קדושת בית הכנסת ובית המדרש
 
הרב מיכאל אדרעי

האם קדושת בית הכנסת ובית המדרש נובעת מהעובדה שבפועל אלו מקומות שמשמשים לתפילה ולימוד או שמא יש גם קדושה עצמית? מה היחס בין בית הכנסת לבית המדרש? עיון בנושאים אלו יעלה בירור חשוב ביחס בין התורה והתפילה בשלבי החיים השונים של האדם.

 

על הפסוק "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" אומרת הגמרא בסנהדרין[1]:

"אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - מה טבו אהליך יעקב, לא תשרה שכינה עליהם - ומשכנתיך ישראל"

מגמרא זו למדנו כי שני אהלים יש לבית יעקב - "אהליך יעקב", האחד הוא בית כנסת המיוחד לתפילה והשני הוא בית מדרש המיוחד לתורה. ודאי שגם בבית המדרש מתפללים, ואפילו ישנה עדיפות לתפילה בבית הכנסת, כפי אומרת הגמרא בברכות[2], וגם ההיפך נכון - אין ספק שבית כנסת אינו מופקע ממצוות תלמוד תורה. כל כן עלינו להבין מדוע יוחדו שני בתים שונים, האחד לתורה והשני לעבודה.

עוד למדנו מגמרא זו - "לא תשרה שכינה עליהם - ומשכנתיך ישראל", משמע ששכינה שורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, מעצם היותם בית ה', ולא רק מכיוון ש"בי עשרה בישראל שכינתא שריא" או "מניין לשנים היושבים ועוסקים בתורה ששכינה עמהם", שכן השראת שכינה בתורה או בתפילה, אינה קשורה להגדרת המקום כבית כנסת או בימ"ד, להיפך - "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". בבית הכנסת ובית המדרש מצטרפת להשראת השכינה של התלמוד או התפילה, גם השראת השכינה של הבית.

מהו מקורה ותוקפה של קדושה זו?

במשנה מגילה[3] שנינו:

בני העיר שמכרו רחובה של עיר - לוקחין בדמיו בית הכנסת, בית הכנסת - לוקחין תיבה, תיבה - לוקחין מטפחות, מטפחות - יקחו ספרים, ספרים - לוקחין תורה. אבל אם מכרו תורה - לא יקחו ספרים, ספרים - לא יקחו מטפחות, מטפחות - לא יקחו תיבה, תיבה - לא יקחו בית הכנסת, בית הכנסת - לא יקחו את הרחוב, וכן במותריהן.

המשנה קובעת כי ישנה הדרגה בקדושה וככל שמתקרבים לעצם ה"תורה" מדרגת הקדושה עולה. המדרגה הראשונית ביותר של קדושה זו היא קדושת בית הכנסת, ועצם העובדה שבבית הכנסת יש קדושה אינו דבר מובן מאליו. אין ספק שבזמן התפילה בבית הכנסת, או בזמן הלימוד ששכינה שורה , הרי שהמקום נהפך ל"בית אלוקים" וממילא שיש לנהוג בו מורא וכבוד, בין אם מדאורייתא ובין אם מדרבנן, כפי שנראה להלן. אולם המשנה מדברת על קדושת המבנה עצמו. כך למשל אם סתרו בית כנסת [באופן המותר עפ"י דין] ונותרו מאבניו, גם לאבנים אלו ישנה קדושה, ודינם להמכר לקדושת בית כנסת או לקדושה החמורה ממנו. מניין נובעת קדושה זו של המבנה?

אם נשווה זאת להבדיל, לבתי ע"ז, הרי שבית ע"ז אינו אסור בהנאה, אע"פ שע"ז וכל משמשיה אסורים, ואין בית ע"ז נאסר - "עתידים בתי ע"ז שיהפכו לבתי כנסיות ובתי מדרשות". מדוע אין בית ע"ז נחשב למשמשי ע"ז? ההסבר הוא שהבית אינו משמש לפולחן עצמו, לא עובדים למבנה והוא גם אינו חלק מן הפולחן. מטרת המבנה היא להקל על העובד ע"ז מן החום והגשם, וממילא שאינו משמשי ע"ז. מכאן להבדיל היה צריך לומר גם בביכנ"ס ובימ"ד, שהרי אין הם חלק מעבודת ה' עצמה, לא מן התפילה ולא התלמוד, [בניגוד למטפחות הספרים הבאים לנאות את התורה עצמה.] ממה א"כ נובעת קדושתם, ומה ההבדל בינם לבין בית ע"ז להבדיל?

