תקציר השיעור:

מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא חושפת את שתי תפיסות היסוד שלהם בפיצוי הנזיקין. רבי ישמעאל, כדרכו ש"דיברה תורה בלשון בני אדם", שם במוקד את התשלום לניזק. ממילא, הוא מחשב את הדברים לפי האדם שניזוק. רבי עקיבא, לעומת זאת, דורש כל קוץ וקוץ, ומבין שגם נזיקין של אדם אחר זה כמו להזיק הקדש – הבעיה היא מה שזה עושה לך או לעולם ולא רק מה שנעשה לחברך. לכן, רבי עקיבא שם במוקד את האדם המזיק שצריך להשלים את מה שהחסיר בעצמו.

מיטב שדהו

בבא קמא פרק א' - שיעור כללי 8 - הרב יוסי שטרן

א. מבוא

1. אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם את הבעירה

"כי תצא אש ומצאה קוצים תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי אני הציתי אש בציון שנאמר (איכה ד', י"א) ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה ואני עתיד לבנותה באש שנאמר (זכריה ב', ט') ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה"                                                                                  (ס:)

אנחנו לומדים את הדברים בעשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים ויום הקדיש הכללי. ה' 'שילם' במידת מה על הבערה שעשה, והוא עוד עתיד לשלם "במיטב הארץ" – בירושלים. לא רק באנו אל הארץ, שאלו התשלומים של ה' על הדברים הנוראיים שהיו לנו, אלא למיטב שלה, לראות בטוב ירושלים (על פי תהלים קכ"ח, ה').

2. כשהזיק חב המזיק

עיקר העיסוק שלנו הוא "במיטב הארץ", אבל יש להתעכב גם על הביטוי "וכשהזיק חב המזיק". הגמרא שואלת על כך, שהיה צריך לומר "חייב המזיק". והגמרא מסבירה:

"חב המזיק? חייב המזיק מיבעי ליה! אמר רב יהודה אמר רב האי תנא ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא"                                          (ו:)

זה מעניין מאוד, מאיפה השתרבב למשנתינו תנא ירושלמי. התוספות כותבים:

"חב חייב מיבעי ליה. בשאר דוכתין לא דייק הכי כגון אין חבין לאדם אלא בפניו ותופס לב"ח במקום שחב לאחרים דהתם לא שייך לשון חיוב אלא לשון חובה"                                              (תוספות שם ד"ה חב)

התוספות מסבירים שיש הבדל בין "חב" לבין "חובה", ולכן לא שואלים בכל מצב שיש "חבין" וכו' את השאלה הזו. כבר עכשיו אנחנו רואים שלמשנה היה חשוב לומר "חב", לשון של ירושלמי, לשון של חובה. נדרש לזה בהמשך.

3. הביטוי "מיטב הארץ"

בתורה כתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כ"ב, ד'), אז למה המשנה נקטה "מיטב הארץ"? למה לא כפסוק בפרשייתו?!

המקור לכך הוא בתורה, מפרשת השבוע שלנו:

"וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה"                 (בראשית מ"ז, י"א)

בפשט של הדברים, אחרי שיוסף הצליח לעזור לכל מצרים, הוא יכול לפרגן לאחים שלו למקום טוב. אבל כנראה יש גם מדרש, רובד נוסף, שמעצם ההתיישבות שלכם פה תווצר מיטב. כל המהפך והגלגול מהמכירה והגלגול וכו', יצא פה משהו מיטבי. מיטב הארץ.

נקודות אלו יסייעו לנו, כשנרצה להבין את יסודות מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בסוגייתנו.

ב. מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא

1. סוגיית הגמרא

הגמרא מביאה את מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל:

"ת"ר (שמות כ"ב, ד') מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וק"ו להקדש"                              (ו:)

הגמרא מביאה שלושה הסברים:

1. הו"א לפי רבי ישמעאל: אם אכל כחושה משלם שמינה. הגמרא דוחה את זה, משום שלא יתכן שישלמו יותר במצב של אכילת כחושה.
2. רב אידי בר אבין לפי רבי ישמעאל: אם יש ספק אם אכל כחושה או שמינה משלם שמינה. רבא דוחה את הדברים, שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה.
3. רב אחא בר יעקב: לפי רבי ישמעאל משלמים מהמיטב שיש לניזק, לפי רבי עקיבא מהמיטב של המזיק.

