תקציר:

ידועה שאלת היסוד במשלוח מנות: האם משלוח מנות נועד בשביל לדאוג לסעודת פורים לחברו (תרומת הדשן) או כדי להרבות אהבה ואחווה (מנות הלוי). לאחר סקירת הדעות השונות וההשלכות משיטתם, נציע הצעה שלישית –הנובעת מתפיסת יום פורים של 'ונהפוך הוא': על האדם להביא את ה"מנה שלו", לשלוח לחבירו את הנקודה הייחודית שלו, שבזה מגיעים לעומק "ישנו אחד מפוזר ומפורד" שבקדושה.  

משלוח מנות איש לרעהו

בבא קמא פרק א' - שיעור כללי 14 - הרב יוסי שטרן

א. מבוא

1. יום שמת בו מושיעין

חז"ל אומרים:

"הפיל פור הוא הגורל, תנא: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"                                                     (מגילה יג:)

חודש אדר הוא חושב שנהפך להם ממיתה לחיים. משה רבינו גם במיתתו הוא הופך לחיים. זה לא רק שהוא נולד, אלא שהוא נולד ונפטר באותו יום, זה הדוגמה של מיתה לחיים. כמו "הנך שוכב עם אבותיך וקם" (דברים ל"א, ט"ז) ממנו לומדים תחית המתים (סנהדרין צ:) – העובדה שאתה שוכב וקם היא הרעיון.

"משה אמת ותורתו אמת" (בבא בתרא עד.). מול עמלק גימטריה ספק, עומד משה הוודאי.

2. היש והאין בסוגיות

כבר במגילה מופיע הרעיון של משלוח מנות:

"לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה..."            (אסתר ט', כ"א-כ"ב)

תשומת לב למילים "לקיים" ו"קיימו", וכן ה"נהפך". עוד נחזור למילים אלו. הפסוק ממשיך:

"לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים"                                                                  (שם)

פה מפרטים יותר מאשר שמחה רגילה. מתנות לאביונים מוכר לנו מכל השנה אך פה יש מצווה מיוחדת – משלוח מנות איש לרעהו.

נקודה מעניינת עולה מסריקת הסוגיות. בעוד שבחנוכה אין מסכת בכלל, בפורים יש מסכת שלימה, "מגילה". הייתי מצפה שלכל אחד מהממים, מארבעת המצוות של פורים, יקדישו פרק. אבל זה לא ככה – אין במשנה פרקים או משניות על משלוח מנות ומתנות לאביונים, ואין בגמרא סוגיות על כך, מלבד משפט אחד ושלושה סיפורים.

כל פעם שאנחנו קשורים לפורים אנחנו בסוד ה"ונהפוכו". אדר בא לשון "אדרבא". הפוך על הפוך. אתה לא מסתכל על מה שיש, אלא על "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות י"ז, ז'), דווקא בתוך האין יש משהו. משלוח מנות לא כתוב, מדוע?! מה נוכל ללמוד מזה?

אנחנו נתחיל עם מה שיש, ומשם נגיע לכך שלא כתוב משלוח מנות. מהמעט שכן כתוב, ננסה למצוא את הטעמים. טעמי המצוות כאן הוא לא רק אם זה טעים או לא - בוודאי שזה טעים (אולי בימינו יותר מדי), אך טעמי המצוות מכוננים את ההלכה. איך שאני תופס את הטעם של המצווה, יש לכך השלכה לגדרי המצוות, כפי שנראה.

3. הסוגיה

הגמרא אומרת:

"תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם"                            (מגילה ז.)

למה דווקא מתנות לאביונים לשני עניים? ולמה שתי מנות לאדם אחד? מאיפה הגיע ההבדל בין משלוח מנות לבין מתנות לאביונים? איך ההבדל הזה בא לידי ביטוי ביחס בין שתי המצוות?

הסוגיה השאירה את הדין פתוח מאוד. כמעט בלי גדרים. והגמרא מביאה סיפורים, אבל הם - איך לומר - באווירה פורימית. הנסתר רב על הגלוי.

