שיעור כללי | עקירה, העברה והנחה | רה"י הרב יוסי שטרן

‏‏תקציר השיעור

הגמרא הגיעה למסקנה שלא כל המקרים שבהם האדם פטור בהוצאה נשנו במשנה, אלא רק "פטורי דאתי לידי חיוב חטאת". הראשונים נחלקו אלו מהמקרים נמנים, ומחלוקתם חושפת מהו היסוד העיקרי במלאכת הוצאה. לפי רש"י העיקר הוא העקירה, לפי הריב"א העיקר הוא המעבר ולפי הרמב"ן העיקר הוא ההנחה ברשות החדשה. בשיעור נבחן כיצד כל דעה תופסת את מלאכת הוצאה, ומקבילה לדיון שראינו בשיעור הקודם: לשיטת רש"י המוקד הוא על הייחודיות של הוצאה, "אל יצא איש ממקומו". לדעת הריב"א, החידוש במלאכת הוצאה הוא שגם חפץ שעובר מקום נחשב כמלאכה. לדעת הרמב"ן, מדובר בעצם במלאכת משא, אם תוצאה של שינוי – החפץ נמצא במקום אחר. 

עקירה, העברה והנחה – שיעור כללי 2 – הרב יוסי שטרן

א. מבוא

1. דרך ארץ קדמה לתורה

אנחנו בפרשות של ספר בראשית, ויש משהו מהנה בזה. להרגיש חלק מהסיפור. את הביטוי "דרך ארץ קדמה לתורה" (ע"פ ויקרא רבה ט', ג') ניתן להבין בשתי צורות:

1. אפשר לומר שהמידות הן ההתחלה, ומתוך כך מתקדמים לתורה. התורה היא על גבי המידות.
2. המקור של התורה הוא הדרך ארץ. הדרך ארץ, סיפורי האבות, הם עליונים יותר. ומתוכם יוצאים ומתממשים חוקי התורה. האבות הם מרכבה לשכינה.

כך מלאכת הוצאה, כפי שראינו בשיעור הקודם – מצד היותה מלאכה היא פחותה. אבל מצד מעלת השבת היא מראש מקדם נסוכה. היא המעלה.

אנחנו בפרשות האלו עם אברהם אבינו, ואחר כך יצחק. אברהם איש החסד. יצחק שמאל, מידת הגבורה. נאזר בגבורה. יעקב כליל תפארת.

2. תקציר השיעור הקודם

את השיעור הקודם התחלנו עם זה שהשבת היא "מראש מקדש נסוכה - סוף מעשה במחשבה תחילה" (מתוך לכה דודי). אנחנו רואים את הסוף, שהוא יותר. הוא המעשה. אבל ההתחלה היא המקור לכך.

שאלו הראשונים: למה התחלנו בהוצאה, שהיא האחרונה במלאכות המשכן, את המסכת. ראינו בשיעור הקודם את התשובות השונות:

1. סדר היום.
2. דבר ההווה.
3. מלאכה גרועה שהיינו חושבים שאינה מלאכה.

ומכאן אנו שואלים, לאחר שהבנו שגם מלאכת הוצאה היא מלאכה, האם היא:

1. מלאכה ככל המלאכות.
2. זו מלאכה גרועה ובכל זאת היא נחשבת מלאכה.
3. זו מלאכה משמעותית ושונה.

הטענה שיש פה מעמד מיוחד להוצאה מתאים לפסוקים המיוחדים שמהם לומדים. מסתבר שהוצאה קשורה למהות השבת.

מה מהות השבת? על פי בריאת העולם - השבת קביעא וקיימא. קדושה שלא מושפעת מבני האדם. האדם צריך להתקדש בקדושת השבת. דיברנו ששבת היא המציאות החיובית של השהות בפנים. לא מכניסים ולא מוציאים. "אל יצא איש ממקומו". שאר המלאכות הן איסור החילול של השבת. לא לחלל ולפגוע בשבת. אבל יציאה - היא הנשמה של השבת.

