שיחת מוסר | לחיות את החלום | הרב יוסי שטרן

ישיבת ההסדר עכו

תקציר:

תקציר: חז"ל מסבירים שפרשיית "ויהי בנסוע הארון" נועדה להפריד בין פורענות לפורענות. הפורענויות אחר כך ברורות – יש את הפורענות הגלויה של התאוות, ולפניה יש את הפורענות של ההתאוננות – אך מה היא הפורענות שלפני? בעקבות חז"ל, נעמוד על כך שהתאוות מגיעות מתוך ההתאוננות, וההתאוננות מתחילה מעצם ה"ויסעו מהר ה'". 




סיכום השיחה להורדה

איך להנצל מכל מיני פורענויות

שיחת מוסר, פרשת בהעלותך התשפ"ג– הרב יוסי שטרן


 

א. להפריד בין פורענות לפורענות

לאחר שהפרשה מדברת על הנרות, מוציאים את החצוצרות, ודגל מחנה יהודה ראשונה יסעו, והם מוכנים לעלות לארץ ישראל. גם שם הפרשה, "בהעלותך", מראה שזה לא סתם מסע, אלא עליה. אך אז מתחיל רצף של פורענויות.

הרב צבי יהודה היה קורא לחומש במדבר: "בלכתך בדרך". אנחנו אומרים בתפילת הדרך, "ותצילנו מכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא לעולם". כשילד מתחיל ללכת, יש נפילות. ובפרשה שלנו יש נפילות. אם היינו נותנים למישהו לתת כותרת לפרשה, הוא היה נותן לה את הכותרת "ונפלת". מתאוננים. מתאווים. אפילו מרים שהייתה מצורעת כשלג.

זו ההזדמנות שלנו ללמוד איך להנצל מפורעניות ואיך להקדים פורעניות. ללכת לשורש של הדברים ולעשות את האבחון ואחר כך את מה שצריך לתקן להניע ולקדם.

על פי המשנה (שבת ט"ז, א') מותר להציל את כתבי הקודש מהדליקה, למרות שאסור להציל דברים סתם כך מהדליקה. על פי הגמרא (שבת קטו:) כתבי הקודש המינימליים זה שמונים וחמש אותיות, זה כתבי הקודש. מאיפה למדו את זה? כי יש פרשיה שיש עליה שם של ספר, וזה 85, פרשת ויהי בנסוע הארון.

ואכן, חז"ל למדו שהפרשייה של ויהי בנסוע הארון, שיש לה גם סימניות בספר התורה עצמו, נ' הפוכה בתחילה ובסוף, היא כאילו פרשה בתוך סוגריים, היא ספר בפני עצמה. בהמשך ננסה להבין מה המשמעות של נ' הפוכה. כתובה אות, רק הפוכה.

על כל פנים, חז"ל אמרו שזו פרשה בסוגריים, שדילגה ממקום אחר. הארון נסע ממקומו הטבעי וחנה פה, כדי להפריד בין פורענות לפורענות. מתחילים צרות בצרורות. אז אומרים במסכת שבת:

"תנו רבנן: 'ויהי בנסע הארן ויאמר משה', פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: 'חצבה עמודיה שבעה' – אלו שבעה ספרי תורה? כמאן – כרבי"                           (שבת קטו:-קטז.)

צריך לומר שבע שביעיות תורה, כי זה חומש בפני עצמו, ובמדבר עצמו מחולק. כמי שאומר שם "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט', א'). מתאים לשבעת ימי השבוע. אם רוצים לחלק את התורה לשבע אז יש חלוקה.

"רשב"ג אומר עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה"       (שבת קטז.)

מי שהצליח לעקוב מיד שואל, איפה יש פה פורענות? חצרצנו בחצוצרות, העם התחיל ליסוע, כתוב "ויסעו מהר ה' ", ואז יש ויהי בנסוע הארון ואחריו פורעניות רבות, שלא נעצרות בפרשה שלנו. אבל איפה הפורענות הראשונה שהיה צריך להפסיק ביניהם?

