הרב יוסי שטרן - משנכנס אדר מרבין בשמחה - שיחת מוסר

ישיבת ההסדר עכו

תקציר:

הרב קוק, במכתבו לבני עקיבא, כתב על שלושת הסימנים של רבי עקיבא שעל תנועת בני עקיבא ללכת לאורו: התורה, אהבת ישראל והגאולה. סימנים אלו הוגשמו ברב חיים דרוקמן זצ"ל, שהיה מקים עולה של תורה בציבור הדתי לאומי, מלא באהבת ישראל ובעשייה למענם, ונושא דגל הגאולה בדורנו. בעקבותיו, גם אנחנו נקראים לענות הנני לאור התורה, לקירוב ישראל ולנתיבי הגאולה.


סיכום השיחה להורדה

אל מול פני המנורה

דברי הספד לזכר מו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל

שיחת מוסר, פרשת ויגש התשפ"ג– הרב יוסי שטרן


 

א. הנני בדרכו של רבי עקיבא

נדבר היום על הגודל שזכינו, על ההשראה שחווינו. כל עוד הרב חיים היה עימנו הרגשנו שיש עדיין את דור הנפילים, אדם שמאחד את כל המחנות. הוא היה צדיק יסוד עולם - לא יודע אם של כל העולם, אבל של העולם שלנו, של הציבור שלנו. עמוד האש ההולך לפני המחנה, אבן שתיה שהכל מושתת עליו. צדיק שהוא צינור, שאין לו מעצמו כלום. הרב היה אדם שכל ימיו, כל שעותיו וכל דקותיו מסורים לטובת הכלל. מילותיו, והייתה על כך הסכמה כללית, הם לא מהשפה ולחוץ. זו סגולה.

לאורך השנים, המפגש עם ישרות ונקיות הדעת שהייתה לו לימדו אותנו הרבה. בהחלט מקור לא אכזב להשראה. להכיר אדם עם ישרות הלב, נקיון כפיים וטהרת המחשבה ללא פניות. זה כאילו מובן מאליו, אבל העקביות בזה היא שיעור חשוב.

אדם שבתוך המערכה הפוליטית, בתוך הבוץ, אבל לא מתלכלך ממנו – במובן החיובי של הענין. תמיד מוצא את המילים ואת הדרך הנכונה. זהו האמצע שהוא לא פשרני, אלא האמצע שנוגע בהכל, בריח התיכון שבתוך הקרשים המבריח מן הקצה אל הקצה (שמות כ"ו, כ"ח).

המילה שתיצרב לדורות סביב הרב דרוקמן היא "הנני"[1]. מוכן לכל שליחות למען התורה, העם והארץ.

אחד הדברים שהעסיקו את הרב, והוא מסר על כך את הנפש, זה בני עקיבא. היא התחילה בימיו, והוא ממש לקח על כפיו את התנועה הזו, למקום שהרבה יותר תורני, הרבה יותר רחב. אז בחרתי גם אני להשתמש במורו ורבו, הרב קוק זצ"ל, במכתבו לבני עקיבא, בגיליון זרעים א'. הרב קוק חנך את עלון זרעים של בני עקיבא. הדברים שהיו נכונים מבחינת הרב קוק על בני עקיבא, התגלמו במורנו הרב חיים זצ"ל.

אחרי שהרב קוק בפסקה הראשונה מפרגן לרבי עקיבא, ומאיר להם שידעו להפריד בין "משקע זר שסערת הרוח מעלה בזעפו ובין תהליך של מי מנוחות המשיב נפש", הרב מדבר על שלושה סימנים שיש ברבי עקיבא שראוי לתנועת בני עקיבא ללמוד ממנה:

"מרבי עקיבא אורן של ישראל אשר בשמו אתם נקראים בבחינת איגודכם, היו נא מכוונים לשלשת הסימנים המצינים לנו לדורות את קדושתו העליונה, שהם:

ראשית אהבת התורה עד לכדי מסירות נפש של סבל בלתי גבולי, הדעה היסודית שסם החיים של האומה ומכון גאולתה אין לו תוכן אחר כי אם זאת התורה שהיא "חיינו ואורך ימינו"     (זרעים א', חוברת א' תרצ"ז)

כך היה רבינו הרב דרוקמן, שמסר את נפשו בזאת חנוכה. בלוויה סיפרו שאחרי שהודלקו שמונת הנרות, אז הוא השיב את נשמתו. ביום המסוגל, יום שעל פי החסידות כל הסגולות מכוונים לשם – מסירות הנפש למען התורה.