שיטת היראים והרמב"ם מקור קדושת ביכנ"ס מדאורייתא בקדושת בית המקדש:

בספר יראים[4] כתב:

"מורא מקדש. ויראת מאלהיך צוה בהכנס אדם למקדש או בבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד דכתיב בפרשת בהר סיני את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו לא ממקדשי אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש פי' מן הב"ה ומצינו בית הכנסת ובית המדרש שנקראו מקדש...

דינו של ביהכנ"ס נלמד מבית המקדש מדאורייתא, לא כאסמכתא אלא מעיקר הדין, וכשם יש קדושה לביהמ"ק עצמו, כך גם ישנה קדושה לביהכנ"ס, לא רק לשכינה השורה בו אלא לעצמו של ביהכנ"ס.

כך גם שיטת הרמב"ם, הכותב בספר המצוות[5]:

הזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה ומאבד ספרי הנבואה ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה.

ישנו איסור דאורייתא, לנתוץ אבן מההיכל או העזרה [כמו גם למחוק שם מן השמות הקדושים]. מקור האיסור הוא בפסוק "לא תעשון כן לה' א-להיכם" אותו הרמב"ם מרחיב גם ל" בתי עבודת הא-ל". משמע מדבריו שכן גם שאר הבתים המיועדים לעבודת ה', ומבואר כך בדבריו במניין המצוות הקצר:

שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות[6].

מצאנו א"כ מקור בדברי שנים מגדולי הראשונים לקדושת ביהכנ"ס מן התורה, המושווה ברמת השראת השכינה לביהמ"ק. מכאן נובעת גם קדושתם העצמית, בניגוד לבתי ע"ז להבדיל אשר באמת אינם אלא להגן על שוכניהם מקור וחום.

יש להעיר כי אע"פ שהיראים והרמב"ם קיימי בחד שיטתא, הרי שיש ביניהם הבדל רב. ליראים ישנה מצוות "מורא מקדש" בביהכנ"ס, מה שיטת הרמב"ם בנידון זה?

כתב הרמב"ם בסהמ"צ מצווה[7]:

צונו לירא מן הבית הזה הרמוז אליו מאד מאד.

משמע שמן ה"בית הזה" - ביהמ"ק, יש לירא ולא מבית אחר אע"פ שיש בו קדושה ומקור קדושתו בביהמ"ק - אין מצוות מורא כמו בביהמ"ק.

כך גם להיפך - לרמב"ם הנותץ ביכנ"ס עובר באיסור תורה, כנותץ אבן בהיכל, מה דעת היראים בזה?

לא תעשו כן לה' אלהיכם. צוה יוצרנו שלא למחוק ושלא לחתוך ושלא לשבר דבר קדושה דכתיב בפ' ראה אנכי ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבתם ואשיריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון וגו' וכתיב בסמוך לא תעשון כן לה' אלהיכם ותניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל מן המזבח או מן העזרה שהוא עובר בלא תעשה ת"ל ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם.

בביאור ההבדל שבין הרמב"ם ליראים, נראה להציע, כי יתכנו שני מישורים בהם יש להשוות בין בית כנסת לבין בית המקדש:

השראת שכינה- כשם שבביהמ"ק ישנה השראת שכינה כך גם בבית כנסת. וודאי שהשראת השכינה הינה ברמה פחותה וקלושה, אולם ישנה השראה כל שהיא, ולכן מצוות הנוגעות להשראת שכינה, ינהגו גם בבית הכנסת. לכן מצוות מורא מקדש, אשר וודאי יסודה בהשראת שכינה כדברי המדרש "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו לא ממקדשי אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש" - תנהג גם בבית כנסת - כשיטת היראים.

מאידך ניתן לטעון: הואיל וישנה השראת שכינה קלושה בבית הכנסת, לא מוכרח לומר שמצוות הנוגעות להשראת שכינה ינהגו גם בבית הכנסת, מכיוון שאע"פ שהקפידה תורה על כבוד השכינה השורה בביהמ"ק, לא מחוייב לומר שהקפידה גם על כבוד השכינה השורה בביהכנ"ס. ישנה השראת שכינה בביהכנ"ס אולם מכיוון שהיא קלושה אין איסור דאורייתא, ולכן המרב"ם לא מזכיר זאת כאיסור תורה, אמנם גם לרמב"ם ישנה מצוות מורא מדרבנן בבית כנסת ובית מדרש.