3. המחלוקת על המנין

הגמרא (ב:-ג.) הראתה שאפשר להגיע אפילו ל-16 מקרים שונים של עקירות והנחות של העני ובעל הבית, ובכל זאת הגמרא מנתה רק חלק מה-16 אפשרויות.

הגמרא בסוף מסבירה:

  "פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב"                           (ג.)

כביכול אומרת לנו הגמרא אומרת לנו שאנחנו צריכים למצוא את המקרים שבהם באמת יש פטור שיבוא לידי חיוב - ובכוונה הגמרא לא כותבת לנו.

הראשונים - רש"י, תוספות, רמב"ן - מביאים כל אחד את דעתו במה שכן נמנה ומה שלא, ואם ירצה ה' נראה גם בשיעורים הבאים את ההתממשות של זה.

ב. התחלה אמצע וסוף

1 מה העיקר?

כשאנחנו בוחנים את התהליך של הוצאה מרשות לרשות - עקירה, העברה והוצאה - מה העיקר? האם העיקר הוא ההתחלה-העקירה, או ההעברה-הדבר עצמו שקורה, או ההנחה- כשזה מגיע.

השאלה הזו לא שייכת רק בשבת. במקרה של עני ובעל הבית השאלה הזו שייכת גם בצדקה. מה החשיבות בצדקה?

1. שיצא הכסף מבעל הבית.
2. שהכסף יעבור מרשות לרשות.
3. שהכסף יגיע לידי העני.

על פניו, בנגלה, ברור שצריך שהכסף יגיע לידי העני, שתהיה תוצאה (ראה לדוגמה ב"ב ט.). אבל יש אפשרות אחרת: עצם זה שאני נתתי. מצד המהות נראה שזה שהכסף יוצא ממני, זה שאני קונה את יכולת הנתינה - זה עצמו עיקר המצווה (ראו לדוגמה ברמב"ם אבות ג', ט"ו).

כך גם בהפרשת תרומות ומעשרות: על פניו נועד לכהן, לתת, אבל בכל זאת אנחנו עושים גם היום תרומות ומעשרות - כי יש מרכיב, אולי מרכיב יסודי, שהאדם יפריש, שהאדם יוציא מעצמו.

גם במילה הוצאה יש את שלושת הדברים:

1. מוצא - נקודת המוצא. העקירה.
2. הוצאה - עבר בין רשויות.
3. תוצאה - הגיע לרשות החדשה.

2. מקרים שונים

אדם שהפיל זרע לאדמה - חייב, או זרק חץ על עץ דקל והפיל תמר. מה קורה אם הזרע או החץ יצאו ממנו בשבת, אבל התוצאה התרחשה במוצאי שבת? וכן להיפך (זרק בערב שבת ופגע בשבת). בנזיקין ודאי שהוא יהיה חייב, אבל השאלה היא מתי נחשב שהוא עשה בשבת - המעשה הראשון שהוא עשה, או התוצאה שהתרחשה ממנו. 

1. תוצאה קובעת - אם התוצאה הייתה בשבת הוא חייב.
2. המוצא קובע - אם המוצא קובע אז רק אם הוא בשבת חייב.

גם בנזיקין (ב"ק יז.) הדיון הזה קיים. אם אדם זרק כלי מראש הגג ונשבר - הוא חייב. אבל אם כשהיה באוויר אדם אחר שבר את הכלי, מי חייב?

1. בתר עיקר אזלינא: אחרי מי שהשליך.
2. בתר תבר מנא - מתי בפועל נשבר הכלי.

בנזיקין הגמרא אומרת שהולכים אחר מעיקרא, מי שזרק חייב. אולם, בדיני נפשות מציינת הגמרא שהולכים אחר מי שבפועל הרג. גם כשהוא באוויר (ב"ק כו: כשזרק תינוק לדוגמה ח"ו) הוא נחשב חי. 