4. הסיפורים

כך נאמר בגמרא:

"רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא [ירך] דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"                                                  (מגילה ז.:)

בכל הסיפורים יש דיאלוג, אבל יש מחיקות בהגהות הב"ח ובהגהות הגר"א של מה שנאמר. לא ברור שיש טעות, כי בירושלמי זה מופיע אחרת. הבבלי אולי השאיר את הטעות מכוונת. בירושלמי הסיפור מופיע עם המשך.

הסיפור הבא הוא על רבא:

"רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא קמחא דאבשונא אמר ליה אביי השתא אמר מרי אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא"                                            (שם)

רבה שלח דברי מתיקה. משהו לא מצא חן בעיני מרי בר מר, אבל רבה אולי שלח לו בכוונה. אחרי התגובה, רבה החזיר לו את אותם כלים עם זנגביל ופלפל, ואביי אומר על כך:

"אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא"                                                                               (שם)

אחר כך יש סיפור משלים על אכילת שישים צלחות ואפילו רצה לאכול את הצלחת.^[1]

הסיפור השלישי, גם הוא נתון בשאלה, נאמר כך:

"אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי"       (שם)

הם החליפו ביניהם את הסעודות. הסבר אפשרי הוא שהם היו עניים ונתנו מה שיש להם, ובזה יצאו ידי חובה. לפי ההסבר הזה, הנושא של הסוגיה הוא כיצד יוצאים ידי חובה, אם כי לא ברור מהגמרא שזה הסיפור. בכל אופן, רש"י הסביר אחרת:

"זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו" (רש"י שם ד"ה מחלפי)

דהיינו, כל שנה היו מתארחים אצל השני. פה יש שאלה גדולה: איך זה שהתארח אצל חבירו יצא ידי חובה. לגבי המארח עוד אפשר לומר שהביא לו אוכל, במקום לשלוח לו, אבל זה שהתארח - כיצד יצא ידי חובה?! ובכלל, מאיפה רש"י הגיע לזה, שהם מחליפים שנה בשנה?

כנראה הסיפור האחרון, שהוא אחד מגולת הכותרת של ההבנה על המשתה, הוא המקור לרש"י:

"רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא"                                                                          (ז:)

רבה החיה אותו, ממש ממיתה לחיים. רבי זירא שוכב עם אבותיו וקם. לשנה אחרת, כפי שרש"י הסביר, אמרו כך: "ניתי מר ונעביד". יש פה הומור של הגמרא. מעניין לשים לב אפילו לשמות שלהם, רבה [הגדול] ורבי זירא [זעיר].

זה קובץ של סיפורים שנגמר שם. אלו סיפורים שאפשר ללמוד מהם הלכות, אבל גם קוראים לנו לגשת לסיפור של משלוח מנות מהמקום של "ונהפוכו". בשביל לראות את ה"ונהפוכו", צריכים לראות קודם את הרגיל. בשביל זה נראה את הטעם.

ב. טעמי היסוד

1. החקירה הבסיסית - תרומת הדשן ומנות הלוי

שתי דעות מרכזיות הובאו בטעם משלוח מנות. הטעם הראשון הוא דבריו של תרומת הדשן, שהמטרה היא הסעודה. זה לא מתנות לאביונים, אבל זה לא רחוק. לדאוג שיש לכולם סעודה:

"שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה"ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו? תשובה: יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כדמשמע בגמ' ... דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא..."                                       (תרומת הדשן א', קי"א)

לעומת תרומת הדשן, מנות הלוי, רבי שלמה אלקבץ (מחבר הלכה דודי, ממקובלי צפת) מביא הסבר אחר. הספר "מנות הלוי" עצמו הוא גם על דרך הקבלה, ואומרים שאת הספר הזה הוא כתב כמשלוח מנות לארוסתו. הוא אומר:

"כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה ורעות, היפך מה שאמר הצורר מפוזר ומפורד..."                              (מנות הלוי אסתר ט')

מסתבר, שהטעם של סעודה הוא גם היסוד של דברי הרמב"ם, המקשרים בין מתנות לאביונים, סעודה ומשלוח מנות:

"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים"

                                                          (רמב"ם מגילה ב', י"ז)

זאת אומרת, מתוך הרצון של הרמב"ם לראות את העניים במרכז, גם מצוות משלוח מנות היא לא רחוקה. סמך לדבר שמקשר בין המשלוח לסעודה אפשר לראות בעזרא ונחמיה:

"וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח', י')

למי שאין לו מספיק מוכן. שוב רואים שזה חלק מסעודת החג (במקרה שם זה היה ר"ה). זו שמחת הסעודה הרגילה של החג, רק עם סולידריות.

2. השלכות

ההשלכה הפשוטה היא למי נכון לשלוח: האם לחפש את האנשים שאין נכון להם, להסתכל סביב - לא לחפש מי שצריך מדין מתנות לאביונים, אלא לשים לב למי יש פחות ולתגבר את סעודתו. אבל אם זה גדר אחר, לא הרחבה של מחלקת הרווחה אלא להביע את האהבה והאחווה, אז צריך את רעיו. את השכנים הקרובים, או דווקא את מי שאתה מסוכסך איתו. הגדר הוא של שמחה יותר.

השלכה נוספת היא מה ראוי לשלוח. ברור שלפי תרומת הדשן חובה לתת דווקא דברי מאכל, אך סביר שגם מנות הלוי יודה לזה[2]. אך עדיין ניתן לומר שיש השלכה בין השיטות, בנוגע לאילו סוגי מאכלים. הבשר והיין הם צרכי סעודה, אבל כוס מלא זנגביל - לא ברור מי יאכל את זה. ממילא, אפשר לומר שיש הבדל בין הגישות:

1. אוכל כסיבה. מדין סעודה – דווקא אוכל שמיועד לסעודה.
2. אוכל כסימן. מדין משהו שמרבה שמחה בינינו – אפשר גם אוכל שלא ממש מיועד לסעודה.

השלכה נוספת היא במקרה שהמקבל לא רוצה לקבל או מוחל לו. הרמ"א (או"ח תרצ"ה, ד') כתב שיוצאים ידי חובה, והפרי חדש כתב (שם): "לא ידעתי מנין לו". אז באמת מנין?

החתם סופר כותב:

"ובתרומת הדשן כתב כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות, אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו... אם כן כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אין במחילתו כלום, אלא אפילו אית ליה מ"מ לא ימחול משום שלא לבייש. אך בספר מנות הלוי להרבות השלום והריעו... אם כן יש לומר כיון ששלח והראה חבתו אע"פ שזה מוחל לו כבר יצא ידי חובתו..."                                                           (חתם סופר א', קצ"ו)

החתם סופר תולה את זה בשני הטעמים. מי שלא מבין מנין זה, כי הוא רואה את זה כצרכי הסעודה, ולא עוזר לי ששלחת אם המקבל לא קיבל. המטרה שזה יהיה לצרכי הסעודה, ופה הוא לא קיים. אבל אם נלך לטעם המחודש של מנות הלוי, שיש פה נתינה של שמחה, סימן ולא סיבה, הסימן התקיים. הרעות, המשלוח מנות שנושא עמו את האהבה והשמחה ביניהם, זה התרחש. חלק מהסרבנות שיש בסיפורי הגמרא הוא שהם רוצים לשמר את עצם מה שהביאו להם. זאת אומרת: הסרבנות של החכמים היא כדי לזקק את הנתינה. למחול לא בגלל שלא רוצה את הנתינה שלך, אלא כדי להוריד את התוספת מעצם הנתינה.

