איסור עשיית מלאכה בפורים - שיעור כללי
 
ראש הישיבה, הרב יוסי שטרן

סוגיית הגמרא ביחס לאיסור עשיית מלאכה מפגישה אותנו עם דמותו המיוחדת של רבי. עיון בדמותו הייחודית, ובשיטות השונות בין הפוסקים מגלים מעט מקדושתו המיוחדת של חג הפורים.

להורדת דף מקורות לחץ כאן.

פתיחה[1]

סוגיית איסור עשיית מלאכה בפורים היא מן הסוגיות המלמדות על אופיו ותכונתו הייחודיות של עיצומו של יום. איסור עשיית המלאכה הוא מהמאפיינים היסודיים של הימים הטובים, ועל כן האפשרויות השונות וההווא אמינות סביב נושא זה מלמדות על תכונתו של חג הפורים.

הגמרא במסכת מגילה מציינת את מעשהו של רבי בפורים, כבסיס לדיון זה[2]:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו.

הגמרא מצרפת ביחד מספר הנהגות ותקנות של רבי, אשר הצירוף שלהם יחד רומז על שייכות וקשר שדורשים בירור ועיון. עוד יש לדקדק מדוע רבי בוחר להודיע את היתר המלאכה בפורים דוקא במעשה של נטיעה.

יש להעיר כי עיון ודקדוק זה הוא מיסודות איחוד ההלכה והאגדה. האגדה איננה רק החלק האגדתי בגמרא אלא גם הרקע החיצוני לכאורה בו מופיעות ההלכות - מי אמר את הדברים, באיזו צורה ומה ההקשר בו מופיעים הדברים. המבנה החיצוני, השולי לכאורה, הוא מקור לזיהוי נקודות העומק והיסוד שבסוגיא.

הגמרא דנה בניסיונו של רבי לעקור את תשעה באב, ומבארת שמדובר בשנה בה חל תשעה באב בשבת ולכן הואיל ונדחה ליום ראשון רצה לדחותו לגמרי. הראשונים[3] דנים במקור הסמכות של רבי לעקור תקנה של ב"ד קודם, אמנם נראה כי הנקודה המשמעותית והיסודית העולה מן הסוגיא היא כי רבי רצה לצמצמם את אבלות החורבן, ויש מקום להעמיק ביסוד הדבר.

נראה כי צירוף העיון בתקנות רבי השונות ובמדרגות איסור המלאכה השונות המתגלות במהלך הסוגיא מאפשר מבט שלם ומקיף על מדרגותיו השונות של פורים.

מהלך הסוגיא

בהמשך הדיון במעשי רבי מביאה הגמרא את דרשתו של רב יוסף המחדש שישנו איסור מלאכה בפורים, ולכן היא מתקשה במעשה הנטיעה של רבי:

והתני רב יוסף "שמחה ומשתה ויו''ט" - "שמחה" מלמד שאסורים בהספד, "משתה" מלמד שאסור בתענית, "ויום טוב" מלמד שאסור בעשיית מלאכה.

ע"פ דברים אלו ישנו איסור מלאכה בפורים, ועל כן צריך לברר באיזה סוג של איסור מלאכה מדובר: האם כעין שבת, כעין יו"ט או אולי כעין חול המועד? שאלה זו איננה רק שאלה הלכתית איזה איסורים מותרים בפורים, אלא מהו אופיו של היום.

בהמשך מציגה הגמרא דרשה אחרת בפשטי הפסוקים לפיהם לא התקבל איסור המלאכה:

רבה בריה דרבא אמר אפילו תימא ביומיה - הספד ותענית קבילו עלייהו מלאכה לא קבילו עלייהו, דמעיקרא כתיב "שמחה ומשתה ויום טוב" ולבסוף כתיב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" ואילו יום טוב לא כתיב.