"פורענות ראשונה 'ויסעו מהר ה' ', וא"ר חמא בר' חנינא שסרו מאחרי ה' "                                                                                 (שם)

אני הייתי דורש "ויסעו מהר", דהיינו נסעו מהר מדי. מיהרו ללכת.

רש"י מפתיע פה, וכותב:

"מאחרי ה' – בתוך ג' ימים למסעם התאוו האספסוף תאוה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקב"ה"                                           (רש"י שם)

הוא לוקח את פרשת התאווה שהיא אחרי המתאוננים, ומביא אותה לפני כן. הייתה כבר ההתאוות, אז היה צריך לחצוץ, ואחר כך היה את המתאוננים. לכן לא פלא שגם התוספות בגמרא (שם) וגם הרמב"ן פה מקשים על פירוש רש"י. אלא אומרים התוספות והרמב"ן, שויסעו מהר ה', זה מה שנאמר בחז"ל:

"אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות וזהו ויסעו מהר ה' שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה' וזהו פורענות ראשונה"                                                  (רמב"ן במדבר י', ל"ה)

נעמיק בכך בהמשך, וגם ננסה להבין את פירוש רש"י, שהרי התאווה כתובה אחר כך.

 

ב. פרשת המתאוננים

פרשת המתאוננים, "הפורענות השניה" היא לכאורה גלויה, אבל באמת הפורענות הגלויה, המפורשת, היא התאווה, תאוות הבשר. "מי יאכילנו בשר?!" (י"א, ד'). שם יש תאוות, פורענות, קברות התאווה. את שורש כל הפורעניות – התאווה, החומריות, הבשר. שם משה רבינו גם נשבר ואומר שאי אפשר, "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה?!" (י"א, י"ג). הכוונה לא ש-ה' לא יכול, שהרי משה יודע כמובן את כוחו של ה' וראה וחווה את ניסיו, אלא שאם הם רוצים עוף, הם on ו-off, אחרי העוף, זו תאוות בשרים.

אבל מה הפורענות הראשונה? מה זה "מתאוננים רע באזני ה'"?

מקום שהתורה סתמה, מפרשים פתחו. אפשר שיעור שלם לגבי המילה "מתאוננים", מהיכן היא מגיעה. אוון, און או אפשרות אחרת (הכלי יקר מסכם פה חלק מהשיטות). דרכנו הרבה פעמים לומר, שעצם זה שהתורה סתמה ויש כל כך הרבה אפשרויות, כנראה יש להם תכונה אחת שהיא עצם הפורענות והפרשנויות הם האמתלות שנתלות בה (כמו טורח הדרך, הסכנה וכיוצא בזה).

נסדר את סדר הפורעניות. אנחנו בשלב האבחון – בטרם הטיפול צריך לאבחן מאיפה הבעיה. עיקר עבודתו של רופא זה הדיאגנוזה. יש שלושה סוגי פורעניות, שלושה שלבים:

1.     לא כתוב שזו פורענות – "ויסעו מהר ה'". אני רואה שהם נסעו מהר ה' – מאחרי ה', מהר, מ-הר.

2.     פורענות המתאוננים – לא כתוב מהי.

3.     המתאווים.

הרמב"ן, לאחר שמעלה את האפשרות ש"מתאוננים" זה אוון, זה כעס, כתב:

"והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והעינוי ומתי נצא ממנו, מלשון מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, וכן בן אוני (בראשית ל"ה, י"ח) בן צערי... וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא"                                                                 (רמב"ן שם)

כשיש נעלם והתורה לא אמרה, אז אפשר להגיד כל מיני דברים. יש כאלה שאומרים על עריות, אבל יותר נכון פירוש הרמב"ן "מה יתאונן אדם גבר על חטאיו":

"ואמר 'כמתאוננים', כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על עניינם. ולכך אמר בשנייה וישובו ויבכו גם בני ישראל, כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כעניין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם"                       (שם)

אחר כך יבואו המתאווים. אבל השלב הראשון זה המתאוננים. קוטרים. "איפה אוכלים?", "הלכנו יותר משנלך?". האדם לא יודע איפה הבעיה, אבל משהו בחשק ובמוטיבציות נעלם. עכשיו יימצאו דברים, ויכול להיות שיש כל מיני מתאוננים. יש פה גם שני נ', ואולי לכן הפכו לפני כן את הנונים. המתאוננים.

