תקציר:

אנחנו עומדים בספירת נצח בתוך ספירת העומר. הנצח היא המידה המובילה לקראת עשייה, אחרי השכל של שלושת המידות העליונות והרגשות של חסד-גבורה תפארת. שלושה מעכבים את הנצח, את הפניה לקראת עשייה – החיצוניות המובילה להרגשת עראיות שמולה עומד הנצח, הצניחה וההפסד שמולם עומד הנצחון, והצחנה והרקב של פיזור הכוחות שמולם עומד המנצח. מתוך כך, נוכל גם ללמוד לקח להתנצחויות שבדורנו.

עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה – ולפיכך הוא נחוש להחישה

שיחת מוסר, פרשת אמור התשפ"ג– הרב יוסי שטרן

א. שבע הספירות

בפרשת השבוע. פרשת אמור, מזכירים את ספירת העומר:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה"                                                 (ויקרא כ"ג, ט"ו)

בימים אלו, ימי ספירת העומר, אין יותר מתאים מלעסוק בספירות. התקבל בעולם, שגם אנשים שחושבים שאין להם שום הבנה בענין הפנימי, עוסקים בהקשר לספירת העומר בספירות הקבליות. ספירת החסד, ספירת הגבורה וכו' – כל שבוע סופרים לפי הכוונות. מבינים שיש פה משהו שסופרים אותו, הימים האלו נספרים. בחסידות ספירה זה גם מלשון "ספיר", להזהיר – "ותחת רגליו כלבנת הספיר" (שמות כ"ד, י').

השבוע אנו סופרים את מידת הנצח. סיימנו שלושה שבועות, והמידה הרביעית היא נצח. שבע הספירות מיוסדות על הפסוק

לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְהוָה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ"             (דברי הימים א' כ"ט, י"א)

אלו שבע המידות התחתונות שהקב"ה מנהיג בהם את העולם, ויש 3 מידות עליונות שמעל – חכמה בינה ודעת.

הגדולה זה החסד, הגבורה זה מקביל לגוף האדם, התפארת זה הגוף, הנצח וההוד אלו שני הרגלים, כי כל – היסוד – זה אות ברית קודש, והמלכות זה הבפועל, הפה, ההוצאה אל הפועל. אנחנו נעסוק היום בנצח, ונראה מה אפשר לומר – שלא בנסתרות – על מידת הנצח.

לפני שנדרוש את הוראת השם "נצח" ומשמעותו, ננסה להסתכל על מקומה של מידת הנצח במארג, במרכבה, של הספירות. כאמור, יש את שלושת המידות העליונות – המוחין - חכמה-בינה-דעת, שבהן לא נעסוק. אחר כך יש את סביבות הלב, מידות ורגשות: אהבה, יראה, רחמים – חסד גבורה תפארת. אז מגיעות הכוחות של העשיה: נצח – הוד, ויסוד ומלכות.

אם כן, בכוחות הנפש אנו מבדילים בין 3 דרכות:

1.     יש את המוחין – תובנות, השגות, תודעה.

2.     אחר כך מידות, ששורשן אהבה ויראה.

3.     אחר כך כוחות המושכל, המורגש והמוטבע (בלשון חב"ד, כניסוחו של הרב גינזבורג) – תחושות.

יש איזה תחנת ממסר בין הרגשות לבין התחושות שגורמות לך ללכת על זה עם הרגלים. לפעמים מה שקורה זה שהאדם אומר: "קיבלתי את זה, הבנתי", אבל זה לא עובר ממחשבה למעשה. הבנתי, עכשיו הרגשתי את זה, זה מרגיש לי נכון, זה מוסרי, זה ערכי. הלב נכנס לפעולה, ואז מגיע שלב קריטי – כי יש הרבה חששות בדרך – הצעד, ללכת בכיוון. זה נצח והוד. רגלים. נצח זה רגל ימין, הוד זה רגל שמאל.

ובהתאם: יש שני סוגי ביטחון – ביטחון פעיל, רגל ימין שלנו. עושה את הצעד. הוד זה ביטחון סביל. מה שיוצא אני מרוצה. מאמין בך ה'. תודה. הודאה. כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. זה ביטחון סביל, מתאים יותר לצד שמאל של הביטחון.