היראים  ג"כ ער להבחנה שבין מקדש לבית כנסת ולכן כתב שאע"פ שישנה מצוות מורא בבית כנסת הרי שגדריה המדוייקים נקבעים ע"פ רמת השראת השכינה שבבית הכנסת, וכלשונו "ופירשו חכמים כל אחד לפי סברתו לפי חומר קדושתו". לרמב"ם כנראה ששינוי זה מפקיע את עצם האפשרות להחיל דין מורא מקדש מדאורייתא בבית כנסת.

מישור נוסף בו ניתן להשוות בין בית כנסת למקדש הוא בעצם הקדושה, הנוגעת יותר לקדושתו העצמית, כך שגם אם קדושתו העצמית של בית כנסת היא קלושה עדיין היא קיימת וממנה מתחייב איסור הנתיצה. כך כנראה דעת הרמב"ם בניגוד ליראים שלדעתו ההשוואה היא רק בהשראת השכינה ולא בעצם הקדושה.

עד כאן ראינו את שיטת הרמב"ם והיראים שבית הכנסת מושווה לבית מקדש, או מצד קדושתו העצמית של בית המקדש, או מצד קדושת השכינה השורה בו.

שיטת הרמב"ן- בית הכנסת דינו כתשמישי מצווה מדרבנן.

כתב הרמב"ן בחידושי למסכת מגילה:[8]

לפי מה ששנינו במשנתנו בית הכנסת לוקחין בדמיו כו' משמע ודאי שבית הכנסת קדושה יש בו וכדאמרינן בגמ' (כ"ו ב') אוגורה ומשכונה אסור מאי טעמא בקדושתי' קיימי, ואמרינן נמי אמאי תיפקע קדושתה, והשתא קשיא לי א"כ היאך נמכר והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה...

ויש לישב ולומר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה לולב וסוכה, והן עצמן אע"פ שנזרקין לאחר זמן בזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד, לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו, שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו, אבל אם נמלכו למכרו כבר עבר זמן מצותו כסוכה לאחר שבעה ונפקעה קדושה [דמצוה] מיניה.

העולה מדברי הרמב"ן הוא כי לבית כנסת אין כל קדושה עצמית אלא דינו כ"תשמישי מצווה". בהלכה ישנה אבחנה בין "תשמישי מצווה" לבין "תשמישי קדושה": תשמישי קדושה כגון מעיל לס"ת או בתי תפילין, יונקים את קדושת מהקדושה עצמה, [הס"ת או פרשיות התפילין] לכן גם כאשר אינם משמשים עוד לקדושה, הקדושה אינה פוקעת מהם ודינם להיגנז. "תשמישי מצווה", לעומת זאת, אין בהם קדושה, כמו לולב או ציצית, ובזמן מצוותם נוהגים בהם כבוד ואילו לאחר שעברה מצוותם אין יותר מקום לקדושתם, ודינם שניתן לזורקם.

לדעת הרמב"ן אין כל קדושה בביהכ"נ אלא בזמן מצוותו, בזמן שהוא עומד למצווה, שאז יש לנהוג בו כבוד, וגם זה רק מדרבנן[9]. לאחר מצוותו מעיקר הדין אין כל קדושה, אלא שמדרבנן הצריכו "פדיון" למכור את בית הכנסת ודמיו ייתפסו בקדושת המצווה[10].

נ"מ אפשריות בין הדעות:

הלכה פשוטה היא בשו"ע[11]:

כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת.

האם חובת הציבור לבנות "בית כנסת" או שמא החובה היא לייחד מקום תפילה? במקומות רבים מתפללים במקומות ארעיים כגון בתי ספר מקלטים, או דירה של אחד המתפללים. האם יש פסול בנוהג זה? לרמב"ן משמעות בית הכנסת היא שמתפללים בו, לכן מסתבר שאם מתפללים במקום אחר גם שם ישנו העניין המיוחד של תפילה כמקום המשמש בפועל לכך. לרמב"ם וליריאים, לעומת זאת, ישנו עניין בבית כנסת בעצם, שדווקא בו ישנה השראה כנגזרת מהשראת השכינה במקדש, ועל נראה שיש ערך רב יותר למקום שיעודו כבית כנסת מאשר מקום שבו מתפללים.

האם מותר בשעת הצורך לשכור קולנוע או תיאטרון לצורך תפילה[12]? לרמב"ן ישנה פחות חשיבות למקום, ועל נראה שלא תהיה בעיה, בניגוד לרמב"ם שיתכן שלשיטתו אין זה ראוי שמקום כזה יהיה מקום השראת שכינה.