המשהו היותר מוקדם בא לידי ביטוי במתאוננים, שזה עוד לא מתאווים, אבל זה התאוננות. זה שלב יותר מוקדם מהתאוות, שלב שהוא לא מוגדר עד הסוף אבל הוא פורענות גלויה, שאמנם לא יודעים מה הוא ספציפית, אבל יש פה חוסר חשק, שעמום, ריקנות, שמוביל למתאוננים. לא במקרה התורה לא פירשה, אלא רק אמרה שיש פה פורענות. לא לחינם יש פה אווירה חולה של מתאוננים שיכולה להתפשט.

 

ג. ויסעו מהר ה'

"ויהי בנסוע הארון" עושה הפרדה, כדי שנבין שיש פורענות עוד לפני. וזה "ויסעו מהר ה' ". 

קיבלת את התורה, בנית את המשכן, הבאת לעולם את השראת השכינה, וכשהיית למרגלות ההר אמרת נעשה ונשמע. אבל כשאתה נוסע מזה אתה משאיר את זה שם. אתה לא לוקח את זה איתך. על זה באה התורה לומר "ויהי בנסוע הארון" – הארון נוסע איתך. לא שהאדם נמצא בישיבה ועכשיו הולך הביתה/לחיים/לצבא, לפעמים חוזר ולפעמים לא.

לרוב יש לאדם הפרדה, שהוא תופס את האידיאולגיה כנטל, כמשא. מאורח חיים זה יוצא כורח חיים. ברגע שניתן זה כתינוק הבורח מבית הספר. זה לא שלו, זה לא איתו. אי אפשר לקרוא לזה פורענות, אבל התורה באה ומראה שיש נתק בין האידיאולוגיה לבין המעשה, בין הקדושה לבין המסע של החיים. כאילו זה שתי רשויות[1].

אם אתה יוצר נתק ביניהם, אם המסע שלך בחיים לא קשור למה שלמדת, לסוגיות באמונה וכו' – אחר כך כשאתה מתחתן ומקים בית, כשאתה חוזר לבית, אלו שני דברים שונים. בראש הוא ממלא את הראש בלימוד ותפילה וכו', אבל ברגע שהוא עוזב את הר ה' הוא עוזב מהר. זה שורש הפורענות.

זה מה שרש"י רצה לומר, לדעתי, כשהוא אמר שהפורענות הראשונה הייתה התאווה – הכוונה שהתאווה בהמשך מושרשת כבר בפורענות הסמויה הראשונה. הוא הכיר את דרשת חז"ל, ומזכיר אותה, ואז אומר שהתאוו – כשהכוונה שאותה תאווה שמוזכרת בהמשך, כבר מגיעה מפה. זה מתחיל מויסעו מהר ה', מגיע למתאוננים ומסתיים בתאווה.

המיוחדות של התורה זה לראות מאיפה זה מתחיל, וכשזה קטן עוד אפשר לטפל בזה, אך בהמשך קשה יותר להגמל מסיר הבשר. זה אפשרי, אבל פיקח לא נכנס למצבים שחכם יודע להחלץ מהם.

מה משמעות 'נ' הפוכה? נ היא מועדות לנפילה. כמו באשרי יושבי ביתך נפלה ה'נ' "נפלה לא תוסיף קום". כמו בעברית 'נ' הפועל נופלת, כמו המלה המנחה אצלנו המסע נפלה ה'נ' של השורש נ.ס.ע. כך יש תיקון נון, אפשר לקרוא ישר והפוך (כמו במגילת אסתר עץ גבוה נ' אמה ונתהפך העץ שהכין למרדכי). גם כאן, אחרי שנסעו מהר ה' כתינוק צריך תיקון לקחת את התורה איתם. נפלה לא תוסיף לנפול – קום בתולת ישראל. זאת בעבור נשיאת התורה שהיא עצמה עץ חיים, נ' שערי בינה.