יש עוד השלכה, במצב שבו לא נתן אבל קיבל. איך זה יכול להיות? אולי בעילום שם. אם הוא קיבל העיקר שיש לו סעודה לדעה שתרומת הדשן, אבל לדעת מנות הלוי לכאורה צריך להגיע מאדם המשלח, כדי לחבר ולהרבות רעות ביניהם.

3. חיוב אישה במשלוח מנות

החתם סופר מביא עוד מחלוקת בין הרמ"א לבין הפרי חדש, ונשאר בצריך עיון. המחלוקת היא לגבי אישה:

א.    רמ"א (תרצ"ה, ד'): אישה חייבת.

ב.    פרי חדש (שם): אישה פטורה, כי כתוב "איש אל רעהו ולא אשה".

מסביר החתם סופר:

"...אלא י"ל מטעם אחר כיון שמזונות אשה על בעלה מן התורה... נמצא לפ"ז היא סמוכה על שולחן אחרים מסתמא ומשו"ה כתי' איש אבל אם אינה סמוכה כגון אלמנה חייבת כנ"ל אך זה תלי' בספיקא דמג"א ותלי' בפי' הש"ס דמיחלפי סעודת פורים אי טעמא משום דכל הסומך על שולחן אחרים פטור משלוח מנות.

ונראה לי דתלי' בהנ"ל: אי הטעם למלאות חסרון סעודתו של חברו כיון שהוא עצמו סמוך על שולחן אחרים פטור מזה ואי טעמא משום אהבת רעים גם הסומך על שולחן אחר חייב:

שאלנו מקודם, שמחלפי סעודתייהו זה שמתארחים אצל אחר. זה שהתארח בינתיים איך הוא יצא ידי חובה? רואים מהחת"ס שכיוון שהכל זה מצרכי הסעודה, וכרגע הוא נתמך על צרכי הסעודה, לכן הוא לא מחוייב. לכן גם אישה לא מחויבת. רק אישה שלא סמוכה אצל בעלה תהיה מחויבת.

יוצא מפה שהרמ"א מחייב גם כשסמוכה על שולחן בעלה – משמע שזה לא בגלל צרכי הסעודה אלא אהבת הרעים – אבל לפני כן הוא אמר שלרמ"א יוצאים ידי חובה כשמוחלים, כי הענין הוא לא הסעודה אלא הקרבה!

נדמה שאפשר לנסות ולהסביר את שאלת החתם סופר, אם נבין באופן שונה את הסיבה לחייב ולפטור נשים, לאור הסברו של הב"ח. הב"ח מסביר אחרת לגמרי את רש"י לגבי החלפת הסעודות:

"...ופשיטא שאין שנה שנייה מועיל להוציא את חבירו ידי חובת משלוח מנות משנה שעברה אלא כך הוא הפי' דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו וריעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות א"כ אם יסעוד אחד עם חבירו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות וה"ה בשנה שנייה וכן בכל שנה ושנה אם יחזור ויסעוד אצלו כמו בשנה שעברה נמי יוצאין שניהם ידי חובתן אלא האמת אומר שהיו מחליפים בשנה שנייה ועיקרו לא אתא אלא לאשמעינן האי דינא דבסועד אצל רעהו פטורין שניהם מחיוב משלוח מנות ולפי זה אין צריך לפרש כלל שהיו עניים אלא אפילו בעשירים כן הדין אלא שהמה היו אוהבים זה את זה ביתר עוז והסכימו שטוב ויפה להם לשבת אחים יחד בסעודת פורים בשמחה ובטוב לב משתה כברכת ה' אשר נתן להם כנ"ל דעת רש"י ומקובל לע"ד משאר פירושים שנאמרו בו"                          (ב"ח אורח חיים תרצ"ה, ו')

השיא של הגברת הרעות הוא להתארח יחד! לא שהוא מארח אותו ונותן לו שתי מנות, אלא הוא שילח אותו לביתו! הוא הביא אותו לתוך ביתו! לכן שנה הוא עושה כך והוא עושה כך! "למה יוצאים שניהם?" - בגלל הטעם של מנות הלוי! כי הרבו אהבה ואחווה.