דרשתו של רבה מפשט המגילה מלמדת שלא קיבלו את הניסיון לשוות לפורים אופי של יו"ט האסור במלאכה. אמנם, הגמרא בהמשך מספרת שרב קילל אדם שזרע בפורים אף שלא נאסרה מלאכה, ומבארים שם שמדובר היה במקום שנהגו בו איסור ולכן אסור לנהוג היתר בפניהם. ע"פ הסבר זה רבי נטע בפורים כיוון שלא נהגו במקומו איסור מלאכה בפורים.

ניתן לראות ממהלך זה כי אף שלא קיבלו את אופיו של פורים כאסור במלאכה ע"פ הנרמז במגילה, העם עצמו - בדרך התנהלותו הטבעית, נהג איסור ביום זה במקומות שונים. איסור המלאכה איננו מופיע דרך המגילה והפורמליות ההלכתית אלא דרך המציאות והעם.

סיום הסוגיא מבאר בצורה נוספת את מעשהו של רבי, ולפיו גם במקומו של רבי נהגו איסור מלאכה בפורים אלא שרבי נטע נטיעה של שמחה המותרת ביום זה. הגמרא מבארת שנטיעה של שמחה היא 'אבורנקי של מלכים' - רמז למלכות ישראל, אותה מייצג רבי, שבנה ונטע את עולם התורה וההנהגה.

מדרגות באיסור המלאכה

ניתן לראות במבנה הסוגיא מספר מדרגות של איסור מלאכה בפורים:

המדרגה הפשוטה היא על הצד שאכן ישנו איסור מלאכה בפורים, בדרשה הראשונה של רב יוסף. יש להתבונן במדרגה זו ולבאר שאין הכוונה לאיסור מלאכה בגדרי שבת - לעבור על איסור מלאכת קוצר. האדם נדרש להתפנות לשמחת החג, להיות מוכן לקבל את הארת היום ולכן הוא אסור במלאכה. לצורך ההמחשה אדם שעבודתו אינה דורשת ממנו חילול שבת יכול באופן עקרוני ללכת לעבודתו בשבת, כי הוא לא עובר על אף איסור, אבל בפורים - לא, שכן הוא מפספס את היום עצמו.

המדרגה הבאה היא מדרגת המנהג שקיבלו עליהם העם לנהוג איסור מלאכה בפורים. מדרגה זו מבטאת את שייכות היום לעצם הטבע והחיים של העם. פורים איננו חלק מחגי התורה הניתנים לעם ב'כפיית הר כגיגית'. חג הפורים הוא חג הצומח מתוך העם, מתוך נס נסתר וללא הופעת שם ה', ועל כן גם איסור המלאכה שבו נובע מכח קבלת העם. פורים הוא חגו של הטבע המקודש, החג המגלה את המדרגה העמוקה והשרשית הטמונה דוקא במציאות הטבעית - כפי שיתבאר ביתר עמקות בהמשך הדברים.

על כן רב הרואה אדם שזורע בפורים מקללו שלא יצמח, כי הוא מנותק מהטבע והמציאות הטבעית בה שייך איסור המלאכה, ולכן ממילא הוא לא מסוגל לצמוח. מקובל לחשוב שאם דבר אסור רק ממנהג הוא פחות חשוב ומשמעותי. מעשהו זה של רב מלמד שיש עוצמה מיוחדת דוקא למעשים שנובעים מלמטה, מטבע המציאות, מתוך ההכרה בהיותה חלק מקיומו והנהגתו של הקב"ה את המציאות.

כיוון זה מלמד על נקודה משמעותית ביותר ביחס לאופיו של היום - פורים הוא חג של קבלה מרצון  של העם, של הופעת הדברים מלמטה -  מכח המציאות והטבע. "קיימו וקבלו עליהם" - מבאר המהר"ל שקבלת התורה בפורים, הנלמדת בגמרא במסכת שבת מפסוק זה[4], היתה בעצם ההוספה מרצון של מצוות הפורים המראה בכך את הסכמת העם לקבל את שאר התורה.

מדרגה נוספת בגדרי עשיית מלאכה בפורים ניתנת להלמד ע"פ דברי הירושלמי, המתאר את מעשהו של רבי בפורים בצורה מיוחדת:

רבי הוה מפרסם עצמו שני ימים בשנה - רוחץ בי"ז בתמוז ונוטע נטיעות בפורים.