 

ד. יסוד ההתאוננות בימינו

המתאוננים לא יודעים לפעמים מה הסיבה להתאוננות. חם לו או קר לו או הדרך ארוכה, אבל כבר רואים. יוצאים למסע כיפי כזה, טיול שנתי, ופתאום עדת המתאוננים. מחפשים אטרקציות במקום לראות את ארץ ישראל, לספר את ההיסטוריה. למצוא את הרוח. אם אין לאנשים את הרוח, ועוד פעם לוקחים אותנו לטיול, אז מתחיל שלב המתאוננים. מוצאים משהו, חם וכו'. ואז מגיעים המתאווים, "זה ארוחת הצהריים?!". יושבים ומתאווים. איך אפשר היה למנוע את זה? כי זה מתחיל בשאלה איך יוצאים מהכיתה לטיול השנתי. בכיתה היה צריך לתת מוטיבציה לפני כן. לעשות משהו מטרים לטיול. זה פרשת ויהי בנסוע הארון.

יש פיתרון לכך. הארון נושא את נושאיו. "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שמות כ"ה, ט"ו). הוא כל הזמן נוסע, אם נוסע לאורך או לגובה, נושא את נושאיו (סוטה לה.).

הבאנו דוגמה מהחיים שלנו, בקטעים שהולכים הביתה או יוצאים לבין הזמנים, אז אנשים שנשארים עד הסוף, נגיד עכשיו במקצה של שלושה שבועות. זה לא רק שמי שיצא מוקדם הוא מתייחס לזה כמו בית ספר, והוא תינוק שבורח מבית הספר והפסיד יום לימוד. זה לא רק כמה שעות, אלא איך אחר כך יהיה שלב שני ושלישי. אם הוא כבר יצא מוקדם הביתה, אז יכול להיות אחר כך סוג של מתאוננים. יהיה לו קשה לקום לתפילה. הכל הופך להיות טורח, התאוות חשופות, האדם בחדר שלו, ואז סיר הבשר קורץ לו. והקפיץ נדרך וחוזר, אין את המסע הזה, על פי ה' יחנו.

כמובן שטוב להיות בבית. ויסעו ויחנו. זה הגודל, זה בהעלותך. זה בסדר שיש תחנות, זה בסדר שיש בין הזמנים, אבל כל הדברים האלו הם מסעי. מסעי בני ישראל. אם הוא בורח מבית הספר ואז חוזר ואז עוד פעם בורח, הוא לא מדלג על המתאוננים. התפילה והמצוות הופכים להיות מתאוננים, ואחר כך כשהוא פוגש תאוות אין את הארון שנושא אותו, אין לו את השפה והקודש.

נסעו מאחרי ה' ולא עם ה'. במקום "על פי ה' יחנו".

דוגמה נוספת: מלווים זוגות ורואים פורענות מאוחרת בסוגה של מתאווים. משהו בתאוות הבשרים, משהו לא מתחבר. אולי בצד האינטימי, או שהם ניסו להתפשר על מה שהוא רוצה ומה שהיא רוצה. מסופקני אם אפשר להגיע לגישור ואם זה יצליח להחזיק לאורך זמן. צריך למצוא את זה בשלב המתאוננים, כשכל אחד מתחיל להתאונן ומתחיל להיות לא טוב. ואם מוצאים אז אפשר להזכיר להם את בנסוע הארון, את האהבה והטוב והקדושה. אם כל אחד יש לו רק את התאוות האישיות ואת הסיפוק העצמי אז זה יימצה את עצמו. אבל אם מבינים שיש ארון גדול, כמו שני הכרובים, שנושאים את המשהו הגדול שביניהם, אז ילכו מחיל אל חיל. זה מצמיח שורשים וענפים יותר גדולים.