זו הסיבה שאישה חייבת. אם זה צרכי הסעודה, אז אולי בגלל שסמוכה אצל בעלה תהיה פטורה, אבל זה שאישה סמוכה אצל בעלה חייבת זה כדי להשכין שלום ואהבה ואחווה. אישה חייבת גם אם היא סמוכה, כי היא חייבת בהגברת שלום - אבל מדיני צניעות אישה תשלח לאישה וכו', שלא ייהפך ששונם ליגונם. אבל אישה חייבת עקרונית!

שהרמ"א והפרי חדש לשיטתם. לרמ"א הטעם משום שמחה ואשה חייבת (אפ' סמוכה על שולחן בעלה) ולפ"ח פטורה כיוון שהטעם סעודה ואשה סמוכה על שולחן בעלה

ג. האפשרות השלישית – המנה שלי

1. שתי מנות ממש?

הציץ אליעזר לומד ששתי מנות יכול להיות אותו בשר, רק תחלק אותו לשתים. אמירתו מביאה לקיצוניות את הרעיון של המינימום. זו שאלה שמופיעה בפוסקים: האם צריך שיעור של קביעת סעודה, אולי כמתנות לאביונים, אולי גדר של שמחה בפני עצמה.

כאמור, כך כתב הרמב"ם:

"וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד"                                                          (רמב"ם מגילה ב', ט"ו)

ערוך השולחן אומר שצריך לגרוס ברמב"ם "שני מיני בשר", אבל הציץ אליעזר אמר שכתוב "שתי מנות" גם אם זה אותו בשר. יש שכתבו שאפילו צריכים שני כלים שונים.

אם זה יותר בגלל הסעודה אז יותר סביר שצריכים שני סוגים שונים, שני תבשילים שונים. אם זה שמחה אז מראש אנחנו לא מבינים למה 2, כי גם אחד יכול לשמח. ואם מבינים שזה 2, כי זה ריבוי, אז לפחות אפשר כמה מנות.

א.    מצד המקבל הגיוני שיש משמעות ל-2 סוגים.

ב.    מצד הנותן - אפשר גם 1, אז אין בעיה שיקחו אפילו את אותה המנה ויחלקו לשתים.^[3]

2. גירסת הסיפור בירושלמי

האם הולכפים במשלוח מנות לפי המותן או לפי המקבל אפשר ללמוד מהסיפור בגמ' והמקור שלו בירושלמי.

בסיפור בירולשמי (מובא גם ברבינו חננאל על הדף) מופיע כך:

"ר' יודן נשייא שלח לרבי הושעיה רבה חדא עטם וחד לגין דחמר שלח וא"ל קיימת בנו (אסתר ט) ומתנות לאביונים חזר ושלח ליה חד עיגל וחד גרב דחמר שלח וא"ל קיימת בנו (שם) ומשלוח מנות איש לרעהו "                                                         (ירושלמי מגילה א', ד')

מבחינת גדר ההלכה יש מקום לשאול מה יוצא מזה. וראו בר"ח ובריטב"א. אפשר לקחת מפה כמה גדרים אפשריים, למה הם אומרים שזה חשב "מתנות לאביונים":

1. החיי אדם: לפי המקבל. הסיבה שזה נחשב מתנות לאביונים הוא כי זה לפי המקבל - ולנו זה לא מספיק.
2. הציץ אליעזר: לפי הנותן. זה נחשב מתנות לאביונים מבחינתך, כי לך הנותן זה לא ראוי.

כהסבר השני משמע מהסיפור השני בגמרא בבבלי:

"אי חקלאה מלכא ליהוי דילוקלא מצואריה לא נחית"        (מגילה ז:)

רואים שהולכים לפי הנותן - זה לא ראוי מבחינתו.

