשתה שלא לצורך היום.  

2. בעל המאור - איחוד המחלוקות

לדעת בעל המאור (פסחים יד: באלפס ד"ה איתמר האופה), שתי המחלוקות היא אותה מחלוקת:

1.     דעת רבה היא אותה דיעה בשני המקומות (גורס רבה במקום רבא בגמ' בביצה).

2.     דעת רב חסדא תואמת לדעת רב אשי – לדעת שניהם, הקדושה של שבת ויו"ט דומה.

לטענת בעל המאור, לפי רב חסדא חכמים תיקנו עירוב תבשילין בשביל היכר, וזו דעת רב אשי - שהחשש הוא מפני שיבואו להתיר מיום טוב לחול. אולם, רבה אמר שלא מכינים מיום טוב לשבת וגם לא מיום טוב לחול, אבל כיוון שאומרים הואיל וזה דרבנן, אז בשעת הדחק מותר. מיום טוב לשבת זה מותר, כי שבת זה שעת הדחק. אז למה עושים עירוב תבשילין - כדי שלא תשכח את השבת.

3. הרמב"ם והראב"ד

הרמב"ם כותב:

"ולמה נקרא שמו עירוב? שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת משום הכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, כך זה התבשיל משום הכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום, ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילים"                                           (רמב"ם הלכות יום טוב ו', ב')

הראב"ד כותב על כך:

"אמר אברהם: הטעם הזה לנערים כי הוא אומר כי הוא שאול מערובי חצרות כלומר זה משום היכר הוא וזה משום היכר הוא זה שמו עירוב אף זה שמו עירוב ואינו כן, אלא שהוא מערב צרכי שבת על צרכי יום טוב לעשותם יחד"                                                                            (ראב"ד שם)

יוצא שנחלקו הרמב"ם והראב"ד: לפי הרמב"ם הטעם הוא שמא יבואו לאפות מיום טוב לחול. הרמב"ם פסק כר' חסדא בעניין של טעם העירוב, ולפי הראב"ד מסתבר שאינו סימן היכר אלא מעשה של היתר שמערב את קדושת השבת עם קדושת יו"ט כדלקמן.

ד. יסוד דין עירוב תבשילין

1. ארבעת הגישות בעירוב תבשילין

אם לא נלך בגישתו של בעל המאור, המאחדת את המחלוקת, נדמה שיש פה ארבעה רבדים להבנת עירוב תבשילין, ובהם נחלקו האמוראים והראשונים:

  1.     רק שמא יבואו לבשל מיום טוב לחול. לאור דברי רב חסדא, ברור שהוא מבין שאין בעיה עקרונית בין יום טוב לשבת, וכל החשש הוא שמא יבואו לחשוב שמותר לעשות מיום טוב לחול.

  2.     הואיל כסיבה - השבת מתארחת. הואיל מעיקר הדין. בניגוד לרב חסדא שאומר שלא אומרים הואיל, לפי רב אשי אפשר לומר שאומרים הואיל, אבל זה הואיל סיבתי. עקרונית אסור לבשל ביום טוב, אבל אם יש אורחים זה מותר - כי זה סיבתי. סברת הואיל מקלישה את האיסור אבל הפועל הוא העירוב. הכנת מאכל לשבת קוראת שם על המאכל ונעשה דרך התבשיל שבת 'מתארחת' אצל יו"ט וכדברי הראב"ד, מערב את הקדושות. כמו שמצינו ששבת נחשבת פנים חדשות אצל שבע ברכות, כך המאכל שנעשה לשבת סומכים עליו והוא מצטרף להואיל להיות שבת כבר נמצאת ביו"ט ומבשל ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת שכבר מרבה בשביל התבשיל השבתי שנמצא כאן.

  3.     הואיל כסימן – שתי קדושות מעורבות. רבה: קדושת יו"ט נבדלת מקדושת השבת (יעיד על כך דין הואיל מורחב שהוא כסימן). קדושת יו"ט קשורה יותר בשמחה, סובבת סביב תוכן חיובי מסוים של כל חג לפי עיניינו. שבת זה מעין עולם הבא - בשבת התורה רוצה לפנות אותנו שלא נעשה מלאכות, איסור המלאכה הוא בעצם. 

ברם, היא גופא שקדושת יו"ט מכוונת יותר לאיסור הטירחה ועשיית המלאכה עצמה כדי לפנות את האדם להתמקד בתוכן של החג ולשמוח בו. לפיכך, אם התחיל את מלאכת הבישול לשבת קודם יו"ט, הדבר מורה שאינו מתחיל בבישול ביו"ט בשביל שבת והתוצאה של הבישול עבור שבת אינה סותרת את קדושת היו"ט. מקור זה נסמך בעיקר על אופן שלמדו עירוב תבשילין בבריתא סמך מהפסוק "את אשר אפו אפו.." (ויעויין במהר"ל דלקמן).

  4.     למען השבת. שמואל על פי רבא – עירוב תבשילין נועד בשביל שבת, לא בשביל יום טוב. לכאורה זה קשה שהרי המשנה עוסקת בנושא של לבשל מיום טוב לשבת. לכן נראה שרבא מבאר את העירוב במקורו שקדושת שבת גדולה היא אפ' אם הקדושות שונות ואין לבשל מיו"ט לשבת אבל היכא שמזכיר את השבת, והזכרה זו אינה רק של ישאר לשבת אלא הזכרה שקדושת שבת מהלכת ונותנת את קדושת הזמן בכלל ובהמצא הדרך להערב את קדושת יו"ט אם קדושת השבת אז יהיה מותר לבשל ביו"ט לשבת העירוב הוא הדרך ההזכרה. קצת דומה לסימן היכר רק להיפוך שאינו היכר מפני חשש חדש שנולד אלא היכר שבמקור יש אחדות של קדושת הזמן. וכן בעירובין אחרים היכר שבמקור יש אחדות של חבורה או של מקומות בעירוב תחומין.