מה הדין אצלנו? האם העקירה היא האירוע. האם המעבר? האם התוצאה? פה נחלקו רבותינו.

3. מחלוקת הראשונים

רש"י על המשנה כתב:

   "וא"ת שנים הן לכל אחד ואחד עקירה לעני ועקירה לבע"ה הנחה לעני והנחה לבע"ה לקמן פריך לה ומשני דלא חשיב אלא עקירות שהן תחלת המלאכה   ואיכא למימר שמא יגמרנה"                      (ב. ד"ה שניהם)

רש"י אמנם תולה את הדברים בסיבה מציאותית, אבל מבחינת רש"י העיקר הוא מי שהוציא. כך, במקרה שבו אדם אחד עקר והשני העביר והניח, העוקר הוא העיקר.

התוספות כותב שלא נראה לו הסברו של רש"י, וכותב:

   "פטורי דאתי לידי חיוב חטאת. מה שפירש"י דעקירות קחשיב אינו נראה לר"י חדא דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא. ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל... ומפרש ריב"א דאתי לידי חיוב חטאת היינו אותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה דכוותה בבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט או עקירה או הנחה"                                                          (ג. תוד"ה פטורי)

הריב"א מסביר שמי שנמנה הוא מי שהעביר את הרשות. לא משנה מי עקר ומי הניח, אלא זה שעשה את המעבר בין הרשויות, כי זו המלאכה. העקירה או ההנחה רק מרכיב מועט מתוך המלאכה.

הרמב"ן כותב:

   "...ואחרים פי' שהמניח הוא העושה מלאכה ומני פטורי דאתי בהו איניש לידי חיוב חטאת דהיינו גמר המלאכה שהוא המחייב אותו חטאת, ונטל בעה"ב מתוכה חדא ונתן בתוכה והכניס חדא והיינו תרתי הכנסות דבעה"ב ושתי הוצאות דעני, וזהו הפי' הנכון משום דמתני' הני פטורי דהנחות אתא לאשמעינן דפטרינן ליה בסמוך מבעשותה"                                                          (רמב"ן ג. ד"ה פטורי)

המושג של הנחה, מבין הרמב"ן, הוא העיקר. מבחן התוצאה. מי בפועל שם את החפץ ברשות השניה. המלאכה היא ההנחה.

דעה רביעית היא רבותיו של רש"י. במהות דעתם היא אפילו מעל רש"י. הם סבורים שעצם זה שהאדם עבר את הרשות והכניס את ידו, זה הופך אותו להיות העיקרי. זה לא מי שעקר, זה לא מי שהעביר ולא מי שהניח – אלא מי שהכניס את ידו! עצם זה שהוא הכניס, אפילו בלי חפץ, הוא יהיה העיקר?!

כן. מי שהתחיל את האירוע, מי שעבר את הרשות, הוא זה שנמנה!

4. השלכה - דין קים ליה בדרבה מיניה

על פי הדין של "קים ליה בדרבה מיניה", אדם לא מתחייב על שני דינים שונים על אותה פעולה. אדם שחייב מיתה על פעולה מסוימת לא ישלם בנוסף ממון על הפעולה הזו. לדוגמה: אדם ירה חץ מרשות לרשות והרג מישהו, כך שהוא חייב בדיני נפשות, וגם הרס משהו. במצב הזה הוא לא משלם דיני ממונות אלא רק דיני נפשות. דין זה נכון גם אם לא התחייב ממש (כגון שלא היו עדים או התראה).