צד ימין זה יזום. לא רק שיש לי ביטחון בזה, אלא יש לי את הביטחון לעשות את הצעד – ואחר כך להוציא לפעול ביסוד ומלכות. זה הצעד המעשי, ולכן נצח הוא "בנין המלכות"[1]. מלכות זה לעשות בפועל, אבל הנצח זה ללכת לכיוון הזה. לקבל את התחושות האלו. להפעיל את הגוף בכיוון הזה.

זו המידה של נצח, שהיא התחלת "המוטבע", זה כבר בטבע. לא רק ברגשות אלא כבר בעולם המעשה.

ב. שלושת מעכבי הנצח ודרכי נצחונם

דווקא בגלל זה, יש חסמים ומעיקים על מידת הנצח. יש שלושה חסמים מרכזיים מלעשות את הדבר הנכון. למרות שהבנת ויש לך אהבה ויש לך פחד שלא יקרה וכו' – בכל זאת יש שלושה דברים שיכולים לעכב:

א.    העראיות. האדם אומר לעצמו: נניח ואלך על זה – זה לא יתמיד! אז כדאי מראש לא להכנס לזה. כבר עשיתי פעם דיאטה, אז מה עוד פעם אעשה? הבנתי כבר שההתמכרות שלי לפלאפון או לראות דברים שאני לא רוצה לא תצליח להשתנות. נכון, פתאום ראיתי משהו שעשה לי 'איכס', והרגשתי שהמצפן שלי עבד נכון ומוסר הכליות שלי עבד נכון ואני מרגיש שזה לא טוב. אבל גם אם אחסום היום עוד יומיים משהו יכעיס אותי ואפצה את עצמי על ידי זה וזה יחזור. אז ההצלחה הרגעית הזו לא עוזרת. זה משהו רגעי, ואין את הכוחות להכנס למערכה.

ב.    גדול עלי. האדם אומר לעצמו: זה גדול עלי! הבנתי, הרגשתי ורציתי הכל. אבל זה גדול עלי. לקום כל יום וללמוד – כמה רציתי! כמה זה יעשה לי טוב! אני יודע שזה ירים אותי וישים אותי במקום אחר, אבל זה גדול עלי. כל אחד יקח את הדוגמאות לעצמו.

ג.     יציאה מהאיזון. האדם אומר לעצמו: נגיד אני אעשה את זה, להתמיד בכל הכח ולהתגבר על מה שלא ניתן להתגבר, אבל הכוחות שזה ידרוש ממני יוציאו אותי מאיזון. אני אקום לתפילה בזמן ואפילו חמש דקות לפני כן, אבל החרבתי את סדר בוקר. זה שווה את זה?! אלו כוחות הנפש שלי, ואם אני משקיע במשהו אחד זה יבוא על חשבון משהו אחר. ולכן אולי לא כדאי לי לצאת מאיזון.

אלו שלושת הטענות של היצר הרע, שרוכב שם. וכנגד זה באה מידת הנצח. אלו שלושת ההוראות של מידת הנצח:

1.     כנגד העראיות שהאדם אומר לעצמו, מגיעה מידת הנצח ואומרת: זה נצח – זה דבר אמיתי. זה לא משהו רגעי. עכשיו אני מתחיל וכבר הייתי בזה, ועלי להאמין שזה הנצח. זה הדבר הנכון והאמיתי, ורק צריך להתכוונן על הנצח הזה. הדבר הקודם היה הדבר החיצוני ועכשיו אתה תראה שאתה מחובר למשהו שיש לו כח. "חוק ההתמדה" אומר אבן שנזרקת תתמיד בזריקתה אלא אם כן יש דברים אחרים שיפילו. אז העיקרון היסודי הוא שהמעשה והשינוי שלך, הוא אמיתי ונצחי.

2.     כנגד מה שהאדם אומר שזה גדול עליו, מגיעה מידת הנצח ואומרת לו: אתה יכול לנצח. אתה מסוגל. להתנצח – להכנס לעימות ולנצח. זו קשור לתפיסת הנצח כנצחיות, כמובן.

3.     כנגד מה שהאדם אומר שזה יוציא אותך מאיזון, באה ההוראה השלישית של נצח, "למנצח", "למנצח לדוד". יש ניצוח על המלאכה. יש כלים רבים ויש את המנצח. דווקא כשאתה מתחיל כמו שצריך יש ויסות נכון, יוצר איזון נכון, אם נעשה ממניעים פנימיים.