"השנית ההכללה "כולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא" פלגים רבים הולכים וזורמים, מתניתין, תוספתא, ספרי, ספרא וכו' אבל הכל בא מתוך אותו הים הגדול, תורתו הכוללת של רבי עקיבא (עיין סנהדרין פ"ו). התורה תורת חיינו כל פלגיה המתגלים ברוח וכל הפלגים המתגלים בחיי האומה, ממנה הם זורמים, ולאחדם עם מקורם הברוך לנצח אנו נדרשים. נברך בתורה תחילה ונמצא את הארץ אשר אבדה לנו על אשר לא ברכו בתורה תחלה (עיין בבא מציעא פ"ה)"                                  (שם)

רבי עקיבא, שהגיע מלמטה. בהתחלה היה אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור (פסחים מט:), והגיע עד רום המעלה, שאיחד את בית שמאי ובית הלל, שני הבתים האלה. הוא זה שהלך ולמד אצל רבי אליעזר ואצל רבי יהושע, והפך את הכל לתורה אחת. זה רבי עקיבא של כלל גדול בתורה – ואהבת לרעך כמוך (ירושלמי נדרים ט', ד').

"והשלישית היא מדת רבי עקיבא המיוחדה, שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו. ודוקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמים צרה, ולא לחנם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד בכלל. לכו אחים ובנים חביבים בכח זה, בכח ד' גואל ישראל, אל ירך לבבכם, אל תערצו מכל קולות של צווחות וקל גסים. ד' עמנו, ובשמו ותורתו נדגול ונעשה חיל, לקרבת גאולתנו ופדות נפשנו, בישע צור ישראל אשר הננו לעדי עד עמו וצאן מרעיתו. בברכה, חיים, שלום, חדות רוח וקושט סלה. נאמן אהבתכם אברהם יצחק הכהן קוק"                                                                         (שם)

רבי עקיבא ראה בבר כוכבא ובמרד את הגאולה העתידית. עם זה יצאנו לגלות – שאנחנו עוד נשוב וננצח ונבנה גאולה.

אלו שלושת העמודים שהרב קוק מייעד לבני עקיבא, והרב דרוקמן בגופו, בנשמתו וברוחו גילם. הוא היה צדיק יסוד עולם, צינור שהעביר אותם הלאה.

 

ב. שר החינוך הלא רשמי והמתמיד של מדינת ישראל

נתחיל בלדבר על תורתו. בגילאים הצעירים, כשהתחיל לעסוק במפעלים הרבים שלו, אמר עליו הרב צבי יהודה שהוא "שר החינוך הלא רשמי והמתמיד של מדינת ישראל". הוא לקח את התחיה של הרב קוק לתורה של תחיית התורה, של תורת ארץ ישראל, של אמונה. הוא הפך לאור גדול של 'הפוסק', לא בענייני כשרות וכדו' (שבזה עסק בקהילה שלו כשהיה צריך), אלא בענייני השעה. הספרים שלו. "קמעא קמעא", מדברים על מדינת ישראל שהיא ראשית צמיחת גאולתנו.

הוא חוזר על הידוע והמוכר, וגם בספריו קשה לראות דברים מחודשים מאוד או הברקות, אלא דרך המלך, שנדע מאין באנו ולאן אנחנו רוצים ללכת. להעמיק אותם, לחזור על הדברים, עד שהם משתרשים. עוד ישיבה נפתחת ועוד אחרת. והדברים מעמיקים.

הוא היה מדריך של שבט איתנים המפורסם, של הרב זלמן מלמד והרב צפניה דרורי. הדור הזה התחיל את המהפך. הקימו את כרם ביבנה, ישיבת ההסדר הראשונה, ומשם ואילך ישיבות נקים בכל מקום. מישהו היה צריך לעשות את זה. מישהו היה צריך ללכת לרב גולדוויכט וכשהוא סירב אז עוד פעם ללכת אליו עד שהוא יסכים.