כמובן, השאלה היא מתי בדיוק התבצעה הפעולה המחייבת בהלכות שבת, שאם במהלכה עשה פעולה נוספת שמחייבת ממון יהיה פטור (לדוגמה, תוך כדי שהוציא בשבת קרע בגד של חבירו). כשבעצם, השאלה היא מה היא המלאכה של הוצאה. אם המלאכה היא העקירה, אז רק אם בשעת העקירה פגע נפטר - אחרת נגיד שחילול השבת היה רק בזמן העקירה. כך גם לדעות האחרות: לפי תוספות חילול השבת היה בזמן המעבר מרשות לרשות, ולפי הרמב"ן חלול השבת היה רק בזמן ההנחה. 

ג. היסוד –מקור מלאכת הוצאה

1. המקור

את שלושת הדעות הללו יכולנו למצוא כבר בסוגיית המקור להוצאה שראינו פעם שעברה. ראינו שני פסוקים למה צריכים הוצאה, והראשונים כתבו שהדבר נובע מכך שהיא מלאכה גרועה.

המקורות השונים:

1. ככל המלאכות - מלאכת המשכן. זו מלאכת משא. מתאים לשיטת הרמב"ן על ההנחה.
2. חידוש של התורה שזה נחשב מלאכה - שבת אוסרת את זה בחידוש. עצם ההעברה היא חידוש, כשיטת הריב"א.
3. מעלת השבת - "אל יצא איש ממקומו". העקירה היא הבעיה. כשיטת רש"י.

כזכור, המונחים לא מקבילים:

1. פנים- בעל הבית.
2. חוץ - עני.

זה לא שני צדדים מקבילים, אלא פנימה והחוצה. כפי שראינו שיתכן והכנסה היא תולדה. באותה מידה, היה אפשר לומר "הגבהה והנחה", או "עקירה ונטיעה". החידוש הוא כנראה בזה שאתה עוקר.

2. הוצאה מלאכה גרועה

כאמור, הוצאה היא מלאכה גרועה? הדברים תואמים את שיטות הראשונים שראינו בסוגיה הזו:

1.     הרמב"ן כתב שהיינו אומרים שמלאכת הוצאה היא מלאכת סחיבה, מלאכת משא, עד שהתורה לימדה שיש איסור בכך.

2.     לתוספות היה ברור שהמלאכה היא הוצאה מרשות לרשות. וממילא בזה היא גרועה, כי אין פה בעצם פעולת שינוי בחפץ.

הגמרא בהמשך דנה ביחס בין הכנסה להוצאה, שלפי ראשונים רבים השאלה היא בעצם האם הכנסה היא תולדה של הוצאה או אב מקביל (הסבר הרמב"ן ברב פפא ורב אשי). לכאורה גם זה תלוי במה שדיברנו – אם העיקר הוא העקירה או ההנחה, מה זה משנה היכן זה נעקר והיכן זה הונח? אבל אם הפעולה העיקרית היא המעבר, ניתן לומר שיש הבדל בין מעבר מרשות יחיד לרשות רבים או להיפך.

3. הוצאה ביום טוב

כאמור, בשיעור הראשון שאלנו האם מלאכת הוצאה היא מלאכה שיצאה מהכלל והיא מיוחדת במינה, או שהיא ככל המלאכות, או שהיא פחותה ובכל זאת. 

ביום טוב, מלבד מלאכת אוכל נפש, מותר להוציא מרשות לרשות. מדוע מותר להוציא מרשות לרשות?

1. אפשר לומר שזהו דין שקשור לאוכל נפש.
2. ניתן לטעון שהוצאה היא חלשה יותר ולא נאסרה ביום טוב.
3. אפשר לומר שהוצאה היא מיוחדת למעלת השבת, שאין ביום טוב.

ד. ידו של עני וידו של בעל הבית

1. עקירת גופו ועקירת ידו

הגמרא דנה בעקירת גופו, ומסבירה שאם אדם שם על הגוף שלי משהו והוצאתי אני חייב, אבל אם שמו לי על היד אז לא חייבים על הוצאה - כי היד לא נחשבת מונחת ולכן אתה לא עקרת.

למה יד לא נחשבת מונחת והגוף כן?