2. עירוב תבשילין – לזכור שהכל אחד

הגישה האחרונה שראינו, של שמואל, מחוברת גם לשלמה המלך ולאברהם אבינו. המהר"ל בנצח ישראל מדבר על עם ישראל, ואז מסביר שעירוב תבשילין מסמלין למעשה את חיי האדם בעולם הזה:

"ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין. שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יכול לתקן מאכלו לשבת (ביצה טו:). כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת, רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, "ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל? ויום טוב הסמוך לשבת, הם ימים טובים שיש לאדם, כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם. ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת (ביצה ב:), שיהיה מתקן בו, בימות המשיח שהם ימים טובים, או שאר ימים טובים שיש לאדם, לא יכול לתקן מה שיאכל לעולם הבא. שזה אינו, שאם מקיים מצות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות, והוא מקיים מצות, אין זה כלום. לכך אין מבשלין מתחלה מיום טוב לשבת... ולפיכך האדם אם הוא צדיק מפני הטוב, אין זה דבר. ולכך אין מתקנין מיום טוב לסעודת שבת, רק אם התחיל לבשל לפני יום טוב, הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת, עד שלא יהיה רשאי לבשל מתחלה לשבת, שהרי התחיל כבר לפני יום טוב" (נצח ישראל מ"ו)

עירוב תבשילין מסמל את האדם בעולם הזה - אם התחלת לפני כן אז גם בימות המשיח תזכה. אחר כך הוא עובר לדבר על אברהם, שאברהם "כי ימיו היה בטובה", והוא עשה עירוב תבשילין קודם שהתנסה:

"ועל ענין זה נראה לפרש מה שאמרו בפרק אמר להם הממונה (יומא כח:) "אמר רב ואיתימא רב אסי, קיים אברהם אפילו עירוב תבשילין, שנאמר (בראשית כ"ו, ה') ותורותי', אחד דברי תורה, ואחד דברי סופרים.

ולמה אמרו דוקא מצוה זאת, אבל מפני שבא לומר כי אברהם קיים כל התורה כולה, ויש לחשוב מה בכך שקיים כל התורה כולה, הרי כל ימיו של אברהם היה בטובה, וכמו שאמר הכתוב (בראשית כ"ד, א') וה' ברך את אברהם בכל", ולא היה לו צער כמו שהיה ליעקב וליצחק. שיצחק היה בעל יסורין כל ימיו, ויעקב אמר (בראשית מ"ג, י"ד) א-ל ש-די - שאמר לעולמו די, יאמר לצרתי די - שמעולם לא נח ולא שלו (בראשית רבה צ"ב, א'). ולא כן היה באברהם, שמת בשיבה טובה, וכמו שהארכנו בחבור גבורות ה'. ולפיכך אמר שקיים עירובי תבשילין, דכל קיום המצות היה על דרך זה, שקודם זה כבר נתנסה ואם כן התחיל קודם יום טוב לתקן לשבת. נתנסה שהושלך לכבשן האש וכמה ניסיונות, ואז היה קונה שלימות ומעלה אף בימים טובים, שהיה לו הטוב בעולם הזה"                                                                      (שם)

מטרת העירוב הוא לראות כיצד הדברים מחוברים בשורשם. יש רשויות ואנחנו מערבים אותן. יש תחומים ואנחנו מחברים אותם. יש שבת ויום טוב ואנחנו מחברים אותם, לחבר לבת קול שיוצאת. 

זכרהו מאחר שבא להשכיחו – לזכור שיש רשות היחיד למעלה, שיש ייחוד, שיש רשות אחת. הבעיות מזמינות אותנו להבין איך הדברים משתשלים ממקורם האחדותי. לזה ראוי ליחס את העירוב לאברהם שהוא שורש האחדות קודם הפרוט. וכן חכמת שלמה המלך שתיקן מצוות עירובין ועל זה יצאה בת קול שהרי שלמה אחרי בניין הבית הגיע לשלמות הייחוד. ומזה אפשר להבין מדוע זו מצווה ולא רק 'הערמה' או פתרון הלכתי ולכן מברכים עליה

גישה זו מעבירה אותנו לא רק למקום של החששות. אולי ברובד ההלכתי זה הרובד הקובע, אבל השורשים של הדברים, האגדה שמאחוריה, זה הדברים האלו.

סיכום

דיברנו על כך ששבועות זה בעצם יום טוב עצמו, וראינו את הסמיכות ואת עניינו:

1.     יש חשש שיבוא לעשות ביום טוב - והעירוב הוא חשש. 

2.     רב אשי - אומרים הואיל, אבל הואיל מצומצם. זה דחויה, אם יש אורחים או יכולים לבוא אורחים זה בסדר. גדולה קדושת השבת, אז מארחים את השבת ביום טוב. 

3.     רבא: קדושת שבת גדולה, לא לוקים על מלאכות ביום טוב, והעירוב הוא הגורם - מזכיר לנו את ההבדל בין שבת ליום טוב. זה פותר את הבעיה, כי במבחן התוצאה לא נורא שיש בישול, העיקר שלא התחיל ביום טוב כדי לא לפגוע בה.

4.     רבה: מטרת העירוב היא בשביל שבת, זכרהו - גם אם יום טוב שונה משבת, תזכור שיש הבדל וקדושת שבת המקורית משתשלשת אל קודשת יו"ט לערבן.

===
  [1] הרב יגאל פסו העלה, שהיינו חושבים שיהיה אסור לאכול בשבת את האוכל שנותר.