תקציר השיעור:  

מהרב קוק למדנו שהאיסור לקרוא לאור הנר בשבת אינו רק חשש טכני של "שמא יטה", אלא אזהרה מוסרית לאדם הלומד מתוך נשמתו הפרטית שלא להטות את אור התורה האובייקטיבי לפי נטיות לבו האישיות. במישור ההלכתי, השיעור העמיק בסוגיית הריגת כינה בשבת, תוך בחינת המחלוקת בין רבי אליעזר ובית שמאי, הרואים בכל נטילת נשמה איסור גמור, לבין בית הלל המתירים זאת ביצור שאינו "פרה ורבה". הדיון התרחב להגדרות המלאכות חובל, צד ושוחט, ולפסיקת הרמב"ם המשלבת את שיקול "כבוד הבריות". מתוך כך, נבחן המתח שבין קביעת חז"ל למדע המודרני: בעוד שיש שקראו לעדכון ההלכה בעקבות הגילוי שכינים אכן פרות ורבות, גישת הרב דסלר והגרשז"א קבעה כי התורה ניתנה לבני אדם לפי המבט הגלוי לעין, ולכן ההגדרה ההלכתית נותרת על כנה גם בעידן המיקרוסקופ. יתכן אף לומר יותר מזה – שהגדרת החיות היא בכך שניתן לראות בעין, אך אנו נותנים כבוד גם לחיים כפי שהם.

הריגת כינה בשבת – שיעור כללי 8 – הרב יוסי שטרן

א. מבוא – הנר השמיני, נשמה ומשנה

1. מכוחו של הנר השמיני

אנחנו מגיעים מכוחו של הנר השמיני של חנוכה – "מוסיף והולך". חנוכה הוא חגו של השמונה, המסמל את המעבר מעל הטבע. האותיות של שמנה הן אותיות נשמה ואותיות משנה. בכל חתיכת משנה יש נשמה, ויש בה גוונים רבים המכילים את המרובה, בדיוק כמו נס פך השמן.

2. חיבורים של נשמה וגבורה

זו הזדמנות להזכיר שני חיבורים של נשמה וגבורה:

• מו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל. הרב דרוקמן עסק בחיבור התורה הגאולית, "קמעא קמעא", מתוך ישרות פנימית והתווית הדרך לדור כולו.
• סבתי, לאה. יום פטירתה חל היום. ניצולת שואה מאושוויץ שאיבדה עולם מלא, אך בחרה לזקוף קומה ולהקים מחדש את הבניין הלאומי בארץ ישראל. זהו ניצחון החיים וניצחון הרוח של דור המייסדים.

ב. הסוגיה: לא יקרא ולא יפלה

1. המשנה

המשנה במסכת שבת קובעת סייגים למניעת חילול שבת:

  "לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא. ולא הלבלר בקולמוסו. ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר"        (משנה א', ג')

הגמרא מסתפקת בטעם האיסור להפלות (לחפש כינים) בבגדים: האם זהו איסור בפני עצמו שמא יבוא להרוג את הכינה, או שזהו חלק מהאיסור לעשות דברים הדורשים עיון לאור הנר.

2. הקריאה לאור הנר מתוך רבי ישמעאל בן אלישע

הגמרא מחמירה באיסור קריאה לאור הנר "שמא יטה", אפילו אם הנר גבוה עשרה בתים. הגזירה היא גזירה. גם אדם חשוב, שבדרך כלל אינו רגיל להטות נרות, אסור בקריאה. הגמרא מספרת על רבי ישמעאל בן אלישע שקרא והיטה, וכתב על פנקסו שיביא חטאת כשיבנה המקדש. הגמרא מסבירה זאת משום שבזמן לימוד תורה, רבי ישמעאל בן אלישע היה "משים עצמו כהדיוט" מתוך התלהבות ודבקות.