ברגע שהמפגש הראשון היה קרקע פוריה ומופשטת יותר, בטח בעולם שלנו שבשלבים הראשונים אין את כל ההתקרבות שקשורה לעולם התאווה. אם שנים גילו משהו רוחני ביניהם, אחר כך כשהם נוסעים מזה, הריאליות של החיים יכולה להרחיק אותם. זה מסע שמצריך, כמו מסע, התגברות, ולשאת אותו בהתחלה כדי שישא אותך. ברגע ששמים את הארון בצד ונוסעים מהר ה', הולכים למקומות הקלים יותר בהתחלה, אז צלצולי הפורענות מגיעים. גם אם בהתחלה זה לא מוסבר בדברים האלה, והאדם כואב לו והוא לא יודע למה זה, אחר כך הוא ידע. פתאום לא תוכל להשתחרר מזה. הפך מסימן לסיבה.

זה הסימניות של ספר התורה, רמזים. להיות רגיש לרמזים האלה, שיש פה שיח של מתאוננים שאפשר לעצור אותו עכשיו, ולא לטפל בו עכשיו אלא לחזור לשורש, שנסעת מהר ה'. הייתה תאונה, ברחת ממנה, והמסע שלך לא מתודלק, לא מואר. יצאת למסע לארץ ישראל לא בשביל מקלט בטוח, בשביל להגיע עם ארון ה'. לעשות שכונה לשכינה.

 

סיכום

ראינו דרך הפרשה, שהיציאה למסע הגדול, שכל מה שהיה עד עכשיו הכין אותם, הכל היה כדי להכנס כעם לארץ ישראל. הפורענות מתחילה פה אבל לא מסתיימות פה, אבל יש שרשרת ורצף של פורעניות. חז"ל רצו לשים לנו את הרגישות לא רק על הפורעניות אלא על הדרדור. לכן הבחינו שהפורענות השלישית היא הקלאסיקה של פורעניות, בשר, רוצים בשר. אבל פורענות אחורה היא גם פורענות שלא כתוב מה היא, 'מתאוננים' וגם היא לא ההתחלה – כנראה שיש פורענות מוקדמת נסתרת ש"ויהי בנסוע הארון" בא להתמודד איתה.

אם מגיעים למצב שהר ה' הוא לא מקום שיוצאים ממנו ונוסעים ממנו אלא נשלחים ממנו ונושאים אותו, הנונים ההפוכים משנים את הנפילה לתקומה. האדם מצליח לתקן, להיות ההיפך מתינוק (ניתוק)  הבורח, להיות אדם גדול ששיוצא עם האור שלו והאמונה שלו לחיים. הכל מצטבר לכלל איזה מסע גדול, אלו כנפי הרוח שהאדם בהעלותך עולה בהם. עלה למעלה עלה.

====
 
[1] בשיעור הכללי עסקנו בתפילין של יד ובתפילין של ראש. אמרנו שתפילין של יד כנגד הלב ותפילין של ראש זה משמעות החיים. לפי שיטת תוספות מברכים שתי ברכות, ולפי רש"י רק אם סח בין תפילה לתפילה. ומיד הגמרא אומרת שחוזרים מעורכי המלחמה על העבירה של סח בין תפילה לתפילה. בעיקרון מי שחוטא צריך לחזור, אבל זו הדוגמה?! אכן, זו הדוגמה, כי במלחמה בעיקר, צריך שלא יהיה נתק בין תפילין של יד לתפילין של ראש. אם אתה הולך בגלל תפילין של יד, בגלל הלב, בגלל מה שצריך ואין ברירה, צריך להיות עם תפילין של ראש, קדושת הארץ, מעלת הארץ, נצח ישראל. 


.