לפי הטעמים שראינו, הסעודה או השמחה, אלו שני טעמים קרובים – לפי הטעם של הסעודה צריך שהמקבל יקבל סעודה ממש, ולפי הטעם של השמחה צריך שיהיה את הקירוב. אולם הסיפור הזה של רבי שחזר ושלח זה מראה שבאמת הולכים לפי הנותן, ולמרות זאת צריך גדר מתאים. מכאן אנחנו מגיעים לעומק משלוח מנות.

3. "ה' מנת חלקי וכוסי"

בספר תהלים נאמר:

"ה' מנת חולקי וכוסי אתה תומיך גורלי"                 (תהלים ט"ז, ה')

מנה זה חלק. אנחנו סבורים, לאור מנות הלוי, שמול עם אחד מפוזר ומפורד יש את האחדות בינינו, ומשלוח מנות. ה"ונהפוכו" של המן זה שאנחנו מפוזרים ומפורדים ובכל זאת אנחנו עם אחד. לכל אחד יש את החלק שלו. "חלק מחכמתו ליראיו" (ברכות נח.). "חלק ה' עמו", המן זה המוניות. המן היפוך אותיות מנה. למרות שאנחנו הפכים, למרות שלכל אחד יש את החלק שלו, למרות שאנחנו בכל אחד עם גורל אחר (כמובן שהייעוד שלנו הוא משותף), אבל לכל אחד יש מנה משלו. ההיפוך של המן הוא המן של קדושה, עומר לגולגלות.

המן נתלה ביום שבו נפסק המן שירד במדבר, "וישבות המן ממחרת" (יהושע ה', י"ב). לכל אחד יש את החלק שלו. וכל אחד מצווה בחג הזה לקחת את החלק שלו, להכיר את החלק שלו, ואחר כך למסור את זה למישהו אחר, ואותו אחד ימסור לך. בחי' "מחלפיה סעודותייהו" זה עומק ה"נהפוך הוא" . זה לא רק שהוא יקבל את צרכי הסעודה ומה ישמח אותו, אלא הדגש הוא עליך, הנותן. לא רק לשמח אחרים, אלא שהחלק שלך, המנה שלך, תצא החוצה.

לכן זה צריך להיות שתי מנות ממש. אם זה גדר שמחה מספיקה מנה אחת מחולקת, אלא באמת נותנים שתי מנות. שאדם לוקח את הסעודה שהכין לעצמו על שתי מנותיה ומשגר אותם אצל חברו. לרגע, כביכול אין לו סעודה לפורים עד שבא חברו ונותן לו את מנתו הוא.

בספר כנפי יונה נאמר:

"סוד פורים וחנוכה תרי פלגי גופא - נצח והוד"              (כנפי יונה)[4]

שלושת הרגלים של התורה הם – חג"ת. נצח הוד – פורים וחנוכה. מידת היסוד זה יום העצמאות, ומלכות זה בית המקדש במהרה בימינו. בכל אופן, הוא מדבר שם על תשועתם היתה לנצח, ומכאן מתגלגל למלחמת עמלק במקור, ועל שמואל שהמליך את שאול, ומתמקד בירך - שמרדכי לא כרע בירך, ושמואל המליך את שאול עם המנה:

"ויאמר שמואל לטבח תנה את המנה אשר נתתי לך אשר אמרתי אליך שים אתה עמך"

                                                              (שמואל א' ט', כ"ג)

שאול מתקדש על ידי מנה עם שמואל. הכנפי יונה לא מקשר את זה למשלוח מנות, אבל אני חושב שזה העומק של "הירך" שרבי יהודה הנשיא שלח. יש פה משהו מקוים. יש משהו קיומי שלכל אחד יש את המנה שלו, את הגורל שלו, את החיים שלו. צריך להראות את זה דרך מנה, מה "מנת חלקי".

בבית המקדש היו מחלקים מנות בגורל. כל אחד יש לו את המנה שלו, את הגורל שלו. המנה שלי צריכה להשתלח, ואתה תשלח לי את המנה שלך. ישנו עם אחד, אבל לא לטשטש את השוני.