הרב קוק (עין אי"ה) מסביר שיש כאן הערה על לימוד פנימיות התורה:

  "נעלה מזה בפנימיות של תורה… בטעמיה ביסודי המצוות. ימות החול נערכים לעומת ההשתלמות של השכל המעשי… שבת… 

1.     השכל המעשי (ימי החול): עוסק בהלכות וגדרים.

1. הנשמה והשבת: בשבת הלימוד הוא "לאור הנר" של נשמת האדם.
2. החשש: כשאדם לומד רק מתוך שורש נשמתו הפרטית, יש חשש "שמא יטה" את ההלכה לפי נטיות לבו. לכן עליו ללמוד לאור "השמש" – המבט הכללי והאובייקטיבי של התורה.

ג. הריגת כינה – בין כבוד האדם למלאכות שבת

1. הדעות בהריגת כינה

בסוגיית הריגת הכינה בשבת, אנו מוצאים מדרג של דעות:

  "המפלה את כליו מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר נוטל וזורק… הלכה מולל וזורק… רב ששת מקטע להו… אמר ליה רב נחמן לבנותיו: קטולו והשמיעו לי קלא…".

1.     תנא קמא: מולל וזורק אך לא הורג.

1. אבא שאול: נוטל וזורק בלבד, אפילו מלילה אסורה שמא יהרוג.
2. רב ששת ורב נחמן: היו קוטלים אותם לכתחילה. רב נחמן אף רצה שיושמע קול ה"קנאק" של ההריגה.

מחלוקת בית שמאי ובית הלל: בית שמאי אוסרים להרוג "מאכולת" (כינה) בשבת, ובית הלל מתירים. הגמרא משווה זאת למחלוקות על ביקור חולים וניחום אבלים. בעוד ש"חפציך" (ענייני חול) אסורים, "חפצי שמיים" מותרים. האם הריגת כינה המצערת את האדם היא "חפץ שמיים"? ייתכן שמשום כבוד הבריות הדבר הותר.

2. מחלוקת הר"ן והרא"ש

בניתוח הסוגיה, נחלקו מדוע לפי אבא שאול אסור למולל - האם הוא חושב שיש איסור דאורייתא להרוג כינה כמו שהורג גמל (דעת רבי אליעזר), או שאין איסור. מצד אחד לכן אוסר למולל, אך מצד שני הוא מתיר לנטול (תוס') - אולי גזירה משום פרעוש.

יש כאן דיון הלכתי לזיהוי המינים השונים, מהו כינה ומהו פרעוש, ונחלקו בכך הראשונים:

1. ר"ן - הדעות שאוסרות להרוג אלא רק מולל או רק זורק, הן לדעת בית שמאי שמחמירים. אבל להלכה כבית הלל אנחנו מתירים להרוג כינים, כמו רב הונא ורב נחמן וכו'.
2. רא"ש - גם תנא קמא ואבא שואל שאוסרים להרוג אלא רק ליטול/למולל, הם לדעת בית הלל - והסיבה היא שגזרו מפני הריגת פרעוש שאסור מדאורייתא. כשהאדם לוקח חיות מתוך בגדיו שלא יהרוג, כדי שלא יבוא להתבלבל. אך הרא"ש כותב שמקטע זה בראש כי לא חוששים שיהיה שם פרעוש, אבל בכלים זה יכול להגיע לאיסור דאורייתא ולכן אסרו.

3. הבחנה בין מלאכות:

המקור לאיסור הריגת בעלי חיים מופיע בפרק החובל, במשנה:.

  "שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור ^זחיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב"                                                                                                                                                                          (שבת קז.)

הגמרא מסבירה שבעלי חיים שאין להם עור שצרור בהם בדם, שהם לא בקטגוריה של חובל - אבל אם "במינם ניצוד". 