נראה ממקור זה שאין מדובר בעשיה מקרית שהזדמנה לידיו של רבי בפורים - רבי היה נוטע בכל שנה בפורים, לעיני כל ובפרהסיא. נראה כי יש לקשר תיאור זאת לסיומה של הסוגיא בבבלי המתארת את נטיעתו של רבי כנטיעה של שמחה, אשר מן הסתם היתה נעשית בהקהל ותוך 'פרסום הנס'.

ע"פ כיוון זה המלאכה בפורים לא רק שאיננה אסורה אלא יש בה צד של לכתחילה - ראוי לעשות מלאכה בפורים, מלאכה שהיא כעין נטיעה של שמחה שהיה נוהג רבי בכל שנה ושנה.

על מנת להוסיף ולבאר את משמעות הדברים יש צורך להעמיק ולברר את מדרגתו המיוחדת של רבי.

מדרגתו של רבי - קדושת העשיה

כאמור מצרפת הסוגיא את נטיעתו של רבי בפורים לתקנותיו ביחס לצומות החורבן. הגמרא במסכת ר"ה קובעת כי חיוב הצומות תלוי במציאות ובמצב העם[5]:

בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה יש גזרת המלכות צום אין גזרת המלכות ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין.

מעשיו של רבי לצמצום אבלות החורבן נובעות מתוך ראייתו את המציאות כשייכת למצב של שלמות ותיקון, ועל כן האבילות על החורבן כבר לא שייכת. כפי שמתארת הגמרא חכמים לא הודו לו בניסיונו לבטל את תשעה באב. נראה כי ישנו פער בין מצב העם והמציאות, כפי שבא לידי ביטוי בדעת חכמים לבין מדרגתו של רבי השייך למציאות שלמה יותר של תיקון ושלימות.

אנו מוצאים גם בענייני פורים ביטוי לשייכות החג לזמנים המתחלפים ולמצב העם. המשנה הראשונה במסכת מגילה מתארת את המבנה השלם והמדרגות השונות של חגיגות הפורים במקומות השונים בעם ישראל. הגמרא שם מביאה את דברי ר' יהודה האומר: "אימתי בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן...[6]", והרמב"ם מבאר שמדובר "בזמן שיש להם לישראל מלכות[7]". נראה כי ניתן לראות בנקודה זו קשר וזיקה בין צומות החורבן ופורים בהיותן מבטאים את מדרגת העם ואת מיקומו בתהליך הגאולה.

דמותו של רבי נחרטה בהיסטוריה של העם כדמות ייחודית ביותר, של מלכות וגאווה לאומית. רבי היה מבית דוד, והוא זה שהרים את קרן ישראל בעיני העמים, כפי שבא לידי ביטוי בהערכתו של אנטונינוס הקיסר אליו. רבי הוא עמוד התושבע"פ במפעל המשנה אותו יזם ויצר, והוא מושווה בדרשו חז"ל למשה רבנו[8]:

מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

נראה כי רבי מבטא מדרגה השייכת לעולם התיקון, למצב של גאולה ושלימות. מעשיו של רבי מבטאים את שייכותו למדרגה זו ועל כן הוא נוטה לצמצם את אבילות החורבן, ולכן הוא גם נוטע בעיצומו של פורים, שכן בעולם התיקון והשלימות אין סתירה בין עולם החומר והעשייה לקדושה העליונה.

יחד עם זאת, יש לראות את מעשיו של רבי לא רק כמבטאים מדרגה של שלימות אלא גם כפועלים ומקרבים אותה. רבי מבטא הארה של גאולה שהופיע בעולם, ובמעשיו הוא פועל ומביא את הגאולה. רבי פועל את ה'בכח' שיצא אל הפועל בשלב מאוחר יותר, ועל כן הוא נוטע דוקא נטיעה, שתשריש שורשיה, תפרה ותרבה ותצא אל הפועל בהמשך תהליך הגאולה[9]. על כן לא קיבלו חכמים לגמרי את מעשיו שכן הוא שייך למדרגה שעדיין איננה מצויה בפועל.