1. רש"י: הגוף מונח על הקרקע, ואילו היד לא מונחת. כשהגוף באדמה את עוקר.
2. תוספות: ידו נגררת אחר הגוף, ולכן אם מישהו הניח על היד שלי ואני העברתי (והיד שלי הייתה ברשות שלו והגוף שלי ברשות שאליה העברתי) - אז נחשב במידה מסוימת שזה כבר היה ברשות שגופי נמצא בה. התוספות לשיטתם, ששמים את הדגש על ההעברה - אם מניחים לי על היד שמושטת לרשות השניה, אז אני לא מבצע לגמרי את ההעברה.
   

2. לא לשאול במסכת אחרת

הגמרא מצטטת את הסיפור של רבי, ששאלו אותו שאלה במסכת שלא ישב בה - והוא אמנם ידע, אבל לא לשאול במסכת שלא מונח בה שמא יענה תשובה לא נכונה. למה שיענה תשובה לא נכונה? שיגיד שלא יודע!

אלא שאם הוא לומד מסכת מסוימת זה אומר שהוא שם, שם גופו - וגם אם תשלח לו את היד למסכת אחרת, הוא אמנם יענה לך על המסכת האחרת אבל זה יגרר אחרי מה שהוא עוסק בו עכשיו (לדוגמה: אדם לומד שבת, שואלים אותו בגיטין. הוא יענה בגיטין אבל עם מושגים והלך חשיבה של שבת).

3. מקרי ביניים

העני הכניס את היד לתוך רשות בעל הבית, בעל הבית שם והוא הכניס. זה המקרה שמדברים עליו.

מה קורה כאשר נכנס אדם שלישי ולוקח מהיד ומכניס: 

1. לפי התוספות: זה לא משנה. הדיון הוא ההעברה. כשיש לאדם יד בחוץ אז נחשב קצת כאילו מועבר. אבל לאדם השלישי זה לא נחשב עקירה.
2. לפי רש"י: יד לא מונחת אז יש בה עקירה ולכן הוא לא עשה עקירה ופטור.

כאן בא שוב לידי ביטוי: לתוספות שהיד שברשות אחת נגררת אחר הגוף שברשות האחרת, זה רק לאדם שידו ברשות האחרת. אבל לאדם רגיל זה פשוט חפץ שאני מעביר ממקום למקום.

סיכום

בשיעור הקודם דיברנו על ההוצאה- שהיא חריגה, ואין שינוי בגוף החפץ. במידה מסוימת היא גרועה מכל המלאכות, והיא האחרונה, ובמידה מסוימת היא הראשונה, היא מייצגת את השבת - לא לצאת ממקומו.

כך הדבר בא לידי ביטוי בשיטות הראשונים:

1. עקירה: אמצעי.
2. העברה: מתקרב.
3. הנחה: יעד.

ממלאכת שבת נלמד שפעמים רבות טוב אחרית דבר מראשיתו, שמה שמסתיים מגיע מתוך ההתחלה. ההתחלה היא לא רק היכי תמצי להגיע להמשך, אלא זה המקור. זה השורש. זה העיקר. 

יש דין בתוצאה - מה שקורה בסוף הוא מה שחשוב. ויש דין בדרך - איך הגעת לזה.

לפעמים הדברים הולכים טוב, אבל לפעמים יש התנגשות בין הדרך לבין התוצאה. ואז שאלה האם יותר חשוב, כגון במתמטיקה, הדרך או המסקנה. אבל יש גורם שלישי - איך הגעת לדבר הזה. מה המוצא שלך. ונקודת המוצא משפיעה.

אלו שלושת הדעות - ואולי אפילו רבותיו של רש"י, עצם זה שהאדם הוציא את ידו, אפילו לא עקר חפץ, יצא משבת. זה פטורי שאתי לידי חטאת. צריך לפטור אותך כי עקרונית יצאת משבת.