והיה צריך להקים את איגוד הישיבות, לסגור את ההסדר עם הצבא – כל זה כולל התעסקות רבה. סיפר הרב יונה גודמן, כשאני הייתי צריך לקבוע שיחה עם הרב דרוקמן, הייתי הולך לישון ושם שעון מעורר לשתים בלילה להתקשר אליו. אלו השעות הטובות לתפוס אותו. הוא היה מדבר בטלפון עם אנשים מכל הארץ בלי סוף. וככה עוד ישיבה, וככה גם ישיבות תיכוניות. הרב נריה התחיל, אבל הרב דרוקמן הקים עוד ישיבה ועוד עמותה והיה הולך לישיבות עמותה ומתעסק בפנימיות ובכל דבר.

אני במקומו, כשהוא בגנזי מרומים, הייתי מבקש רק שכר לפי פסיעות. תנו לי שכר לפי המקומות שהייתי בהם. הרב היה בנסיעה כל הזמן. חוץ מזה שהוא מעביר תורה וראש ישיבה. אמרו שבשבתות היה מעביר 10 שיעורים בשבת אחת, דבר שקשה לי לראות איך זה נכנס פיזית. אתם מבינים שזה לא קהל שמגיע מבחוץ, אלא כל מי שרוצה, ילדים ונוער ומבוגרים. זו תורה. ולא כל שיעור זה חידוש, אלא אומרים את התורה שצריכים להגיד אותה. עוד פעם, ואנשים מתחלפים, ומקטון ועד גדול.

והתורה הזו הובילה מערכים מעשיים של תורה. הוא היה ראש מערך הגיור הלאומי, רענן את מערך הגיור הממלכתי. מערך זה היה על פי התפיסה התורנית שלו, ומה שצריך להקל הוא הקל וחטף את הריקושטים מהחרדים ועמד בעוז ובגבורה, וגם מהצדדים הימניים יותר בצד הדתי, אבל גם ידעו לכבד את זה ולדעת שיש פה ישרות.

ראש הממשלה נתניהו ספד לו, את זה הוא הזכיר, איך הוא קירב את עולם העלייה, וזה בא מתוך עולם של תורה.

ראוי להזכיר בהקשר הזה את הגמרא על רבי חייא:

"אמר ליה ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קא מינצית? ח"ו אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי! אמר ליה ר' חייא לר' חנינא בהדי דידי קא מינצית? דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל!

מאי עבידנא אזלינא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל.

היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא"              (בבא מציעא פה:)

רבי חייא הגדול ילך ויזרע פשתן, ומהפשתן יעשה רשתות, ואז צבאים ובשר ליתומים וילמד אותם תורה בעצמו?! שיתן לאחרים לעשות את זה! אבל ככה עושים שלא תשתכח תורה מישראל. רק אם אתה מכתת את הרגליים ומוסר את הנפש, אתה דואג שהתורה לא תשתכח מישראל. כך היה הרב חיים.

שעות של הספדים אחד אחרי השני, דיברו על החדר המפורסם שיש לו ליד הבית, כל המסביב זה ספרים, ואפשר לעמוד חצי יום ורק להתבונן. רואה לרגע נכנסת קומונרית, ואז חניכים, ואז שר, ואז נכנס אדם פשוט ואז רמטכ"ל. פלא שנכנסים לשם מגדול ועד קטן ולחסד ולצדקה. זו תורה. זו תורה גדולה שהיא רחבה, צינור של השפעה שקלט את רבי עקיבא.

 

ג. הצער על המחלוקת

כשאומרים דברי תורה בשם חכם שנפטר, אז שפתותיו דובבות (בכורות לא:). אז חשבתי ללמד מתוך ספרו "תורה לדורנו", על פרשות השבוע, קטע מתוך הדברים לפרשת ויגש. הרב חיים מזכיר את שאלת הראשונים, "מדוע איפה תחנוניו של יוסף לאחיו לא הוזכרו במקומם, בעת המכירה של יוסף על ידי אחיו?", ומביא את שלושת התשובות של הרמב"ן:

"והכתוב לא סיפר זה שם או מפני שהדבר ידוע בטבע, כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו, וישביעם בחיי אביהם, ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות; או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם; או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר"    (רמב"ן בראשית מ"ב, כ"א)

והרב דרוקמן מתעמק בזה, למה לפעמים מאריכים ולפעמים מקצרים. ומסביר הרב שהתורה רצתה להזכיר את זה דווקא אחרי 22 שנה, להראות שהם סוחבים איתם את הצער הזה כל אותם השנים. ואני יכול לראות את הרב דרוקמן מצטער ביחד איתם על מכירת יוסף, על הפירוד, על המחלוקת. שהכל החטא הקדמון של מכירת יוסף.