ננסה להרחיב בהם קצת.

ג. מישור 1: הנצח מול החיצוניות

הראשון הוא הנצח, העומד מול החיצוניות. היצר הרע אומר לאדם שגם אם הוא יצליח זה רגעי אז אין מה להתחיל ולהשקיע בזה. כל דבר ניבט מהופכו, אז מול הנצח נמצא השורש ח.צ.נ – חיצוניות. כי אם אתה מבין שזה דבר פנימי, אז הוא נצח, הוא מתמיד. זה שהתמכרת למשהו, זה שהתרגלת הם כך וכך כי גדלת כך כילד וכדו' – זה החיצון שלך. זה הרגלים שקנית.

"גם נצח ישראל לא ישקר", משפט שנאמר על ידי שמואל. לאחר שעם ישראל מינו מלך, את שאול, ואז היו צריכים – כסדר שאמרו חז"ל – להרוג את עמלק, שאול חומל על עמלק והצאן וכו'. מגיע שמואל הנביא ואומר לו:

שלושה נצטוו ישראל בכניסתם לארץ – מינו מלך, את שאול, והיה צריך להרוג את העמלק ולא הורג את אגג. ואז בא שמואל הנביא ונוזף בו, ומתחיל ללכת:

"וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם"     (שמואל א' ט"ו, כ"ז-כ"ט)

יש פה משהו שורשי שאמור לעמוד לנצח, ואתה פגמת בזה – ולכן גם לא תמשיך. אלא דוד ימשיך, מלכות דוד היא הנצח. המחתרת הראשונה הייתה נגד העותמנים ובעד הבריטים, וזו הייתה ניל"י, נצח ישראל לא ישקר. המהר"ל בספריו הלך גם לפי הפסוק שהזכרנו, אז אין לנו גדולה (אולי אבד אולי לא נכתב), גבורה עוסק ביציאת מצרים, תפארת במתן תורה, ונצח ישראל עוסק בעם ישראל.

כולם מכירים את המשפט "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ורבים שואלים מה המקור שלו – זה לקוח מהפסקה של הרב קוק באורות התחיה ה', אך שם לא מופיע הביטוי "עם הנצח", כמדומני שהרב ויצמן הוא זה שיצר את הצירוף. אבל המשפט נמצא באורות התחיה, שם אומר הרב:

"דרכנו בחיים הלאומיים וצדודם כלפי היחש האנושי הכללי ארוכה היא מאד. ארוכים הם חיינו וארוכים הם, ע"כ, דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו"                                                            (אורות התחיה פרק ה')

יש לנו דרך, אנחנו עם נצח. "גדולים מהחיים". כך הרב אומר בהמשך:

"רוחנו איננו ירא מפני הזמנים ; הוא יוצר את הזמנים ומטביע עליהם את צורתו. כח היצירה שלנו מטביע את הרוחניות היותר עליונה, בחומר ריאלי מעשי, שכל מה שתגדל ההתפתחות יגדל כשרון היצירה והצד האומנותי הנפלא הנותן חיים לעולם בהגלימו את כל העליוניות שבמחשבה ושאיפה - בפעולות מעשיות מוחשות ומוגלמות, שבהן הוא מחיה אותה ומשליטה במציאות. וזה יקום עוד לתחיה בכל מלואו בתחיתנו השלמה"       (שם)

זה עם נצח. כשהאדם הפרטי, מסתכל על עצמו בצורת נצח, ושואל – איך אני, בצורה הנצחית שלי, כאבא לילדים, כאדם מבוגר, איך אני רוצה להיראות? זה יעזור לו לעשות את הצעד הראשון. לפתע אדם שם ציצית, שם תכלת, מתחיל משהו. זה אמת, "שפת אמת תיכון לעד", ואילו "ועד ארגיע לשון שקר" (משלי י"ב, י"ט). שקר הוא זמני.

כך, הפסיעה הקטנה. גם מסע של אלפי מילין מתחיל מפסיעה אחת. נצח ישראל לא ישקר. הנצח האישי של האדם, לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה. האדם פותח ורואה את המידה הזו, איך הנצח שלי נראה. לתוכו הוא מכניס את האמת הזו. אז הוא נותן את הדחיפה של המידות, לעבור לרגליים, להכניס להרגלים ולהתמיד בזה.

ד. מישור 2: הנצחון מול הצניחה

אז דיברנו קודם על כך שלעיתים האדם התחיל, ואז הוא רואה שזה גדול עליו, הוא לא יכול לנצח את זה. אז אולי הביטחון הוא לא לרצות מעבר, לומר "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס:). לזכור שזה קמעא קמעא, וכך היא גאולתן של ישראל (על פי ירושלמי ברכות א', א'), וזו דרך ארוכה, ונכון שהחריבו לנו אבל מה לעשות והגאולה תבוא אט אט.

ופה מידת הנצח אומרת: "תנצח". אולי לא בכל מחיר, אבל תמשיך את הצעדים בדרך לנצח. נשוב לכל ישוב בכלליות, ובאדם הפרטי היו נפילות אבל תחתור לניצחון. להתנצח ולהתווכח עם זה. אדם שמתחיל לנהג את עצמו ולעשות דברים מעשיים על גופו, על לבושו, על הטלפון, על כל מיני מצוות וההרגשה הזו שיש את כח הניצחון על עצמך. מול נצח ההיפך הוא "צנח". יסלחו לי הצנחנים, אנחנו מדברים על צניחה, נפילה, נפילת מתח. ראשית צניחת גאולתנו. באת עם הנצח ועכשיו הולכים על זה ורגל ימין, ופתאום נכנסתי לתוך המתווה ומשהו צונח בפנים.

אז לא! תנצח! תתנצח! תגייס את הכוחות, יש את הכוחות מתוך הנצח לנצח. לשים את זה מול העיניים. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ונשלים את המשפט – "ולפיכך הוא נחוש להחיש אותה". עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, אבל זה לא אומר שהכל קמעא קמעא, אלא הוא אחישנה. נחוש להחיש אותה. יש את הכוחות. כח יזום שהאדם מרגיש שיש לו את הכוחות מתוך הנצח לנצח. לא שיאמר: עשיתי צעד בדרך הנכון ועכשיו נשאיר את זה ל-ה'. זה מידת ההוד, מידה שמאזנת את מידת הנצח, יודעת לקבל, להכיל. אבל מידת הנצח זה הנצח והניצחון. כיוון שזה נצח אז אנחנו רוצים להמשיך.

לפעמים נדמה שעם ישראל שכח לנצח, או שמתנצל על זה שמנצח. ניצחת – תספח, תבנה. לא לנהל את הסכסוך – לנצח! כך גם באדם הפרטי.

ה. מישור 3: המנצח מול הצחנה

הדבר האחרון, והוא אולי העמוק ביותר, "למנצח לדוד מזמור" (תהלים מ'). דווקא משום שאתה רוצה לנצח, יש פה באמת טענה, שזו הסטה של כוחות, חוסר איזון. אז צריך לדייק את מידת הנצח. אם עושה ממניעים טהורים וכו', זה יכול להיות מאוזן. אבל אם מתוך הנצח המניעים לא תמיד יהיו מלאים וטהורים, ואז יכול להיות שיש פה משהו אחר, וצריך לדייק את המניעים.

פסקה שאהובה עלי, היא דבריו של הרב קוק ש"חכמת סופרים תסרח", כי זו חכמה שהתרבתה מקנאה, וקנאה סופה להרקב:

"החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיון שבאה מתוך קנאה סופה להרקב, וכל רקבון יש בו סרחון, וזאת היא חכמת סופרים שתסרח בעקבתא דמשיחא וע"י סרחון זה תתבטל צורתה הקודמת, ויוחל להיות מאיר אור הנשמה של החכמה העליונה מכל קנאה, שהיא למעלה מחכמת סופרים, היא החכמה שתצא לאור ע"י שיר חדש ושם חדש אשר פי ד' יקבנו. "וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן"                          (אורות התחיה פרק ל"ח)

מול הניצוח של התזמורת, עומדת המילה "צחן", צחנה, ריקבון. "עלתה צחנתם". משהו שלא מווסת זו התחלה של ריקבון ואחר כך צחנה. קנאה וכדו'. המניעים כבר לא נצח וניצחון אלא ענין אישי. זה מריח לא טוב.

אבל אם אתה מדייק את זה ויוצא מהמניעים הטהורים, אז זה אפשרי, רק צריך לשים לב שאתה מגיע ממקום מנצח, ולא ממקום אישי חד צדדי של הדברים.