תשומת לב שבאפשרות השלישית יש שינוי משמעותי: גם כבר לא מדברים על כמה משלמים אלא איך, מהיכן משלמים. וגם רבי ישמעאל פתאום יוצא המקל.

התוספות מציינים שנוסח דבריו של רבי עקיבא שאמר "לא בא הכתוב אלא לגבות לנזיקין מן העידית" משמע שבא להקל:

"וי"ל לפיכך טעה בדברי רבי ישמעאל טפי, משום דקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית – משמע ששמע מר' ישמעאל שבא הכתוב לחייב יותר ממה שהזיק כגון דאם אכל כחושה משלם שמינה"                                                  (ו: תוספות ד"ה ורבי ישמעאל)

אבל יוצא לדעה השלישית שרבי עקיבא מחמיר, שמשלמים מהעידית.

המחלוקת כאן היא לא סימטרית:

1. רבי ישמעאל: מיטב שדהו של ניזק.
2. רבי עקיבא: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזיקין מן העידית וקל וחומר להקדש.

יש פה חוסר סימטריה מובהק. הביטויים פה שונים מאוד. גם הביטוי של רבי עקיבא, וגם הקל וחומר. ניסוח הרבה יותר נח הוא של הברייתא בהמשך שנאמרה 'בהדיא'

"אמר רב אשי תניא בהדיא (שמות כ"ב, ד) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל, ר"ע אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק"                              (ז.)

הגמרא ממשיכה:

"מ"ט דרבי ישמעאל נאמר שדה למטה ונאמר שדה למעלה מה שדה האמור למעלה דניזק אף שדה האמור למטה דניזק ורבי עקיבא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם דהאיך דקא משלם ורבי ישמעאל אהני גזרה שוה ואהני קרא אהני גזרה שוה כדקאמינא אהני קרא כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית ועידית לניזק וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק דמשלם ליה ממיטב דידיה דלא מצי אמר ליה תא את גבי מזיבורית אלא גבי ממיטב"      (ו:)

אצל רבי עקיבא יש קל וחומר, ובגמרא אנו מגלים שלרבי ישמעאל יש גזירה שווה. הגמרא סוברת ש"פשט הכתוב" הוא שמי שמשלם הוא שמביא מיטב, ושואלים איך רבי ישמעאל יסתדר. אולם, לולי הגמרא הייתי אומר שזה לא גזירה שווה של שדה למעלה ולמטה, ואלא שפשט הפסוק הוא "מיטב כרמו ומיטב שדהו" שהוזקו, אז אתה מביא לו מיטב שדה וכרם שלו. נדמה שהגמרא מתעקשת להביא את זה כגזירה שווה – נקודה שעוד נעמוד עליה בהמשך.

2. מחלוקת הרא"ש והריטב"א - כשיש בינונית ששווה יותר מעידית הניזק

כאמור, הגמרא שואלת איך רבי ישמעאל יסתדר עם הכתוב, ואז אומרת הגמרא שרבי ישמעאל מודה שיש מצבים של מיטב המזיק - אם יש למזיק שדה השווה לעידית של הניזק אז משלם לו כעידית של הניזק, אך אם אין למזיק שדה השווה לכך צריך להביא לו את העידית.

הראשונים דנים במקרה שלמזיק יש שדה בינונית ששווה מעט יותר מעידית הניזק, ושדה עידית ששווה הרבה יותר:

1. ריטב"א (גיטין מט.): יתן לו את הבינונית, שהרי היא יותר מעידית הניזק.
2. רא"ש (א', ב'): במקרה שלא מביאים עידית הניזק, צריכים להביא עידית המזיק - או מיטב של ניזק או מיטב של מזיק.

במילים אחרות, לפי הריטב"א גם לאור הגמרא נשארים בעידית של ניזק, אך לרא"ש רבי ישמעאל מודה שכאשר אין מיטב של ניזק, יש מיטב של מזיק. יש לבאר את סברת הרא"ש.