By ישיבת ההסדר עכו June 24, 2026
By ישיבת ההסדר עכו June 24, 2026
תקציר: השיעור פותח בניתוח מחלוקת רבי ורבי יוסי במסכת שבת לגבי מלאכת "לש", ומציג חקירת יסוד בהגדרת המלאכה: האם האיסור הוא עצם מפגש הנוזל עם המוצק (כדעת רבי, לפיה "נתינת מים זו היא שרייתן"), או שמא נדרשת יצירת עיסה וערבוב פיזי (כדעת רבי יוסי, הסובר "אינו חייב עד שיגבל"). דיון זה מתפתח סביב הבחנת הגמרא ואמוראיה בין חומרים שונים, תוך חלוקה בין חומרים "בני גיבול" (כמו קמח ועפר) לבין חומרים שאינם בני גיבול (כמו אפר, דיו ומורסן). בעוד שחלק מהראשונים (כתוספות והראב"ד) מחלקים ברמות השונות של היעדר הגיבול בחומרים אלו, להלכה פוסקים רוב הראשונים והרמב"ם כדעת רבי יוסי, בעוד שחלק מפוסקי אשכנז והשולחן ערוך החמירו כדעת רבי. בהמשך השיעור נבחנת שיטת הרמב"ם, אשר אינו מקדיש הלכה נפרדת ללש ומבאר שחומר שאינו בר גיבול (כמו אפר או מורסן) הוא חומר שגיבולו אינו מועיל לו פיזית, ולכן מותר לערבו לכתחילה. השיעור מסכם בהבחנה רעיונית עמוקה במלאכת לש בין ה"אב" ל"תולדה": ה"אב" מתמקד ברצף העבודה של סדר הפת (מלמעלה למטה)—הוצאת כוחו של הקמח אל הפועל והמשך עיבוד הגרגרים לאחר הטחינה, שלב בו עצם החיבור למים נחשב מלאכה; לעומת זאת, ה"תולדה" מוגדרת על פי הדמיון בתוצר הסופי, דהיינו יצירת ישות חדשה ומחוברת של חומרים (כמו זרע פשתן ושומשמין שמתערבים ונתלים זה בזה).
By ישיבת ההסדר עכו June 18, 2026
"שאין שום שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות, שהמשמח לב אומללים אלו דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים" (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תרצ"ד). תלמידי הישיבה האלופים בחלוקת מתנות לאביונים כמצוותה, ע"פ הנחיות פיקוד העורף, במקלטים ובחדרי המדרגות השכונתיים. למרות המלחמה, מרימים את האווירה ברחבי העיר!"חָשַׁב ה' לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן נָטָה קָו לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ" (איכה ב', ח'). מתוך רצון לתיקון שבירת חומות ירושלים אשר הציון המרכזי שלהן הוא בחודש תמוז, יצא מו"ר רה"י יחד עם קבוצת תלמידים להתפלל תפילת ראש חודש בחומות העיר העתיקה בעכו. למקום בו הקבוצה התפללה ישנן כמה משמעויות מרכזיות. העיר עכו ככלל ונמל עכו, השוכן צמוד לחומות העיר העתיקה, בפרט, מציינים את השיבה לארץ ישראל אשר התאפיינה בהגעת יהודים במהלך כל הדורות (הרמב"ן, הרמב"ם והרמח"ל לדוגמא) דרך העיר. שם נוסף לנמל הוא הנמל הפיזני (Pisani), מלשון העיר פיזה (ממנו מגדל פיזה) אשר באיטליה, מקור האימפריה הרומית ממנה הגיע טיטוס וניתץ את חומות העיר ירושלים בתקופת ביהמ"ק השני. דווקא במקום זה, התקיימה תפילת ראש החודש החגיגית בליווי כלי נגינה, כמין תשובה לאותם אלו שרצו להשמיד אותנו בכל הדורות- מנבוכדנצאר הבבלי, דרך טיטוס הרומי, הצלבנים, העות'מאנים ועוד רבים אחרים. חודש טוב ומבורך, בו אנו מציינים אירועים קשים בהיסטוריה היהודית, אך גם מבינים את גודל הנס שבשיבת ציון והקמת מדינת ישראל היהודית. מתוך תהליך הגאולה הכללית, לישיבה ישנו חלק משמעותי בשינוי הדרמטי לטובה של הדמוגרפיה היהודית בעיר עכו, דבר שרה"י התייחס אליו בסיור שנעשה לאחר התפילה, דבר שלא היה יכול לקרות לפני הקמת הישיבה ע"י הרב בעיר. "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים"