  "הא הורגן חייב מאן תנא א"ר ירמיה ר"א היא דתניא ר"א אומר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת מתקיף לה רב יוסף עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה דאינה פרה ורבה ^באבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין לא פליגי"                                                                         (שם)

הגמרא מסבירה שהמקור לכך הוא באילים, ואילו כינים הם לא פרים ורבים. אביי שואל על זה, והגמרא ממשיכה לגבי פרעוש ומסכמת:

  "אמר רב אשי צידה אהריגה קרמית עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ור' יהושע אלא דמר סבר דבר שאין במינו ניצוד חייב ומר סבר פטור ^דאבל לענין הריגה אפילו רבי יהושע מודה"                                                        (שם)

יוצא שיש לנו שלוש קטגוריות:

1. חובל: איסור רק בבעלי חיים שיש להם עור ודם הנצרר בו (כגון שמונה שרצים).
2. צידה: תלוי אם "במינו ניצוד". בפרעוש אין איסור צידה דאורייתא כי אינו במינו ניצוד.
3. הריגה (נטילת נשמה): לדעת רבי אליעזר (בית שמאי) כל נטילת נשמה אסורה ("כהורג גמל"). לדעת בית הלל, רק יצור ש"פרה ורבה" (כמו האילים במשכן) אסור בהריגה.

4. שיטת הרמב"ם ודין "כבודו"

הרמב"ם כותב:

  "רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה… ההורג אותן חיב כהורג בהמה וחיה, אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר ותולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור"     (שבת י"א, ב')

יש בעלי חיים שמתרבים מזכר ונקיבה, ויש כאלה שעל פניו מגיעים מהגללים עצמם. בהלכה ג' כותב הרמב"ם:

  "המפלא כליו בשבת מולל את הכינים וזורקן, ומותר להרוג את הכנים בשבת מפני שהן מן הזיעה"                                                         (שם, ג')

פסיקת הרמב"ם מתמיהה - למה לא כתב שהמפלה כליו בשבת יהרוג את הכינים אם מותר?

1. כדעת הרא"ש: יש גזירה שמא יכנסו פרעושים בטעות כשהוא מפלה את כליו ויהרוג אותם, וממילא זה רק דין בכלים ובראש יהיה מותר.
2. מגיד משנה: וכתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א זל שמעינן מינה משום כבודו בלחוד קאמר".

הסיבה היא הכבוד. על פניו הכוונה שזה לא כבודו של האדם אולי, וצריך לחוש לכבודו ולכן מולל וזורק. אבל ניתן להסביר בצורה אחרת. כבודו של האדם הוא לא להרוג כינה.

ד. מדע ותורה – הבריאה הספונטנית?!

1. הגישות השונות

המדע המודרני הוכיח שאין "בריאה ספונטנית" מהזיעה – גם כינים פרות ורבות ברבייה זוויגית (מביצים). כיצד מתמודדים עם הפער בין קביעת הגמרא למציאות? מה עושים עם 'המבוכה' הזו, שכינים בעצם כן פרים ורבים!

הפחד יצחק (ערך צידה כ"א, ב') מביא כמה מקורות בנושא:

  "נשאלתי אם בעת הזאת שמלאה הארץ דעת החוקרים העסקנים בדברים האומרים כי כל בעל חי נולד ומתהוה מביצה מותר להרוג כנה בשבת. והשיבותי שאין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי א"ה. הלא תראה שהרבה מן החוקרים מכחישים בראיות דבר עין הרע והרמב"ן ז"ל כתב שדי לסתור דבריהם במ"ש בגמ' לענין דינא אסור לעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה. ואין צורך למאמין לבקש ממקום אחר ראיות וטענות אע"פ שישנן רבות ועצומות כי תספיק קבלת רבותינו שעל אדני הדבר הזה הטביעו ויסדו דין ומשפט גמור... וא"כ אין לזוז ממה שנפסק עפ"י גמרתנו אפי' כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו כי רוח ה' דבר בנו" (פחד יצחק (הרב לאמפורנטי) צידה כ"א, ב')

אולם, הוא עצמו כותב אחרת:

  "ואני הצעיר הכותב אי לאו דמסתפינא אמינא שבזמנינו שחכמי הטבע הביטו וראו וידעו שכל בעל חי הווה מן הביצים, יהיה מי שיהיה, וכל זה הוכיחו בראיות ברורות, אם כן שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג לא פרעוש ולא כינה, ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת. ובדבר הזה אני אומר שאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אומות העולם יחזרו ויודו לדבריהם, כמו בגלגל חוזר ומזל קבוע"                                                                       (שם)

וכך פסק גם הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה הרחבות…):

  "והנראה שהכל לפי הידוע לנו, שאם ידוע לנו שאינם פרים ורבים מותר להורגם, וכאשר ידוע לנו שהם פרים ורבים אסור מהתורה להורגם"

אם כן, יש לנו שתי דעות קיצוניות:

1. רבו של הפחד יצחק: נשארים עם מה שחז"ל אמרו לענין הטבע.
2. הפחד יצחק: משתנים לפי העדכון המדעי.

אפשר גם לומר משהו אחר, שמתחמק מהשאלה, שאולי הכינה שלנו היום שונה ממה שהיה פעם:

1. הרב אלישיב, הרב אליהו: השתנו הדברים, אנחנו לא יודעים באמת מי הכינים שהתירו ושהם אולי היו כך.

אני ארצה ללכת עם האפשרות הרביעית, שנקט בה הרב דסלר והלך עמה גם הגרשז"א וגם ר' אברום שפירא, שמחלק בין הרובד הפנימי לחיצוני - התורה לא באה לתת הסבר מדעי, אלא לדבר על מה שגלוי לעין:

  "מכיון שבאופן הגלוי לעין לא מזויינת במשכירים מדעיים, נראה כאילו שהם נוצרים מהזיעה ואין זה דומה באופן חיצוני פשטני ליצירתם של שאר בעלי חיים"                                                                                                                       (גרשז"א, ועלהו לא יבול, חלק א' עמ' קנ"ב)

אם כן, מצינו ארבע גישות מרכזיות:

1. רבו של הפחד יצחק: הדינים מיוסדים על קבלת חז"ל. גם אם המדע אומר אחרת, אין לזוז ממה שנפסק בגמרא כי "רוח ה' דיבר בם".
2. הפחד יצחק (הרב לאמפורנטי): חכמי ישראל יחזרו ויודו לדברי חכמי האומות (כמו בסוגיית גלגל חוזר). לכן, שומר נפשו ירחק ולא יהרוג כינה מספק חטאת.
3. גישת השתנות הטבעים (הרב אלישיב/הרב אליהו): אולי הכינה של ימינו אינה הכינה עליה דיברו חז"ל, או שהטבע השתנה.
4. גישת "התורה דיברה כפי הנראה לעין" (הרב דסלר, הגרשז"א, ר' אברום שפירא): התורה לא ניתנה למלאכי השרת ולא למיקרוסקופים. מאחר שבאופן הגלוי לעין האנושית הכינה נראית כנוצרת מהזיעה ואינה דומה ליצירת שאר בעלי חיים, ההגדרה ההלכתית נשארת "אינה פרה ורבה" וההיתר במקומו עומד.

2. דיברה תורה כעין בני אדם

כדי להבין את יסוד הדין, עלינו לחזור להלכה ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק יד). שם כותב הרמב"ם על מינים הנבראים בעיפוש, בתוך הגללים או בתוך הפירות, כגון רימה ותולעת. הרמב"ם סובר שישנה "פריה ספונטנית" – יצורים שאינם נולדים מזכר ונקבה אלא מן העיפוש.