ו. ההתנצחות בימינו

מול הצחנה עומד הניצוח, מול החיצוני עומד הנצח, מול הצניחה עומד הנצחון. הניצוח הוא שכל הכוחות עומדים פה.

נסיים דרך ההתנצחות שיש לנו עכשיו בתוך המחנה, המחלוקת הגדולה בתוך המחנות, שבאה לידי ביטוי בדיון לגבי הרפורמה המשפטית. דווקא בהסתכלות של הנצח, המאבק או שאלת הצדק והנכון של ללכת לכיוון של תיקון מערכת המשפט, הוא מגיע – בהקבלה של שבעת הרועים – משה. משה, התורה הנצחית. זה מאוד נכון וחשוב דעת העם ודמוקרטיה, יש מעל זה משפטנות אמיתית שהיא תורת משה. וכיום יש בוסר שקודם לפרי, של המשפט שהוא לא-עברי. יש משהו כזה שהוא מעבר.

דווקא התפיסה הנצחית צריכה להניח את הדברים על השולחן ולומר – יש משהו שמעל הדמוקרטיה, אבל לא מה שיש היום. אז לפחות תתנו לדמוקרטיה לעבוד. כך או כך, זה לא השיעור עכשיו, אתה רואה את הנצח ולאור הנצח אתה יוצא למאבק או לתיקון.

מתוך משה אמת ותורתו אמת ומתוך מה הקמנו את המדינה וסמל המדינה והמנורה, מתוך הנצח הזה, התפיסה של עם הנצח.

עכשיו נבוא ונאמר: אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה זה נכון, אבל אתה רואה את ההתנגדות, את הקושי. כל מחלוקת, אפילו בית שמאי ובית הלל, היה שם מאבקים. אבל פה צריכים ניצחון. ניצחון לא עם רובים חלילה, אבל אתה נחוש, אתה רוצה לעשות את זה – אז תעשה את זה. היה קלקול לפני כן, ויש את כל ההצדקות לעשות את זה ולנצח את המערכה.

אבל באותה נשימה צריך לדאוג שלא תהיה צחנה. שהמניעים הם מניעים נכונים. "והנצח זו ירושלים" (ברכות נח.). משהו שלם. משהו של טובת העם בכללותו. גם אם פגעו בך הרבה שנים, שאתה מרגיש נעלב וכועס ומכל הסיבות, אם זה המניע עכשיו וזו הצורה שבה זה נעשה – זה מסריח. רוצה שרק אחד יבחר שופטים? זה לא מריח טוב. צריך איזה ניצוח במובן הזה שקיבלת מנדט לשלוט, זה העם. מה המניעים – וזה הצורה שבה אתה עושה.

בכל מקרה אתה רואה את הנצח ורוצה לנצח, אבל צריך לראות איך אתה מנצח בלי שהמטוטלת תחזור. ואם הנצחון הוא בשביל לנצח אחר, אז אפשר לראות את הצחנה. וראינו שמשהו נשרף פה. כאילו מישהו רוצה להאיץ את האוטו ומשהו נשרף. אז יופי, הצלחת עם הגז, אבל משהו מריח לא טוב.Z

אז מה, נפסיק את הנצח? או שיש נצח ונפסיק עם הניצחון? לא. זה אותו שורש, זו אותה מילה. צריך להיות נכון, צריך לדייק את המניעים. זה לא שונה, זה איך לעשות את זה בצורה נכונה. זה דקדוק פנימי, איך לטהר את מידת הנצח. אז אפשר להתעטר בעטרת ניצחון, במובן הרחב, של "למנצח על השושנים לדוד" (תהלים ס"ט).

נתפלל ש-ה' יעזור לנו בגם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית, להיות מעורים במידת הנצח, ואחרי הרגשות הגדולים והמחשבות האלו, לעשות צעד בכיוון הנכון, להגדיל את טווח ההסתכלות שלנו לנצח שלנו, לנצח את המערכה ולדאוג שהניצחון הזה יהיה מווסת ושלם. "שאלו שלום ירושלים" (תהלים קכ"ב, ו') – ו"הנצח זו ירושלים" (ברכות נח.).

  [1] ראו על כך אצל הרב גינזבורג, הנפש פרק י"א – נצח.

.