הגמרא אומרת כי בשעה שבא הקב"ה לביהכנ"ס ואינו מוצא שמתפללים בו מיד הוא כועס. למה? ע"פ הרמב"ן נראה שמפני שהמתפללים מאחרים, ולא מתקיימת שם תפילה. ע"פ הרמב"ם מפני שהמקום המיועד להשראת שכינה נשאר מיותם. נ"מ במקרה שהמתפללים הולכים להתפלל בבית כנסת אחר: לרמב"ן אין משמעות לעצם המקום כל עוד התפילה מתקיימת, אולם לרמב"ם נראה כי עצם השארת המקום מיותם מהשראת שכינה הינו פגום[13].

כתבו התוספות במסכת מגילה[14] וכך נפסק גם בשו"ע[15]:

בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין... ודווקא לאותן שבבבל מהני התנאי שהרי לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע קדושתן אבל לאותן שבארץ ישראל לא מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם קיימת.

התוס' מסביר כי יש חילוק בין בתי כנסת שבא"י שם לא מועיל תנאי בקביעת המקום כבית כנסת, לעומת בתי כנסת שבחו"ל שם מועיל תנאי, כיוון שכל מהותם של בתי כנסת בחו"ל היא על תנאי. במגן אברהם הקשה על כך מההלכה בסימן קנ"ד לפיה מועיל תנאי לתשמישי קדושה כגון במטפחת של ס"ת וכיוצא בזה, ועל כן גם בבתי כנסת שבא"י לכאורה היה אמור להועיל תנאי?

דומני שניתן בדרך הכרעה לומר, כי צודק הרמב"ן שלא שייך קדושת בית כנסת כמקדש בחו"ל, שהרי חו"ל מופקע מקדושת מקדש, לכן קדושתו הוא בגדר "תשמישי מצווה" ואין ספק שמועיל תנאי (שהרי גם בתשמישי קדושה מועיל כאמור), אולם בא"י בית הכנסת קדוש בקדושה עצמית, לא כתשמיש קדושה אלא כקדושה עצמה - כשיטת הרמב"ם, כבית המקדש, ולכן לא מהני תנאי.

בתי כנסת לעומת בתי מדרש:

על רקע ההשוואה שבין בית כנסת לבית מקדש נוכל להבין גם את היחס שבין בית כנסת לבית מדרש ומדוע בכלל ישנם שני מוסדות נפרדים. הגמרא במסכת מגילה[16] אומרת:

רב פפי משמיה דרבא: מבי כנישתא לבי רבנן - שרי,(כלומר מותר למכור בית כנסת ולעשותו בית רבנן- בית מדרש) מבי רבנן לבי כנישתא - אסיר (להיפך אסור). ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא, (דעת ר"פ שלהיפך- מותר למכור בית מדרש ולעשותו בית כנסת)  ..... דרש בר קפרא: מאי דכתיב "וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש". "בית ה'" - זה בית המקדש, "בית המלך" - אלו פלטרין של מלך, "ואת כל בתי ירושלים" - כמשמען, "ואת כל בית גדול שרף באש" - רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר: מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר: מקום שמגדלין בו תפלה. מאן דאמר תורה, דכתיב "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". ומאן דאמר תפלה דכתיב "ספרה נא... הגדלות אשר עשה אלישע", ואלישע דעבד - ברחמי הוא דעבד. תסתיים דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר מקום שמגדלין בו תורה, דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת מותר לעשותו בית מדרש, שמע מינה.

ישנה מחלוקת מה חשוב יותר - בית הכנסת או בית המדרש.

לבית המקדש מטרה כפולה- מצד אחד "כי ביתי בית תפילה יקרא", עמוד העבודה, עבודת הקורבנות ועבודה שבלב, ומאידך - "כי מציון תצא תורה", עמוד התורה.

איזה מהם הוא העמוד המרכזי של ביהמ"ק? זאת נוכל ללמוד ממבנהו של ביהמ"ק. בתיאור בניין ביהמ"ק מוקדשת אריכות מיוחדת לעמודים "אשר הבית נכון עליהם[17]":

וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז[18].

קריאת שם לאובייקט היא תופעה ייחודית, תופעה של האנשת האובייקט. מה מסמלים שני העמודים "אשר הבית נכון עליהם"?