דינם של אלו שונה: כל עוד התולעת נמצאת בתוך הפרי ולא פירשה (יצאה) ממנו, מותר לאכול את הפרי עם התולעת שבתוכו. גם אם אדם יודע בבירור שיש תולעת בפנים (כאילו עשה "רנטגן"), אין איסור מהתורה ואף לא גזירה מדרבנן לאכלה כל עוד לא יצאה. זאת משום שהתורה הגדירה "שרץ השורץ על הארץ", ואלו לא פירשו על הארץ. כאן אנו רואים שההגדרה ההלכתית אינה תלויה במבט אובייקטיבי-מדעי תחת המיקרוסקופ, אלא בקטגוריות שהתורה קבעה לישות של בעל חיים.

הכינה, שבאה מן הזיעה ואינה יכולה להתקיים בלעדיה, נחשבת כמי שבאה מן העיפוש. אמנם המדע המודרני מראה שיש להן תהליך רבייה, אך ההלכה אינה נקבעת תחת המיקרוסקופ. כפי שפסקו הרב קנייבסקי והרב אוירבך, התורה לא ביקשה מאיתנו לחקור במיקרוסקופ אלא להתייחס למה שנראה לעין. יש כאן הגדרה של "נשמה": לעניין איסור הריגה בשבת, אנו מחפשים יצור שפרה ורבה בצורה הנראית לעין. אם זה לא פרה ורבה בצורה כזו, אין לזה "נשמה" לעניין חיוב מיתה בשבת, כפי שבית הלל אומרים שצריך "דומה לפרה ורבה" (כמו באילים המאודמים במשכן).

בדרך הדרש (שיש בה עומק של פשט) ניתן לומר, שהמשנה שאוסרת להפלות כלים לאור הנר רומזת לנו: האור של הנר הוא כמו "מיקרוסקופ". אם תסתכל באור חזק וממוקד מדי, אתה עלול לראות את פרטי הרבייה של הכינה ולבוא לידי טעות שתחייב אותך בהריגתה. לכן באור יום רגיל מותר, כי אנו פוסקים לפי המבט האנושי הרגיל.

3. גישת בית הלל

שאלנו: אם מותר להרוג כינה בשבת לפי בית הלל, מדוע הרמב"ם כותב שצריך רק "למולל ולזרוק" ולא להרוג לכתחילה? התשובה נעוצה במושג "כבוד הבריות". אדם לא הורג בשבת סתם כי הוא במסע השמדה. הוא עושה זאת כי הכינים מפריעות לכבודו בשבת. כפי שביקור חולים הוא "חפצי שמיים", כך גם הניקיון האישי והסרת הכינים הם חלק מעונג שבת וכבודו.

אך גם אם אין איסור תורה בהריגת הכינה כי היא באה מהעיפוש, בית הלל מודים שלא כדאי להרוג לכתחילה אלא למולל ולזרוק. למה? כי אנחנו מבינים שיש כאן "רציפות נשמתית". גם ליצורים נמוכים אלו יש איזושהי חיות, ואנו לא רוצים להרוג במקום שאין בו צורך גמור. המלילה מתישה את הכינה ומרחיקה אותה, וזה מספיק כדי לשמור על כבוד האדם מבלי להיכנס לפעולה של הריגה גמורה.

סיכום

בית הלל מייצגים גישה שהיא מעין סובייקטיבית-תורנית: התורה לא רואה בכינה בעל חיים לעניין חיוב שבת. לעומת זאת, בית שמאי ("אוחזי אמת הבניין") מסתכלים על המציאות האובייקטיבית שיש שם יצור חי. להלכה, אנחנו מקבלים את עמדת חז"ל שהתורה ניתנה לבני אדם לפי ראות עיניהם, ולכן מותר לפלות כינים בשבת. זה אפילו נחשב "מעשה שבתי" כי זה כבודו של אדם. עם זאת, מתוך כבוד לחיים (שאולי המדע חושף בהם מורכבות רבה יותר), אנו מעדיפים למולל ולזרוק ולא להרוג בגלוי, ובכך אנו משלבים בין ההלכה הפסוקה לבין ההכרה בכלל הנשמות שבעולם.