By ישיבת ההסדר עכו June 16, 2026
By ישיבת ההסדר עכו June 9, 2026
By ישיבת ההסדר עכו June 9, 2026
תקציר : השיעור מתמקד במלאכת דש ובמלאכת זורה, המהוות שני צדדים משלימים: דש מתמקדת בעיקר בצד הימין, קרי גילוי הפרי והתוצר החיובי, בעוד זורה מתמקדת בצד השמאל, שהוא הרחקת הפסולת וההפרשות באמצעות הרוח. במישור ההלכתי, השיעור מנתח את גדרי שתי המלאכות הללו ואת זיקתן ל"גידולי קרקע". במלאכת דש, נבחנת הסתירה בין הפטור בפציעת חילזון לבין החיוב בחליבה (משום מפרק), תוך הבאת תירוציהם של הראשונים ורבי אברהם בן הרמב"ם, המבחינים בין אב המלאכה בשדה לבין תולדותיה המתרחבות גם לבעלי חיים בעלי עור (המייצרים דם וחלב). במלאכת זורה, השיעור דן בדברי הירושלמי המחייב אדם הרוקק והרוח מפריחה את רוקו, ומסביר כי בשונה מדיני נזיקין שבהם הרוח פוטרת, בהלכות שבת נחשבת ההסתייעות ברוח להפרדת הפסולת כ"מלאכת מחשבת" המחייבת את העושה אותה – ומתוך כך מגיעים לחידוש הרואה את יורק כמפרק את הפסולת מהאדם עצמו, הנחשב כאוכל.
By ישיבת ההסדר עכו June 3, 2026
By ישיבת ההסדר עכו June 2, 2026
תקציר : כפי שראינו, ל"ט מלאכות שבת אינן רשימה מקרית, אלא הן משקפות את מבנה המשכן ומשמשות ככלי לבניית העולם כבית להשראת השכינה. במסגרת "סידורא דפת" (שלבי הכנת הלחם), מלאכת מעמר – שעניינה איסוף וקיבוץ שיבולים לערמה – נחשבת לחריגה ומורכבת להגדרה, שכן בשונה ממלאכות אחרות היא אינה משנה פיזית את מצב החומר, אינה נצרכת בכל סוגי הגידולים, והגמרא והראשונים התקשו למצוא לה תולדות (מלאכות משנה). סביב הגדרת יצירה זו נחלקו אביי ורבא בגמרא: רבא סובר שישנו איסור מעמר גם בדברים שאינם צומחים ישירות מהקרקע (כגון כינוס מלח ממלחתא), ואילו אביי קובע את הכלל "אין עימור אלא בגידולי קרקע". בעוד ששיטת ה"אור זרוע" מרחיבה את האיסור ואוסרת מהתורה לקבץ כל דבר שהתפזר (כמו ביצים או סוכריות), הרמב"ם ורוב הפוסקים פסקו כדעת אביי ופטרו מהתורה איסוף של חומרים שאינם גידולי קרקע. כדי ליישב סתירות פנימיות בסוגיה וברמב"ם, הגדירו הראשונים כי מלאכת מעמר תלויה באופן מובהק בזיקה לקרקע וב"מקום גידולו" של החפץ. לאור זאת, ניתן לחלק את מרחב הפעולה לשלושה שלבים: בשדה (מקום הגידול המקורי) חל איסור דאורייתא לכל הדעות, בחצר חל איסור דרבנן בלבד מחשש שהדבר יוביל לעשיית מלאכה קבועה, ואילו בתוך הבית פטורים לחלוטין מאיסור מעמר (למעט מקרים בהם הקיבוץ יוצר חפץ חדש לחלוטין כמו עיגול דבלה), שכן הבית מפקיע לחלוטין את "דרך המלאכה" החקלאית. כפי שנראה, העובדה שיש סדר למלאכות מחייב שהחיבור לקרקע ימשיך מזורע, ולא יכול להיות שבמלאכה אחת לא יהיה חיוב לקשר לגידולי קרקע, ובמלאכה שאחריה כן.
Show More