הרב קוק בעולת ראיה[10] מרחיב את משמעותו השייכות של עולם המעשה לקדושת הפורים מעבר ל'נטיעה של שמחה' שנטע רבי. הרב מבאר כי עניינו של פורים הוא גילוי מדרגת קדושת החומר והמעשה, ועל כן אין איסור מלאכה ביום זה - לא מתוך נמיכות חומרתו וקדושתו, אלא להיפך - מתוך עוצם הקדושה, אשר אין בה סתירה בין עולם הקודש והחול.

ע"פ דברי הרב קוק מתבאר כי יש עניין בעשיית המלאכה בפורים כביטוי למדרגת הקדושה המיוחדת שבו, מדרגה בה מתגלה הקדושה הגנוזה בתוך החומר והמעשה. נראה כי יש לצרף לכך גם את המדרגות האחרות שהתבארו לעיל בגדרי איסור המלאכה, ולבאר שמדובר במלאכה ועשייה שאיננה סותרת את השגת הארת היום - עשייה אשר ניתן לכנותה 'נטיעה של שמחה', במובנה הרחב.

גאולת פורים

ע"פ הנאמר עד כה נראה כי יש מקום להוסיף ולברר את מעלתו וקדושתו של עיצומו של יום.

הירושלמי מתאר דו שיח מפורסם בין תלמידי רבי ביחס לתהליך הגאולה[11]:

רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה.  אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. 

מאי טעמא? "כי אשב בחושך ה' אור לי".  כך בתחילה "ומרדכי יושב בשער המלך", ואחר כך "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואחר כך "וישב מרדכי אל שער המלך", ואחר כך "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות", ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה". 

ניתן לראות כי הביטוי לתהליך הגאולה של עם ישראל מצוי בתהליך הגאולה של פורים. גאולת פורים מתנהלת בדרך הטבע, בתהליך רב שלבים בהם הנסתר רב על הגלוי. ניתן לראות בכך בחינה מסויימת של הנטיעה הנשתלת באדמה בישיבת מרדכי בשער המלך ולאט לאט מוציאה ענפיה וגדלה ופורחת עד אשר "ליהודים היתה אורה ושמחה'.

קדושת חג הפורים הוא קדושת הטבע, קדושת התהליך וקדושת המציאות עצמה. אין מדובר בגאולה ניסית הפועלת על הטבע מבחוץ, אלא מתגלה הקדושה והנס המצויים בטבע עצמו. מדרגה זו היא גילוי מסויים של הגאולה השלימה, של המציאות של 'לעתיד לבוא', בו תתוקן המציאות עצמה, וממנה יתגלה כבוד ה' לעיני ישראל ולעיני כל העמים.



[1] סוכם ע"י שלמה אברמוביץ.

[2] ה, א-ב.

[3] תוד"ה 'ורחץ', רשב"א ד"ה 'ובקש לעקור'.

[4] פח, א.

[5] יח, ב.

[6] ב, א.

[7] הלכות מגילה א, ט.

[8] גיטין נט, א.

[9] ביטוי נוסף לקשר בין הנטיעה לגאולה ניתן למצוא בדברי האבות דרבי נתן, פרק לא: "הוא היה אומר (רבן יוחנן בן זכאי) אם היתה הנטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי משיח בא, נטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו". ע"פ הנאמר ניתן לבאר שאין להפסיק בנטיעה כיוון שהיא זו שפועלת ומקרבת את ביאת המשיח.

[10] חלק א' עמ' תמ'.

[11] ירושלמי ברכות, פ"א ה"א.


גרסת הדפסה      שלח לחבר


 

ישיבת ההסדר עכו, אריה דושינצקי 1 עכו.
טלפון: 04-9913831/04-9913212 פקס: 04-9912211
yakko.email@gmail.com

כיפה - יהדות, שאל את הרב, מתכונים