התורה בכוונה משכה את הדברים, גילתה לנו רק אחר כך. רק כשפתאום קורה להם צער הם נזכרים.

זו תורה רגישה. זו תורה שרואה את הצער של המחלוקת. "אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהם הם הם זכרונם" (שקלים ז.).

 

ד. הבריח התיכון

מפה אני רוצה לעבור ל"כולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו.), ובמקרה הזה אליבא דר' חיים. זו הייתה הגאונות שלו, הגאונות של אהבת ישראל. בלוויה, המעמד הזה שמקצה אל קצה, הגיעו נפתלי בנט והרב שמואל אליהו ושניהם עם מטריות וכולם בגשם שעות ארוכות.

קשה לראות מישהו כזה שלא בגלל זקנתו, אלא גם בשיא פעילותו, וגם כשנכנס בעצמו לפוליטיקה וראה שם אש קודש, הוא הצליח לא להוריד אותה למקומות הנמוכים. אמרו חלק מהחולקים עליו: זה היה איש שאתה מדבר איתו והוא שואל באמת, והוא מקשיב. אנחנו חלוקים עליו אבל היה פה אדם שהאמת הייתה נר לרגליו.

הרב חיים סלל דרך לרבים. של עם ישראל על פי תורת ישראל לארץ ישראל. לסלול את הדרך, עוד כברת ארץ ועוד כברת ארץ.

לפני שנתיים, במקום נידח יחסית, הלכנו לחתונה של בוגר שהתחתן בגיל מבוגר. פתאום הרב חיים מגיע באמצע החתונה. הוא מגיע עם כסא גלגלים, אני עורך את החופה, ומתברר שהחתן למד אצלו. אני התפלאתי איך הוא מגיע מאור עציון עד הצפון בשביל החתונה. ככל שאני מכיר ושומע ויודע, עכשיו עם כל ההספדים, זה היה ביום יום. כל בוגר, וכמובן כל נכד. היו לו 200 צאצאים.

הרב יונה גודמן סיפר על משפחה שהוא היה מגיע לכל החתונות של הילדים שלו, כי היו בקשרי עבודה. אבל בחתונה הרביעית לא יכל להגיע, כי יש חתונה לנכד של הרב. אי אפשר להיות בשני מקומות בו זמנית. זו הפיזיקה, זו המגבלה שלו. אבל לא – הוא הגיע ב-12 בלילה, אחרי שהכל מתקפל. אמר שבא להגיד "מזל טוב".

וכך היה מגיע גם לבריתות, להספדים. הוא נמצא, הוא עונה לטלפונים, הוא פותר בעיות של חבר'ה בצבא. בשנים האחרונות זה היה פחות, אבל בשנים הראשונות על כל בעיה היו פונים לרב דרוקמן. לפעמים הוא היה שולח ללייזו שיפתור את זה, וחלק הוא היה מטפל. הוא היה מכיר את הקצינים, וגם כשהיה נענה בשלילה לא היה שובר את הכלים. "ניסינו", הוא היה אומר. הייתה כלפיו הערכה עצומה. היו תקופות יותר קשות לישיבות ההסדר מאשר ימינו, ואתה רואה שיש כבוד והערכה, וקשר.

הוא היה אומר שטובת הצבא לנגד עיניו, וידעו, גם כשהיו מחלוקות, שהוא משקלל את זה. הוא היה נכנס לפרטים, וזה ככה, ושיבוץ ככה. היה מכיר את כל הנתונים. כשאתה יושב בישיבות עמותות, אתה רואה את השאלות. הוא יודע, כמו רבי חייא, מהפרטים הקטנים ועד הגדולים. הוא דינמי. מה שצריך ממני אני עושה. אני הולך עם אהבת כלל ישראל.

ויש את המעגל האישי. לשמוע את הנכד שלו בוכה ומספר איך הבית שלו תמיד היה פתוח. אין שבת שלא היו מגיעים אליהם. הם אימצו ילדים – היו להם שמונה ילדים שלהם ועוד ילדים נוספים. ילדים עם צרכים מיוחדים. צדיקות כזו של משהו ללא גבול. צינור שמעביר. לא כלי שמחזיק ברכה, אלא צינור שעיתותיו פנויות. שפע שזורם.