בפיוט "א-ל מסתתר" ישנו חרוז "מימין ומשמאל יניקת הנביאים, נצח והוד מהם נמצאים, יכין ובעז בשם נקראים" מקורם של הדברים הוא בזוהר פרשת אמור, ולפי האמור ישנו עמוד הנצח, מידתו של משה רבינו, עמוד התורה, וישנו עמוד ההוד- מידתו של אהרן, עמוד העבודה. השילוב בין שניהם, העובדה שישנה יניקה לבית משני העמודים היא הקרקע לצמיחת הנבואה - "יניקת הנביאים".

בזה הזמן, בו יש הסתר פנים וצמצום בהשראת השכינה, אין אפשרות ליניקה משותפת ולכן ישנה הפרדת תחומין. ישנו בית כנסת, ובית ומדרש, ואין הם דרים יותר בכפיפה אחת. ישנו מקום אשר מקור השראת השכינה והיניקה היא מעמוד התורה- יכין- בית המדרש, וישנו מקום אשר יניקתו מעמוד העבודה- בעז- בית הכנסת.

נחלקו איזה מהם הוא העמוד החשוב יותר, וכדרכה של תורה ,אם נחלקו - הרי שבמצבים מסויימים כנראה שישנה חשיבות יתירה לאחד ובמצבים אחרים - לאחר.

הלכה פסוקה היא שעמוד הימיני הוא החשוב, עמוד התורה, קדושתו של ביהמ"ד עדיפה על קדושתו של בית הכנסת. אולם, אם נמשיך עם בחינת עמודי המקדש, נמצא שהמושג "ימין ושמאל" הוא יחסי. "יכין" -עמוד התורה, הוא ימיני לנכנס אל הקודש פנימה, אולם ליוצא מן הקודש הרי שבעז הופך לעמוד הימני. סדר החשיבות מתהפך ביציאה מן הקודש, ומשקל הכובד עובר מעמוד התורה לעמוד העבודה והתפילה.

נראה כי יש מכאן שיעור חשוב ביחסים בין שני העמודים ע"פ תקופות חייו השונות של האדם, ועל המציאות בה הוא נמצא ופועל. צריך לזכור ששני העמודים הכרחיים ועליהם נכון הבית, אך חשוב לדעת האם כרגע אנו נמצאים בשלב של יציאה אל הקודש ואל החיים, ועל יש לתת את החשיבות לעמוד העבודה, או שאנו בשלב של כניסה אל הקודש ועל כן יש לתת את החשיבות לעמוד התורה.



[1] קה, ב.

[2] ח,ב : "ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד - לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי.

[3] כה,ב

[4]  סימן תט.

[5] ל"ת סה.

[6] אמנם בדבריו בהלכות יסודי התורה נראה כסותר את דבריו שבספר המצוות "הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר בעבודת כוכבים כי את מזבחותם תתוצון וכתוב לא תעשון כן לה' אלהיכם, וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה שנאמר ואשריהם תשרפון באש וכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם" משמע שרק הסותר אבן מן העזרה לוקה ולא הסותר אבן מבית כנסת, אולם כבר כתב על כך באני נזר, שאע"פ שאינו לוקה על אבן מבית הכנסת יש בזה איסור תורה.

[7] ל"ת סה.

[8] כה, ב.

[9] כנראה שלא מדאורייתא מכיוון שכאמור ביהכנ"ס אין מטרתו התפילה עצמה אלא נוחות המתפללים בשעת התפילה, ובכך הוא פחות מלולב או ציצית שהם גוף המצווה אע"פ דאין בה קדושה

[10] שיטה נוספת בר"ן שם שינה קדושה, ולא רק תשמישי מצווה אולם קדושה זו היא מדרבנן.

[11] סימן ק"נ.

[12] באופן זמני, בקביעות וודאי שראוי, שהרי עתידים בתי ע"ז שייהפכו לבתי כנסיות...

[13] עיין שו"ת בית לגר"א בקשי דורון שדן בזה.

[14] כח, ב.

[15] קנ"א יא.

[16] כו,ב.

[17] מושג המופיע אצל שמשון, ונרמז כאן, שני עמודים, יכין- נכון.

[18] מלכים א' ז, כא.


גרסת הדפסה      שלח לחבר


 

ישיבת ההסדר עכו, אריה דושינצקי 1 עכו.
טלפון: 04-9913831/04-9913212 פקס: 04-9912211
yakko.email@gmail.com

כיפה - יהדות, שאל את הרב, מתכונים