3. יסוד מחלוקות רבי ישמעאל ורבי עקיבא

כידוע, רבי עקיבא היה דורש כל קוץ וקוץ תילין של הלכות, כפי שנאמר בסיפור על משה רבינו:

"אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי"                              (מנחות כט:)

בסיפור שם גם מתואר סופו הקשה של רבי עקיבא, ו-ה' אמר לו "שתוק כך עלתה במחשבה לפני". זהו רבי עקיבא, הרוג מלכות, שדמותו מאירה גם ביום הזה (עשרה בטבת).

רבי עקיבא ורבי ישמעאל עסקו במדרשי הלכה, אך הייתה ביניהם מחלוקת משמעותית:

1. רבי עקיבא: דורשים את הפסוקים, כל תג ותג וכל כתרי אותיות.
2. רבי ישמעאל: דיברה תורה כלשון בני אדם (ספרי שלח ועוד).

בסוף הם לרוב דומים בהלכה, אבל דרך הדרשה משמעותית. דוגמה למחלוקת מעשית היא כזו:

"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו, דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה... אמר לו רבי עקיבא: ישמעאל אחי בת ובת אני דורש. אמר לו: וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה?!"                                    (סנהדרין נא:)

לפי הסוגיה שלנו נשמע הפוך: שדווקא רבי עקיבא יותר קרוב לפשוטו של מקרא, הוא "הקרא", ואילו רבי ישמעאל הולך בגזירה שווה, בניגוד למה שאנחנו מכירים בדרך כלל.

אז נכון, אפשר לראות את רבי ישמעאל בלשון בני אדם בתורה - מיטב שדהו של ניזק. אבל הגמרא החליטה להציג אותו בצורה כזו, ואנו נצטרך להעמיק בשיטתו על מנת להבין כיצד היא מתיישבת עם דרכו הרגילה, שדיברה תורה כלשון בני אדם.

ג. שיטת רבי ישמעאל

1. הו"א

הגמרא מבינה באופן ראשוני כך:

"ור' ישמעאל אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה?!"                                                                                   (ו:)

מדוע לשלם יותר ממה שהזיק? הריטב"א בגיטין, בסוגיה המקבילה, אומר במפורש:

"דאפשר דרחמנא קניס למזיק לשלם יותר ממה שהזיק" (ריטב"א גיטין מח:)

לפי הריטב"א, עצם הרעיון שאכל כחושה משלם שמנה הגיוני, כי זה קנס – והבעיה היחידה היא שיש פה אי שיוויון בין המקרים - אם אכלה את השמינה ביותר משלמת מה שהזיקה, אבל אם אכלה את הכחושה תשלם יותר?!

2. רב אידי בר אבין

מכאן מגיעה הגמרא לאפשרות של רב אידי בר אבין:

"אמר רב אידי בר אבין הכא במאי עסקינן כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל דמשלם שמינה"             (ו:)

רבא מקשה על כך קושיה מתבקשת:

"אמר רבא ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל משלם שמינה?! המוציא מחבירו עליו הראיה!"                                                      (שם)

אז איך נסביר את שיטת רב אידי בר אבין? על פי המאירי אפשר להסביר את הרעיון כך: נכון שהמוציא מחברו עליו הראיה, אבל במקרה שאדם נכנס לשדה חברו ואיפשר להזיק אותו, אז עליו חלה חזקת חיוב והוא צריך להביא ראיה. אם יש הגיון שאולי הזיק יותר, הוא ישלם את השמינה. במילים אחרות, בשאלת 'כמה ישלם?' זה כבר לא ברור האם הניזק הוא המוציא מחברו עליו הראיה – כי המזיק איפשר לבהמתו להכנס לחצר חבירו ובכך ידו על התחתונה. אכן כך פוסק המאירי במקרה שהערוגות שליד הערוגה הניזקת היו ערוגות של שמינה. יעיון בפרושו.

3. דעת רב אחא בר יעקב- יוקר וזול דלקמיה

רב אחא בר יעקב מעלה אפשרות שלישית ושונה:

"אלא אמר רב אחא בר יעקב הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ובהא פליגי רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן"                                                       (שם)

הרשב"א מקשה את מה שציינו לעיל, איך פתאום רבי ישמעאל מחמיר:

"ותמיה לי דהא ר"ע לא בא הכתוב קאמר דמשמע דר"ע להקל קאתי. וניחא לי דר' ישמעאל נמי מחמיר בתשלומי מה שהזיק. ואע"פ שאכל שחת אין אומרים נראה כמה היתה יפה עכשיו אלא משלם כמשוייר שבה כלומר כהאיך דסליק לקמיה וכדאמר אביי בפרק הכונס (בבא קמא נח, ב) גבי כיצד משלמת ובהא ר' ישמעאל להחמיר וכר' יוסי הגלילי דהתם ור' עקיבא סבר להקל כחכמים דאמרו שמין כמה היתה שוה וכמה היא יפה ועל זה פליג ר"ע ואמר לא בא הכתוב"                        (רשב"א שם ד"ה כגון)

הגמרא בהמשך (ז.:) תולה את מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא ומדברת על כמה משלם, ולא רק מאיפה משלם. האם נידון לפי עכשיו או לפי המשויר - האם לפי המעשה שהוא עשה (אכל כרגע קצת) או לפי פגיעה בפונטציאל, שזה כמה שגדל.

מבחינת הניזק הוא הפסיד הרבה יותר ממה שבפועל הוזק - כי עכשיו אמנם זה קצת, אבל זה יגדל. אכל קטנה ישלם גדולה, כי זה יגדל. זה לא מוציא מחבירו עליו הראיה, כי הוא מסתכל בעיני הניזק, ובעיני הניזק נידון במשוייר.

לכן רבי עקיבא אמר "לא בא הכתוב" - רבי עקיבא מקל בשאלה איך לאמוד את הנזק, האם מסתכלים על כמו שעכשיו או אחר כך.

יוצא שרבי ישמעאל אכן מסתכל על הניזק ומחמיר פה, זה אולי לא אומר שאם אכל כחושה משלם שמינה, אבל זה אומר איך הוא מעריך את השדה שלו - אם יש ערוגה אפשר להעריך אותה לפי אלו שלצידה, ואם היא קטנה אפשר להעריך אותה כמו מה שהיא תהיה.

4. רבי ישמעאל - דיברה תורה כלשון בני אדם

זה רבי ישמעאל שאמר שדיברה תורה כלשון בני אדם. יש לאדם חוב שנוצר, וצריך למלא אותו בהוגנות. את החוב שנוצר צריך, עד כמה שאפשר, להשלים בצורה מיטבית. כמו שאם אדם חבל באדם משלם לו לא רק נזק אלא גם צער וכו', כך אם אדם הזיק תבואה צריך להסתכל מצד הניזק.

כך נבין את הרא"ש שראינו לעיל - לאחר שהבנו לדעת רבי ישמעאל שצריך להסתכל על הניזק, זה דיברה תורה כלשון בני אדם. וכשהמזיק בא לשלם ומביא קרקע, הוא צריך להביא את המיטב שלו. הוא רואה את זה כקו שלו, שצריך לפצות את הניזק כמו שצריך. עדיף להביא תבואה במקום, ואם אין לך, לפחות תביא הכי הרבה. נכון, אם יש קרקע בדיוק כמו של הניזק, זה 'אהני' גזירה שווה. כי בסופו של דבר אתה משלים את הניזק. זו ההשלמה, הנה הקרקע שלך.

זו דעת הרא"ש: עקרונית אם יש לך קרקע בדיוק אותו דבר אתה יכול להביא לו בדיוק את אותה השדה, אבל אם לא אז חוזרים למיטב. התורה בכוונה עשתה בצורה דו לשונית.

ד. שיטת רבי עקיבא

1. המזיק שור של הקדש - פטור

כעת נעבור לדיון בשיטת רבי עקיבא. מה נצרך כאן ר"ע להביא את הק"ו מהקדש?

הדיון הראשון בגמרא בשיטת רבי עקיבא הוא לגבי שור של הקדש, ואומרים שוודאי פטורים במזיק שור של הקדש:

"רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית וקל וחומר להקדש. מאי קל וחומר להקדש? אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש!"                    (ו:)

כך נפסק להלכה, כדעת חכמים במשנה (ד', ג').

נדמה שהתורה רוצה ללמד אותנו שאי אפשר להזיק להקדש. אתה כמו נותן אגרוף לקיר. לא מתייחסים לזה כאילו הזקת להקדש, כי אי אפשר להזיק. אפשר למעול, וגם זה בשוגג. זה שהקדש תופס ממון זה לא אומר שזה עיקר עניינו.