 

בהלוויה הרב עמאר שליט"א דיבר על הענווה של הרב דרוקמן, שהיה מגיע להתייעץ איתו בכל דבר. ובאותה שיחה אמר הרב עמאר שביקשו ממנו, אחרי שסיים להיות הרב הראשי, שיהיה הרב של ירושלים. והרב עמאר אמר: אני עשיתי את שלי, ועכשיו אני רוצה לשבת וללמוד. ישבתי על המדוכה, מספר הרב עמאר, ויום שישי אחד אני יושב בבית כנסת ומגיע הרב דרוקמן. והרב דרוקמן אמר לי: "באתי להגיד לך שאתה חייב ללכת לרבנות ירושלים". והייתי כמו תלמיד. זה שכנע אותי. כי ידעתי שהוא בעל ענווה, אז השכינה מדברת מגרונו. ידעתי שהוא שליח.

זה לא שהרב דרוקמן סמכות שאומר לרב עמאר מה לעשות, אבל הוא בא אליו בענווה שלו ופעל. הרב עמאר מראה איך הענווה הזו פועלת, כמו בית הלל שהקדימו דבריהם לדברי בית שמאי ונפסק כמותם (עירובין יג:).

 

ה. בנתיבי ההגשמה והגאולה

הענין האחרון, הוא הענין המיוחד שמתעורר בזמן הזה, בנתיבי ההגשמה והגאולה. דיברנו על הקמת בני עקיבא והדאגה שהסניפים יהיו יותר תורניים ויותר נפרדים. עד ימיו האחרונים היה מעורב בבחירת השם של השבט וכו'. איש הגשמה במובן הזה.

גם גוש אמונים, שהוקם בשנה שאחרי ששת הימים. נוהגים לומר שההתחלה הייתה במלון פארק בחברון, עם הרב לוינגר. והוא היה שם. הרב צבי יהודה ואחרים ראו בו חלוץ ההגשמה. הוא היה שם, ובעליות נוספות, והקמת ישובים בכל מקום. ואחר כך גם בפריפריה. כשהקמנו פה את הישיבה אני זוכר איזו שמחה הייתה, שבעכו, בעיר מעורבת, מקימים ישיבה. הוא היה גם בזה, כחלק מהעמותה של ישיבות בני עקיבא.

הרב חיים היה איש של הגשמה ויוזמה. וזה דבר שאנחנו צריכים לקחת, ללכת בנתיבי ההגשמה. לפעמים יש לאנשים נישה, הם הגשימו וזהו. אבל הוא אחרת. הוא עוזר לחולים, הוא דואג לבעלי צרכים מיוחדים. הוא לא הניח ידו.

כך הוא היה עם כל המוסדות הקרובים אליו. הוא הקים את הפנימיה צבאית הדתית, הרבה לפני המכינה הצבאית, כדי שיצאו חיילים דתיים עם תורה ויצאו קצינים. הוא נאבק על זה שתהיה פנימייה צבאית, ואכן יצאו משם אנשים שהגיעו למדרגות. זה כמובן עזר לו גם בצבא אחר כך, האמון הזה בו.

גך גם לגבי קליטת עליה. הראשונים שהקימו מכינת לקליטת יהודי אתיופיה, "אור מאופיר", היו הם. לקלוט את העליה הזו, שלא תתפספס. להביא אותם במטוסים והמבצע ההרואי זה יפה, אבל מי לוקח אחריות? מי מכניס אותם? מי לוקח אנשים שלא יכולים לשלם למוסדות? והוא הוביל את זה גם בבני עקיבא, עם סניפים ייעודיים, להטמיע את קליטת העליה. כך גם בגיור, בעליה מברית המועצות. לא רק לקרב את ההלכה אליהם, אלא לקרב אותם. לפתוח הרבה מכונים, להכשיר מגיירים. להכשיר רבנים שיודעים איך לקרב ואיך לעשות חשק. ואם צריך עוד פעם ועוד פעם אז לעשות. והקול החם והצרוד שלו, וההשראה שעוברת. זה מדבק. אהבת ישראל בכל המפעלים.

יכלה הזמן והדברים לא יכלו.