הכי טוב זה מתנות לאביונים, הכי טוב זה לדאוג לסעודה, אבל צריכים גם לדאוג למנות הלוי, להוציא מעצמך. הסוד הוא להוציא את המשלוח מנות שהוא ההיפך מהמן. חלק מהדברים זה לעשות ממיתה לחיים. "קם רבה שחטיה לרבי זירא". זה יכול להיות גם זה. "קיימת בנו מתנות לאביונים", כל אחד שולח מנה לחבירו את המנה שלו, וכך יש עם אחד. בישנו, בקיום. אנחנו לא מטשטשים את ההבדלים בינינו, מוכנים להכנס לאיזורים קשים יותר. גם למי שהוא לא בטוח רוצה להיות רע, ודווקא בחסות פורים הוא שולח את המנה שלו. לרגע היה נראה שהוא שולח לו מתנות לאביונים, "אתה מתייחס אלי כמו אביון?!", אבל זה מקבל מהפך. קם רבה והחיה אותו.

יש פה התרחשות שבהסתר פנים.

כך הדרגות:

1. נגלה: כמתנות לאביונים.
2. עדיין נגלה: שמחה. לדאוג איך הוא יקבל.
3. נסתר: כמו התבשמות, הנה הסעודה שלי, ואני שולח אותה לך. הוא יאכל את שלי ואני יאכל את שלך.

זהו מחלפי סעודתייהו. אני אתה ואתה אני. כמו תחפושות.

זה אולי יבאר מדוע לא נזכר סוגיות הלכתיות במשלוח מנות בסוגיות הגמ' אלא מובא דרך סיפורים המבטאים את הגמישות והאופי הנסתר שצריך להתלוות אל משלוח המנות כשהם באים באופן המקורי.

נס הקיום בגלות, במובן מסוים הוא יותר גדול מאשר בארץ. בארץ אנחנו ביחד וכו', ובגלות, עם הלשונות השונות והכל, עדיין נשארנו עם אחד.

לפי זה צריך לשלוח שתי מנות, וגם חשוב לשים לב למי לשלוח, להשקיע יותר מחשבה. לחשוב איך אני עושה את "המנה שלי", מה שמתאים לי, שאני אשלח.

ד. סיכום

כמה שאנחנו דואגים למתנות לאביונים, יש בפורים רובד נוסף - והוא השמחה. לא רק שמחת הסעודה אלא להרבות שמחה. ממיתה לחיים.

בצד הפשוט הוא השמחה של מנות הלוי, שגם אם הוא לא מקבל, וגם אישה תתן וגם האוכל צריך להיות דבר משמח.. לפי העומק שראינו צריך שידע שזה מגיע ממך (ציץ אליעזר), כי משמח אותי שאתה נותן לי. "הירך", אותה המנה שניתנה לשאול, היא הקוד, להכרית זרעו של עמלק, והיא מה שמופיע אצל רבי יהודה הנשיא. ובעיקר, המושג של "המנה שלי". רגע לפני שהוא אוכל הוא משלח אותו.

רבי זירא יצא מהכלים, וזה עקרונית בסדר - כי יצאת למשהו שלם, החלק שלך הוא כבר לא רק שלך. עכשיו כל אחד הוא החלק שלו מתוך השלם מתעלה לחוויה "חוץ גופית". לא לסמוך על ניסים, לדאוג שהדבר יהיה משמעותי…

====

  ^[1] שוב "פורים-תוירה".

[2] אם כי לשיטתו יש אפשרות תיאורטית לטעון שאפשר להביא גם דברים שאינם אוכל. אמנם מסיפורי הגמרא לא משמע כך, אך יש פוסקים שמביאים את זה (ראו במקראי קודש הררי ועוד).

^[3] אצל הילדים, אם אתה נותן לו עוגה, ואז מחלק ל-2 ואומר לו: הנה שתים. צריך כמובן להזהר מזה, זה יכול לפגוע באמון.

[4] וראו בפרי עץ חיים, שער ר"ח חנוכה ופורים, פרק ו'.