בהמשך, הגמרא אומרת שרבי עקיבא חושב כמו רבי שמעון בן מנסיא (במשנה שם), ששור של הקדש חייבים לשלם את הכל גם בתם.

מה הוא אומר על מה שאמרנו לפני כן - שאי אפשר לפגוע בהקדש? אפשר לומר שהוא חולק על הסברא שאמרנו לעיל, וחושב שהקדש הוא חלק מהמערכת גם של הנזקין.

אמנם, יש לעניות דעתי לומר שרבי עקיבא דווקא מסכים שהקדש הוא לא ארצי, ובאמת יש הגיון שלא יהיה חלק מהמערכת הארצית של נזיקין. אבל אפשר ללמוד מהקדש לגבי נזיקין - כמו שהקדש זה לא רק תשלו מצד החסרון שנוצר אלא מצד הייחס, כמו שהתנא ירושלמי שכתב 'חב המזיק' מהצד האיסורי ההתייחסותי, מעבר לחיוב הממוני גרידא. ולכן גבי הקדש משלם גם ב'כמה' נזק שלם בתם. ומההקדש החמור נלמד על הקל על תשלומי ממון של הדיוט שגם בהם יש את הצד מעשה ההיזק ולא רק תוצאתו ומפני זה דרשה תורה מיטב שדהו של מזיק.

2. התיקון: זה בשבילך!

במשנה בפרק השלישי מדברים על שור שהזיק שור ושור שהזיק אדם, ומובאת דעת רבי עקיבא הסבורה ששור תם שחבל באדם משלם נזק שלם:

"אדם בתם ותם באדם, אדם בתם משלם במותר נזק שלם, תם באדם משלם במותר חצי נזק. רבי עקיבא אומר: אף תם שחבל באדם, משלם במותר נזק שלם"                                                  (משנה ג', ח')

אם כן, לא רק במזיק קודש חייבים נזק שלם – אלא גם בחולין, אם שור נגח אדם משלם נזק שלם. גם הביטוי לפי ר"ע הוא תם שחבל באדם. אינו נזק בעלמא אלא חבלה.

למה? למה תם שחבל באדם או בשור של הקדש משלם נזק שלם?! מה זה משנה אם הזיק אדם או הקדש, בסוף לכאורה השאלה של כמה ואיך פשעתי בשמרתי היא החשובה, ולא במקרה מי נפגע מפשיעה זו.

מסתבר, ששור שנגח שור זה משהו אחד, אבל אם הוא נגח אדם חייב תשלום מלא. או כי עצם זה שבאה תקלה על ידו והוא הרג אדם זה בעייה, או כי זה בשבילך, להתייחס אחרת. כמו הדין של "לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד). למה לא תקלל חרש? בשבילך![1]

"כשהזיק חב המזיק", יש פה חבות שהתורה רוצה לטפל בו. לא חייב, אלא חב - לשון ירושלמי. יש פה כעין "כופר נפשו" שהאדם נותן, שהיא לא הנפש של ההרוג אלא של האדם שהיה אמור להיהרג.

כששואלים כמה אתה משלם, זה דיון בניזק. לכן רבי עקיבא אומר שלא צריך לשלם יותר. אבל כששואלים מאיפה אתה משלם, ובעצם שואלים איך אתה משלם – זה בשבילך, אז תשלם ממיטב שלך. התורה תובעת תיקון על עצם המעשה.

הקל וחומר להקדש מלמד אותנו - נכון, אומרים רבי שמעון בן מנסיא ורבי עקיבא, עקרונית מצד הניזק אין נזיקין להקדש, אבל מצד המזיק - ודאי שהוא צריך לשלם! זה כופר נפשו! כמו תם שמזיק אדם, כך תם שמזיק הקדש.

איך תשלם? תן מהקרקע הטובה שלך[2]. יכול להיות שעל המעשה שעשית תשלם פחות, אבל כשאתה מתקן מעצמך, תביא ממיטב.

3. תיקון העולם

מי שמביא את זה בצורה חזקה זו הגמרא בגיטין. במשנה נאמר שמשלמים מעידית, וזה "מפני תיקון העולם". הגמרא עונה שזה לדעת רבי ישמעאל, וזה דין דרבנן. אבל רבינא בגמרא מציע שאולי זה כן לדין תורה, ומדובר פה ב"טעמא דקרא", שמסבירים את הרעיון לשלם מעידית - כדי להרתיע את האדם:

"רבינא אמר לעולם מתני' רבי עקיבא היא, דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן – ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא. ומה טעם קאמר, מה טעם הניזקין שמין להן בעידית – מפני תיקון העולם.

דתניא אמר רבי שמעון מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית, מפני הגזלנים ומפני החמסנין – כדי שיאמר אדם: למה אני גוזל ולמה אני חומס?! למחר ב"ד יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי וסומכים על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם! לפיכך אמרו הניזקין שמין להן בעידית"                                                          (גיטין מט:)

זה נשמע דין דרבנן. אבל זה דאורייתא. ועוד נראה שהטעם שהביא הגמ' אינו רק סיבה כי כסיבה נשמע יותר דרבנן אבל כסימן לכך שנותן דעתו לתקן את הנזק שנעשה בעולם

רבי נתן בליקוטי הלכות מסביר את הרעיון של עידית כעדן, הניסיון להחזיר את הדברים לגן עדן. הרעיון לא רחוק מתיקון העולם שהגמרא מביאה. כל פגיעה של שור איש את שור רעהו - אתה פגעת, תן דעתך שלא תחריב את עולמי. קודש מסוים בתוכך פגעת.

תיקון עולם - לתקן את הדברים. "חב המזיק", יש עליך את החבות.

סיכום

רבי עקיבא דורש את התורה בצידה היותר נסתר, ורבי ישמעאל רואה מצד הנגלה.

לכן לפי רבי ישמעאל בניזק שיימינן. מהלך הגמרא התחיל מהו"א קצת קיצונית, וקנסות כאלו יכולים להיות. אבל הגמרא לא קיבלה את זה, אלא הציעה רעיונות אחרים - אך גם בסופו של דבר נשארנו בלהסתכל בצידו של הניזק. יש לכך השלכה הלכתית של נידון כמשוייר. על פי הרא"ש, גם רבי ישמעאל מסכים לרבי עקיבא שאם כבר מפצים עדיף לתת את המיטב שלך, אלא אם כן יש לך יכולות קרקע בדיוק כמו הניזק אז אהני ג"ש.

רבי עקיבא מסתכל על מימד אחר. הרעיון הוא להסתכל על זירה אחרת, של הקדש, ולראות שזה דומה. החומר הוא בהקדש, שבסופו של דבר משלמים על נזק של הקדש לא בגלל שאפשר להזיק להקדש - כי אי אפשר להזיק להקדש, אלא בגלל שפגעת בעצמך. המעשה שלך וחוסר הרגישות שלך דורשים ממך 'כפרה' ותיקון. כך גם בשור שהזיק אדם, שמצד "החב" אתה צריך לשלם, גם אם אין חב. כך בכל התשלומים, צריכים לתקן את הדברים בשורשם מצד היחס שלהם, כרבי נתן שעידית זה גן עדן.

צריך לשלם ממיטב הארץ, ביטוי שלקוח ממצרים - מצד הנגלה יוסף מכלכל את אחיו, אבל מצד הדרוש של רבי עקיבא זה מיטב הארץ, מהגלות הגדולה - זו תפיסה שהתורה באה לומר שמביאים את התיקון, תיקון עולם.

זו הטעמא דקרא של תיקון העולם, 'קלקלת תתקן', התיקון הוא חביב. שנזכה להפוך מיום הקדיש הכללי ל"אנכי אעלך גם עלה" (בראשית מ"ו, ד').

  [1] מילא לא לתת מכשול כי העיוור יפול, אבל למה אסור לקלל חרש? אולי כי קללה פועלת. אבל הרמב"ם (סנהדרין כ"ו, א') מסביר שזה לא בשביל החרש שיקרה לו משהו, אלא בשבילך, שאתה לא תהיה אדם המקלל. כך גם בעיוור - אל תיתן לו מכשול, גם אם הוא בסוף לא יפול שם.

[2] בשעור הבא יתבאר מדוע תשלום הקרקע 'מיטב שדהו' הוא תיקון עצם הנזק.