ו. אל מול פני המנורה – העין הטובה

את הדברים נאסוף דרך היום המסוגל, כפי שהזכיר הרב אריאל, "אל מול פני המנורה" (במדבר ח', ב'). ההספד היה ממלכתי, והיה פודיום רשמי עם סמל המדינה, כך שראיתי את הדוברים עם סמל המנורה מאחוריהם, מנורת המקדש. אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. יש פני המנורה. יש המון נרות, בתורה, באהבת ישראל, במעללים הגדולים, ביחס לכל אדם. איש מופת.

אבל יש את הקנה האמצעי, אל מול פני המנורה, אדם שיש לו מאין באת ולאן אתה הולך.

הרב חיים היה פותח בדברי התורה שלו את כל הכנסים. בשנים האחרונות היה מדבר יותר קצר. הוא דיבר בכנס שעשו לחגוג לו תשעים וכך אמר:

 "למה הטרחתם את עצמכם לבוא?! אבל אם באתם זה לא לכבודי אלא לכבוד השכינה, כנסת ישראל, המפעל המשותף שלנו"

בכל מפגש הוא היה חוזר ואומר, בקול הצרוד שלו: "תראו מאיפה באנו". ואז היה מספר את הסיפור מהתחלה, איך פעם אנשים היו מתביישים ללכת עם כיפה והיו שמים ברטים ואחר כך הורידו את הברטים. הוא זוכר את הדור שהדתיות לא הייתה באופנה וזה הלך למקום אחר, ואז הקמנו את זה ואת זה והיום זה גאווה להיות חלק מהציבור הזה, הכיפות הסרוגות, תלמידים, ישיבות הסדר, מכינות ומדרשות, גרעינים תורניים, קהילות, יוזמות וגיוונים של תורה.

זו הייתה העין טובה. הנני. אתה רואה שזה נכנס יותר מכל חידוש אחר. שאתה חלק מדבר שהוא מול פני המנורה. יש את מול פני המנורה, יש עוד נרות ועוד נרות שנפתחים. כל האור נמצא כשאתה מול פני המנורה. לא רק דגל המדינה, אלא סמל המדינה. את המנורה הטהורה, את זאת חנוכה שאוסף את הכל וממשיך את האור הלאה.

אנחנו, תלמידי תלמידיו, מתפללים שיהיה מליץ יושר על משפחתו, ישיבתו, עלינו ועל כל עם ישראל. אנחנו נענה אחריו הנני.

הנני לתורה. לגדלות של תורה, לעמקות של תורה. שנלמד אותה אחר כך ונפיץ אותה.

הנני לאהבת ישראל. לצמצום פערים בחברה. להיענות לקטן וגדול. להיות צינור של אהבה וחום לב ללא שיפוטיות וללא ערך עצמי. הנני.

ולבסוף הנני לגאולה. זה הדבר המיוחד של בני עקיבא – הנני לגאולה! הנני לנתיבי הגשמה – אם זה בהתיישבות ואם זה בקליטת עליה אם זה בתקשורת.

"תזכרו מאין באנו", היה אומר לנו כל הזמן, ואנחנו עונים לו: "אנחנו זוכרים, רבינו, אנחנו הולכים".

יהי זכרו ברוך, אנחנו נלך לאורו.

הנני.


 
[1] כך גם שמו של הספר שכתב עליו אלישיב רייכנר.

.


By ישיבת ההסדר עכו 17 May, 2024
By ישיבת ההסדר עכו 04 Mar, 2024
תקציר: את הביטוי "כסדרם" אפשר להבין לפי סדר הפרשיות בתורה, כשיטת רש"י. או – באופן פשוט יותר – כשיטת השימושא רבה, שהולכים לפי ימין המניח. שיטת רבינו תם, לעומת זאת, מחלקת בפועל בין ימין המניח לימין הקורא, באותו תפילין. על פי הסברו של הגרי"ד, שהסביר את החלוקה בין קיום המצווה לעצמו, לבין הפרסום שלה. שין אחד מפרסם החוצה את יציאת מצרים (קדש והיה כי יביאך), ושין אחד הוא כלפי האדם עצמו (שמע והיה אם שמוע). על פי הקבלה, אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, שניהם נכונים. יש את מה שהעם צריך להניח, "זה כבודו", וזו שיטת רש"י, ויש "בקרובי אקדש" שהיא שיטת ר"ת. יש צד שבו העולם הפוך. בתחילה האדם נמצא מול הקב"ה, אך בהמשך, כאשר הוא מתעלה מעל עצמו, הוא כבר מכוחו של הקב"ה.
Show More
Share by: